מפתח-תקווה לפתח-יאוש

המשורר יורם טהר-לב מספר כששאלו ילדים בבית ספר מה משמעותה של המילה עגלון , אף אחד מן הילדים לא ידע. לבסוף בהיסוס רב אחד מן הילדים הרים את אצבעו ואמר : " אולי זה עגל קטן". מסתבר שמילים רבות עם הזמן נעלמו מלקסיקון המילים השימושיות. כך כנראה יהיה גורלו של המוסד ששמו "ספריה". ספריות רבות נסגרות. יש תחליפים אלקטרונים לקריאה והמאבק בין ההורים לילדיהם על הצורך לקרא ספרים נראה כמעט כמאבק אבוד.

ספרייה עירונית ספיר, הספרו יחאל כהן ועובדי הספרייה

בספרו "לפתח תקווה" מספר ההיסטוריון דר' יוסי לנג ז"ל, בפרק הדן בנושא הסיפרייות הציבוריות בפתח תקווה, כי במשך עשרות שנים הוצאו אלפי ספרים מהסיפריות הציבוריות אל מחסנים האזור התעשייה של סגולה למחסן שיועד לכך. הספרים שהתבלו ולא נמצא להם קוראים נערמו באין דורש, מלבד חולדות ועכברים שנגסו בהם. עד שהוחלט בעיריה כי יש לגרסם ולסלק את הפסולת. דר' לנג ששמע על כך במקרה אץ לחטט בערמות מתוך סקרנות למצוא שם ספרים נדירים בטרם יושמדו לעולמיים. בספר כותב לנג כי הוא נטל משם עשרות רבות של ספרים לעצמו לספריתו הפרטית וכן את הנדירים והיקרים ביותר העביר לספריה הלאומית בירושלים. הספרים כללו חתימות של אישים ממנהיגי הישוב וסופרים בעלי שם. לא כך היה המצב בראשיתה של אם המושבות. על פי הכתובים הספריה הראשונה בפ"ת הוקמה על ידי אליהו ספיר שהיה מורה לעברית וערבית בבית ספר יק"א שהעלה את הרעיון להקמת ספריה ציבורית במקום. ובשנת תרנ"ב (1892) רכש ספרים מכספו . שותפיו להקמה היו יצחק איכילוב ושמואל ליפשיץ. באותה תקופה בה שלטו התורכים בארץ כדי להקים בית-ספרים כמו לכל עסק אחר זקוקים היו ברישיון מהשלטונות. לכן הסיפריות אורגנו בבתים פרטיים, כדי לחסוך את אגרות השלטון. הספרייה הראשונה התקיימה באחד מחדרי ביתו של שמואל ליפשיץ שהיה מנהלה הראשון וביוזמתו נתקבלו ספרים גם מהספרייה הראשונה בארץ ספריית "שער ציון" ביפו. הספרייה הופעלה על ידי ספרנים מתנדבים ביניהם המורה יוסף ויתקין. אולם כדרכה של פ"ת ומגוון מתיישביה, גם נושא הספריות היווה מוקד למחלוקות ומריבות רבות. הספרייה שהיוותה לא רק מקום להחלפת ספרים אלא גם מוקד למפגשים חברתיים בין הקוראים יצרה מחלוקות על איזה ספרים מותר להחזיק בה. וכך קרה ששנים אחדות עברה הספרייה לידי הפועלים אנשי העליה השניה שמתחילים להגיע למושבה ב1903 בחפשם עבודה. החלוצים הצעירים היו בעלי השכלה כללית רחבה ולהט לאומי חילוני וחדורי אידיאולוגיה מעמדית –מהפכנית שעמד בניגוד מוחלט למייסדי פתח תקווה ששמרו על אורח חיים מסורתי- דתי. הפועלים שהפעילו את הספרייה הגדירו את מטרת הספרייה ,לקרב את הנוער של המושבה אל האידיאלים שלנו. ולציידם בנשק רוחני שירים את השכלתו ובכך יעזור לו להגשים את האידיאלים הציונים החדשים. בספריה הזו התכנסו פועלי המושבה ומעט מבני הדור הצעיר כמעט מדי יום ומשום כך נחשדה הספרייה בעיני מנהיגי המושבה כמתחם חתרני ושמן הראוי לבטלו.לדעת וועד המושבה השפעת הספרייה על צעירי המושבה עלולה להיות הרסנית לאורח החיים שהתגבש בה במשך 25 שנות קיומה. וכדרכה של פתח תקווה הפיצוץ הגיע. בהרחבה רבה מספר דר' לנג בספרו את שאירע בחנוכה 1905. הפועלים החליטו לערוך נשף חנוכה כדי להביע הזדהות עם אחיהם שנרצחו באותם שנים בפוגרומים שערכו תושבי מזרח אירופה. ב536 ערים ועיירות בהם נטבחו אלפי יהודים. אנשי וועד המושבה התנגדו לנשף בו רצו הפועלים להניף את דגל הלאום. ועד המושבה שחשש מהתגובה של השלטונות העותומנים הודיע כי מי שישתתף בנשף לא יוכל להמשיך לעבוד באגודת הפרדס. הפועלים מצידם טענו כי הנשף ייתקים למרות הכל אבל בדירתם הפרטית של האחים אוסטרובסקי. אחד מן הפועלים דב סקיבין שנשא את הנאום הראשי על ערך החג בימים אלה, כותב בזיכרונותיו כי נסחף בנאומו וכינה את איכרי פ"ת כמתנכלים לחופש הדיבור ואמר כי ראוי לקרא למושבה " פתח ייאוש" במקום שמה כיום. הפועלים רצו להעניק לאירוע גם תכנים הקשורים לגבורת המכבים. הטקס קראו את שירו של ביאליק "על השחיטה" ושרו את " שיר הפרעות" על הטבח בקישינב.בחוץ עמדו חבורות של זקנים שאליהם נילוו שומרים בדואים בדרישה להפסיק את הנשף. א.ד גורדון פסק כי יש להמשיך בנשף וכך היה. ועד המושבה פרסם רשימה ארוכה של גזירות נגד הפועלים . אסר על התושבים להשכיר דירות לפועלים אלא אם יביאו פתק אישור מהוועד. חדר הספריה שעם הזמן עבר לחדר הפקידות נפרץ על ידי שליחי ועד המושבה והארונות עם הספרים הוצאו מהמקום ונזרקו. בעיתון "הצפירה" כתב שלמה צמח פרסם מאמר על דבר הנבלה שקרא לו פרעות במושב פתח תקווה".

יוסי יושב בחדר עיון של ארכיון (לפני השיפוץ)

כתבה יעל שהם תחקיר נוני ירון