אחת מהדמויות הבולטות בפעילותן בעיר.כונתה ע"י רבים "אם הבנים" לאחר נפילת שני בניה, אריה ויעקב, במלחמת השחרור.
נולדה בפ"ת ב – 1909 למשפחת יהלום ונכדה של הרב פרומקין. למעט שנים בודדות שחיה בלונדון בילדותה, מעולם לא עזבה את הארץ. חינכה את ילדיה לאהבת העם והארץ. אחרי מלחמת העולם הראשונה התגוררה עם משפחתה ביפו ולמדה בסמינר למורים "לוינסקי". לאחר סיום לימודיה עבדה בירושלים בביה"ס ע"ש אוולין דה-רוטשילד והתעקשה ללמד רק בעברית. כשהתברר לה שהתלמידות, שאין ביכולתן לשלם את שכר הלימוד נשארות מדי יום כדי לנקות את בית הספר, נשארה עמן ועזרה במלאכת הניקוי, שהפך לאירוע חברתי.בט"ו בשבט ארגנה מורים שיצעדו עמה בתהלוכה תחת הדגל הלאומי ולא תחת הדגל הבריטי. בעקבות מעשה זה נקראה למנהלת וננזפה: "את מארגנת מרד בבית הספר, אם לא תסתלקי מרעיון זה אפטרך בסוף החודש". שושנה לא הייתה נכונה לוותר והודיעה על התפטרותה.
שושנה נישאה לנחמיה ישראלית וביחד הקימו ביתם מעבר לתחנת הרכבת בגבולה הצפוני של המושבה. בבית זה גידלה את ארבעת ילדיה גם בימי ה"מאורעות". למרות הריחוק מבתי המושבה, לא עזבו את ביתם. בלול העופות שבחצר הקים נחמיה סליק. בית ישראלית היה פתוח לכל. שושנה ונחמיה סייעו לכל דורש. שושנה הייתה פעילה בויצ"ו ועסקה בהוראת עברית ובסיוע לעולות חדשות. נחמיה היה פעיל ב"הגנה". ילדיהם הצטרפו לפלמ"ח.
במלחמת השחרור פקד אותם האסון הראשון, בנם הצעיר יעקב, מפקד בחטיבת הראל, נפל בקרבות הקסטל. הבן הבכור אריה, קצין המים הגדודי בנגב הדרומי, נפל בערב ראש השנה, שבעה חודשים אחרי אחיו, בעת שערך סיור לאורך קו המים שחובל. הם לא בכו, אך חייהם נגמרו. " אסור שבחוץ ידעו, גם לחברים יש ילדים בחזית, צריך היה לשמור על מוראל גבוה למענם".
את נחמתה מצאה בפעילותה למען הציבור ובמיוחד למען "משפחות השכול" כחברת מועצת העיר. רגישותה, הבנתה וערנותה לצרכי אחרים סייעו בידיה לתפוס את מקומה בפעילות הציבורית בכלל ובנושא ההנצחה והשיקום בפרט. הייתה מהיוזמים להקמת בית יד לבנים ולוותה את פעילות הבית כל חייה.
נחמיה ושושנה תרמו שני מגרשים לעירייה. על אחד המגרשים הוצב צריף ובו שכן שנים בית כנסת על שם אריה ויעקב. על המגרש השני הקימו שנתיים אחרי מותה מבנה אליו הועבר בית הכנסת. המבנה מצוי בשכונת "האחים ישראלי", שליד תחנת הרכבת הקרויה על שם בניה, בסמוך למקום בו עמד בית המשפחה. במשך שנים הנציחו את זכר בניהם "במפעל ירוק", טיפוח גינות נוי ונטיעות על ידי תלמידי בתי הספר. ביוני 1982 עם פרוץ מלחמת לבנון לא עמד לה כוחה. כשעמדה במטבחה עם נכדתה אמרה "עוד ילדים נהרגים, לא עוד!" וצנחה. שושנה הלכה לעולמה.
שמאי עציון
שושנה ישראלית לבית פרומקין, צלם בן נעם ניסן
