משנת 1905, נוהרים רבים מבני העלייה השנייה, לפ"ת. באותה שנה הגיעו למעלה ממאה איש. עבורם, העבודה אינה רק אמצעי-פרנסה אלא תכלית ההגשמה הציונית. "כיבוש העבודה" מידי הערבים כדי לפתח כאן עם חדש, מושתת על "העבודה עברית". התנהגותם החופשית של העולים גרמה להתנגשויות בינם לבין היישוב הישן, שבתוכם שומרי מסורת חרדיים. גם חוסר האמון בכושרו הפיסי של העולה לעבוד בפרדס ובכרם, גרם לחיכוכים קשים. בפורים תרס"ה (1905) הוקמה אגודת הפועלים שנקראה "הפועל הצעיר". השם ניתן על ידי זלמן גיסין, מאיכרי פ"ת, שהיה בין המייסדים. תוכנית האגודה התבססה על כיבוש מקצועות העבודה "העלאת מצבו הטבעי והתרבותי של הפועל העברי בא"י", ייסוד קופות מלווה, מטבחי פועלים, חנויות קואופרטיביות, חוות התיישבות וכן הפצת הלשון והתרבות העברית.
בתרע"א (1911) נפתח בפ"ת מועדון הפועלים הראשון בארץ. בנשף הפתיחה השתתפו רבים מצעירי המושבה. המועדון היה למרכז הרוחני של ציבור הפועלים, אך גם האיכרים בני המושבה ביקרו בו (מבנה מועדון הפועלים עמד שנים במקום בו עומד היום בית ההסתדרות, ברחוב ההסתדרות). כן התקיימה בפ"ת הוועידה השנייה של "פועלי יהודה", בה הונח יסוד לקופת חולים.
נפתח גם חדר-חולים לעולים מתימן, שעלו ארצה שנה קודם לכן והתחלואה הרבה הפילה בהם חללים רבים. בתרע"ג, הושלם בניין השכונה הראשונה בארץ לעולי תימן – זוהי "מחנה יהודה", אחת השכונות הוותיקות בפ"ת.
לאחר מלחמת –העולם הראשונה הפכה פ"ת למרכז תנועת ההתחדשות הציונית .
כאן נוסדו והתארגנו גרעינים להתיישבות חקלאית ועירונית, הפזורים היום בכל רחבי המדינה. כאן גם נתגבשו דפוסי השמירה וההגנה, שלאורם פעלו הלוחמים לתקומת ישראל.
שנות המלחמה-העולמית הראשונה היו שנים קשות ליישוב בפ"ת: משבר כלכלי קשה בהיעדר יכולת לייצא לאירופה את היבול החקלאי, מכת ארבה שניחתה על השדות, גזירות של השלטון התורכי ורדיפה של עסקני הציבור. עם זאת הצליחו אנשי "ועד המושבה", בדרכים שונות, להמשיך ולשמור על עצמאות היישוב ועל העזרה ההדדית בתוכו. פ"ת הדפיסה בולים משל עצמה, ואף שטרות כסף פנימי, שהיו מטבע רשמי בתחומי המושבה. עם תום המלחמה, החלה המושבה לשקם את עצמה. ב – 1921 נתנו לה הבריטים, שכבשו את ארץ-ישראל, מעמד של "מועצה מקומית", עובדה שהיוותה מנוף חשוב לפיתוח.
בפ"ת החל תהליך של עיור, עד שבשנת 1937, הוענק לה מעמד של עיר.
כתב שמאי עציון