זיכרונות של שמאי עציון מפתח תקוה

זיכרונות מפתח תקוה מאת: שמאי עציון [בוימולד] יהלום 2 פ"ת.
נולדתי בעיר דורטמונד, שבגרמניה, אור לכ"ה כסלו תרצ"א (14.12.1930), נר ראשון של חנוכה. בספטמבר 1933 עלינו ארצה דרך טריאסט שבאיטליה. הגענו לנמל יפו ושהינו כשבוע בבית עולים. לאחר מכן עברנו לפתח-תקווה, שהייתה אז מושבה קטנה. התושבים הכירו אחד את השני, כולם היו כמשפחה אחת. הרחובות לא היו סלולים, בקיץ אבק ובחורף שלוליות מים. אך הייתה שמחה על השותפות בבניית ובהקמת המדינה.
שכרנו דירה בת חדר ומטבח ברח' פינסקר 23. לאחר כשנה עברנו לגור בדירה גדולה יותר, ברח' שטמפפר, ליד מגרש 'מכבי'. על גג הבית היו עולים אלה שרצו לראות את משחקי הכדורגל שם. בדירה זו גרנו עד כתות א-ב ואז עברנו לקריית אריה. לפני כן למדתי בגן "חנה", שהיה במקום שהיום הוא רח' אוסישקין. הגננת הייתה חנה שמואלי והעוזרת רבקה.
באותו זמן (1933) היו בארץ כ-280 אלף יהודים. היה חוסר עבודה והחיים לא היו קלים. לאבי הציעו בלשכת העבודה של 'הפועל המזרחי' להיות שומר לילה בפרדסים, בלית ברירה הסכים אבי לקבל עבודה זו. ה"נשק" שקיבל היה מקל. לילה אחד, בזמן השמירה הופיעו שני ערבים מזוינים ופנו אליו. הוא לא הבין מה הם מדברים, הואיל והעברית שידע הייתה חלשה. הוא דיבר לשון הקודש וקשה היה לו להבין מה שהם אמרו לו. הוא פחד מאוד, כי מה יכול היה לעשות עם מקל בידו, כאשר ערבים מתקיפים אותו. הוא התחיל לומר "שמע ישראל" ואז התברר, לשמחתו, כי אלה יהודים, מפקדי השמירה במקום. כמקובל בימים ההם הם לבשו תלבושות ערביות.
אבי קבל עבודה בפרדסים, בבניין ובסלילת כבישים. לאחר כשנה התקבל לעבודה בבית חרושת "ברזלית", בקרית אריה, שליד פתח-תקווה.
מצבנו השתפר מאד בייחוד לאחר שקבלנו דירת מגורים ליד בית החרושת וכך הצלחנו לחסוך את שכר הדירה.
הדירה שקבלנו הייתה על הכביש הראשי בדרך פ"ת. למגורים במקום זה הייתה בעיה רצינית. בסביבה לא היה בית כנסת. נאלצנו אבי ואני ללכת בשבת להתפלל בפרדס כץ או בפ"ת. בדרך כלל הלכנו בבקר לפרדס כץ ואחה"צ לפ"ת. זה לא היה קל, ההליכה נמשכה קרוב לשעה. הימים ימי המאורעות הקשים [1936-1939]. כל האזור היה מוקף ערבים. יהודים כמעט ולא גרו בסביבה הקרובה. הייתה עוד משפחה יהודית בשם קרמר, שגרה בתוך קריית אריה, בין בתי החרושת, בעוד אנו על הכביש הראשי – דרך פתח תקווה. מר קרמר היה נוטר ושמר בלילות. אשתו ובנו מאיר פחדו להישאר לבד בבית ולכן באו לישון בביתנו, שהיה קצת יותר גדול. אבי שעבד במשמרות, היה פעמים רבות בעבודה ובבית היינו אמי, אני, גב' קרמר ובנה מאיר. למדתי אז בכיתות הראשונות בבי"ס נצח-ישראל. מאיר ואני נסענו כל יום באוטובוס לפ"ת ובצהרים חזרנו. אמי עבדה אז בפרדס ונשארתי בבית לבד עד שחזרה. בערב כאמור לא יצאנו מהבית מפחד המאורעות. הורי דאגו כל יום אם הגעתי לבית הספר וכיצד חזרתי הביתה.
מלחמת העולם השנייה [1945-1939] והשואה האיומה הורגשה בכל מקום. לא הייתה, כמעט, משפחה שלא אבדה מיקיריה.
המלחמה עדיין בעיצומה ואנחנו חזרנו לפ"ת. שכרנו דירה ברחוב נורדוי מול בית הספר נצח – ישראל, בו למדתי בכתה ד' או ה'. אחי היחיד יגאל היה עדיין תינוק, בן שנה או שנתיים. בית–הספר היה מורכב משני מוסדות, נצח-ישראל בנים נוסד בשנת תרס"ט (1909-10), נצח-ישראל בנות נוסד בשנת תר"ע (1911-2). המנהל הראשון היה הרב ד"ר משה אויערבך (הרמ"א).
הרמ"א היה תלמיד חכם, נאמן, מסור, צנוע, בעל קסם אישי ומידות תרומיות. הוא בא לפתח-תקוה ערב חג הסוכות תרס"ט (1909) והסב את שמם של מוסדות התלמוד תורה ל"נצח ישראל". בית הספר לבנים נחנך בשנת תר"ע (1910) וכעבור שנתיים הקימה חברת נשים מפרנקפורט את בית הספר לבנות. את המגרש להקמת "נצח ישראל בנים" תרם איש הירקונים ר' אברהם וינקלר, ואילו בית הספר לבנות פעל בשנתיים הראשונות לקיומו בדירות שכורות. מאז ייסודם רשמו בתי הספר פרקים מאלפים בתולדות החינוך הדתי-הלאומי באם המושבות. שניהם שקדו על החדרת הערכים של "תורה עם דרך ארץ" ועשו חיל בהנהגתו של הרמ"א שעמד בראש המפעל החינוכי הזה עד שנאלץ לעזוב את ארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה משום שהיה נתין זר.
אחת הבעיות הקשות שבה טיפל הרמ"א עם הגיעו לפתח-תקוה, הייתה שאלת ספרי לימוד וספרי קריאה בלשון העברית, שעדיין לא היו בנמצא בעת ההיא. על המורה לגיאוגרפיה ולמתמטיקה מר י' כ"ץ (בנו של מיכל ליב כ"ץ, מראשוני המושבה) הוטל לתרגם ספרי לימוד מגרמנית לעברית. כמו כן הובאו ספרי לימוד וספרי קריאה מחוץ לארץ.
הרמ"א נפטר בשנת תשל"ו (1976), בגיל 95.
עד קום המדינה הייתי, כאמור חבר ב'הגנה', והשתייכתי לפלוגה הדתית. עם הקמת המדינה, כשהתגייסתי לצבא היה זה אך טבעי שאצטרף לפלוגה הדתית בגדוד 33 בחטיבת אלכסנדרוני. פלוגה זו הורכבה מבוגרי בני עקיבא בעיקר מבני ברק ורמת גן ובודדים מפ"ת.
בגלל טעויות מנהליות, נרשם שאני עובר ל'משמר העם' וכך לא צורפתי לפלוגה זו. ידוע מה היה בסופה של הפלוגה. לאחר הדלקת נר שני של חנוכה בשנת 1948, נשלחה הפלוגה לחסל את המצרים הנצורים ב'כיס פלוג'ה. (מבצע 'חיסול'). אך לרוע המזל ובגלל טעויות מבצעיות (היום היינו קוראים לזה 'כשל פיקודי'), נהרגו 87 מחיילי הפלוגה הדתית והכיס לא חוסל, יהי זכרם ברוך. חברי הטוב דוד קימל הי"ד – היה בין הלוחמים שנפלו בקרב זה.
אזכיר את חבריי הטובים שנפלו במערכות ישראל: חיים כהן הרמתי; יעקב מסנברג; אליהו שטמפפר ה' יקום דמם

מודעות פרסומת

אודות הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני אוסף ואוצר חומרי תיעוד משנות ה- 60 של המאה ה- 19 ועד היום. הוא כולל ארכיון מנהלי של פתח תקוה, ארכיונים פרטיים של מוסדות וארגונים הקשורים לעיר, ארכיונים אישיים של בני פתח תקוה, אוספי תצלומים ותשלילים, מפות, מודעות וכרזות, חפצים, סרטים, תיעוד בעל פה, קטעי עיתונות וספרים. הארכיון משרת את עיריית פתח תקוה, חוקרי אקדמיה, סטודנטים, תלמידי בתי ספר, עיתונאים, חוקרי גניאלוגיה, אדריכלים ואחרים. לשירות המשתמשים חדר עיון וספריה. הארכיון מתפקד כ"ארכיון כולל" שהוא בבחינת "בית" פתוח לקהילה המוזמנת לתרום ולהתבטא בכל תחום הקשור לחיי העיר והחברה. הארכיון מציג את אוצרותיו בתערוכות בקריית המוזיאונים שבעיר ומחוצה לה, לוקח חלק פעיל בתחום שימור אתריה ונמצא בקשר רציף עם מוסדות החינוך שלה. הארכיון מקבל קהל בימים א'-הי בין השעות 9:00 - 15:00. רצוי תיאום מראש. ליצירת קשר: טל': 03-9286303 דוא"ל: galiad@ptikva.org.il
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, סיפורי פתח תקוה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s