עלינו ארצה ב-1933והתיישבנו בפ"ת. ביתנו היה בית ציוני-דתי ששאף להקמת המדינה.
בכתה ח', הצטרפתי ל'הגנה'. כמקובל באותם ימים, כל צעיר וצעירה הצטרפו לאחד מארגוני המחתרת: הגנה, אצ"ל ולח"י. בחירת המחתרת נעשתה על פי השקפות, שכנוע ומקריות. היו בין חברינו שהצטרפו לאצ"ל, אך הרוב גויס להגנה. בתוךאחד הפרדסים בחושך, לאור לפידים נשבענו אמונים כשהיד על אקדח. גם בבני-עקיבא דרבנו אותנו להתגייס להגנה. צורפנו לגדנ"ע. מפקדנו הראשון היה ידידנו הטוב אוריאל בכרך. אותו הערצנו ואהבנו. היה מדען[Ph.D], פרופסור לביולוגיה מולקולארית באוניברסיטה העברית – שימש כראש המחלקה לביולוגיה מולקולארית. כאשר עבר לירושלים, היה המ"כ שלנו חברנו אליהו שטמפפר הי"ד ואחריו ייבדל לחיים ארוכים חברנו ישראל שפירא. מפקד נוסף היה שמוליק אלבק ז"ל ומפקד הפלוגה פנחס יונגרמן.עיסוקינו בהגנה היו: אמוני קפ"פ, נשק (אקדחים, רובים, סטנים וכו'), ג'ודו, אמוני שדה (א"ש) יום ולילה. את אימוני הג'ודו עשינו במלתחות של בריכת מכבי פ"ת. בעיקר עסקנו בהדבקת כרוזים. את הדבק הכין אורי רובנר ע"ה, בחצר בית הספר בעין גנים, ליד בית הכנסת.
אחד התפקידים שהוטלו עלינו, הצעירים, היה לטפל במחסני הנשק. ערב אחד נקראנו להעביר מחסן נשק מגבעת השלושה לכפר אברהם. לכל אחד שמו על גבו תרמיל גדול וכבד. ההוראה הייתה ללכת דרך רחוב שטמפפר ודווקא בצד של המשטרה. כך, נאמר יחשדו בנו פחות. כאשר הגענו ליעד, הורדנו את התרמילים והופתענו לראות שהתרמילים היו מלאים באבנים. כל זה היה כדי לבחון את אומץ לבנו. את המחסן האמיתי העברנו כמה ימים לאחר מכן – ובהצלחה.
מקום האימונים שלנו היה ב'הר-החול', שבשכונת גת-רימון. הנשק לאימונים קבלנו מתחנת הנוטרים במקום. כאן רצוני לציין כי כל פעם שיצאתי לפעולה, הורי דאגו מאוד למרות שאמרתי שאני הולך לפעולה בבני-עקיבא, אך הורי ידעו את האמת, מבלי שאמרו מילה. גם אבי היה בהגנה והם הבינו שכך זה צריך להיות.
כל השנים לחמנו וחלמנו שתקום המדינה המיוחלת. היו ימים טובים ואף רעים. היו גם תקופות של כמעט מלחמת אחים, כגון תקופת הסזון, שלא הביאה לנו כבוד. אך המטרה הייתה להגיע ליום הנכסף בו ייגמר המנדט הבריטי ותקום מדינת ישראל.באו"מ התכנסו כדי להחליט על חלוקת א"י. החלטת האו"מ על הקמת מדינת ישראל אמורה הייתה להתקיים בליל שבת 28.11.47. אך נדחתה למוצאי שבת. הרבנים הודיעו בבתי הכנסת כי זו אצבע אלוקים וזה סימן שהמדינה תקום. ואכן כך היה: 33 בעד, 13 נגד ו-10 נמנעים.
השמחה בארץ לא ידעה גבול. הציבור יצא לרחובות, בריקודים, התנשקו והתחבקו. זקנים וטף כולם רקדו ושרו. בתי הכנסת התמלאו באנשים שברכו ברכת שהחיינו. כל אחד ברך את השני במזל טוב. כל הלילה המו הרחובות מאנשים וקשה לתאר את גודל השמחה.
לא עבר זמן רב וקבלתי הוראה ממפקדי בהגנה שעלי לצאת לשמירה למחרת ההצבעה באו"מ. כך שהשמחה שלי לא נמשכה זמן רב.
כתב שמאי עציון
הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני 