מחנה יהודה

לפי: א. חשביה, פ"ת 1998-1878, אם ועיר

 

ראשית עליית יהודי תימן בשנת תרמ"א (1881) – לפני העליות הציוניות, מתוך כמיהה לארץ הקודש. הטיעון לעלייתם היה, כי הם יתחרו בפועלים הערבים. השליח לתימן שמואל יבניאלי: "היכן עוד יש בעולם יהודים כאלה, שיבואו בהמונים ומייד ברדתם אל החוף ייגשו לעבודה במעדר, ורובם יודעים לדבר עברית? איך נוכל ולא נוקיר אותם?" האיכרים היו שבעי-רצון מעבודתם המסורה. בתר"ע (1910) באו תימנים מעטים ממושבות הדרום לפ"ת, שהתנאים בה היו טובים יותר. קשיי הקליטה בדיור ובעבודה אילצו אותם לשוב כלעומת שבאו, אבל כעבור שנה באו לפ"ת כחמישים תימנים – והפעם הם נשארו.

בבואם פנו לוועד וביקשו עבודה, בתים למגורים ובית לתפילה. שלחו אותם לעבודת ניסיון בפרדס, בשכר ששולם לערבים, ואם ייקלטו יפה בעבודה, ידאגו להם גם לדיור. כעבור זמן קצר הצטרפו אליהם משפחות שעלו מדרום תימן. בעיית הדיור לא נפתרה במהרה, מקצתם גרו באורוות; אחרים ביקב מחוץ למושבה, ומקצתם קיבלו קורת-גג ארעית בפרדסים בהם עבדו. באחד הפרדסים הוקמו בשבילם צריפי מחצלות, והנה באו 'הימים-הנוראים' והרוח כיבתה את הנרות שלאורם התפללו. התימנים ראו בכך אות מבשר רע, ואכן הרוח הרסה את צריפי המגורים, וארבעה מהם חלו בקדחת ומתו. העבודה המפרכת, התזונה הדלה ותנאי המגורים הקשים הפילו חללים רבים בקרב התימנים, והם החלו מתלוננים על היותם "נוכרים בארץ נוכרייה". בכאב לב שאלו: "אנחנו עם אחד ושפה אחת, ומדוע זה הקטן שבאחינו האשכנזים מקבל שני פרנקים ויותר ואנחנו, הגדול שבנו מקבל תשעה או עשרה גרושים ליום?"תנאי החיים והבריאות היו קשים מאוד. השיעור הגבוה של חולי ותמותה ממחלות, אחז בכל האוכלוסייה. אך החדשים נזקקו לעזרה יותר מן הוותיקים.בקיץ תרע"ב, מתו כארבעים תימנים ומספר הילדים שמתו היה גדול ממספר הילדים שנולדו.באותה שנה נוסד, בכספי המשרד הא"י, בית-חולים מיוחד לתימנים בפ"ת. מצב הבריאות השתפר, אך כעבור חודשים מספר יבש תקציבו של המשרד הא"י והמצב שב והחמיר.נבחר ועד שייצג אותם. ריכזו את חסכונותיהם הדלים, פנו למשרד הארץ-ישראלי וביקשו שיעזור להם ברכישת קרקע, בבניית בתים ובאר-מים. הוקמה קרן מיוחדת, ועליה נוסף סכום כסף שהקציב ועד המושבה. בשנת תרע"ב נרכשה חלקה של ארבעים דונם בדרום המושבה. השטח חולק לארבעים חלקות ולמושב העובדים החדש קראו מחנה-יהודה. כי התימנים ראו עצמם כצאצאי שבט יהודה. זו הבת השנייה של אם-המושבות.בקיץ תרע"ב בנתה הקק"ל שמונה-עשר בתים למשפחות במחנה-יהודה. עשרה בתים נבנו מאבן, שבעה – מלבני מלט ואחד – "פרוסי" (שלד עשוי מקורות עץ מחוברות בפלפונים, שהחלל ביניהן מולא בחלוקי נחל והקירות טויחו מבפנים ומבחוץ). בכל בית היה חדרון, מטבחון ומרפסת קטנה. כמו כן הוקמו ארבעה צריפי-עץ, שבכל אחד מהם עשרה חדרים, וצריף מפולש אחד לתנורי בישול בשביל דיירי הצריפים. הבתים החלו להתאכלס באדר א' תרע"ג. הבנייה נמסרה לקבלנים, שכדי לחסוך השתמשו בחומרים זולים, הקטינו את החלונות והדלתות, מבלי שהתחשבו באקלים החם. הקירות נסדקו לפני שהדיירים הספיקו להשתקע בהם. מקצתם שילמו למשרד הארץ-ישראלי עד חמישים פרנק מקדמה ע"ח הבית לרכישתו. לאחדים הלווה המשרד 25 לי"מ, כדי שיבנו בתים לעצמם. מאחר שלא היתה עדיין באר-מים במושב החדש, השתמשו בבאר-המים של עין-גנים, ע"י צנרת זמנית, כדי ללבן לבנים לבניית עשרה בתים נוספים.המושב התפתח, נראו עצים, גני-ירק ושטחי תבואה ליד הבתים. ב-1914 הוענק פרס הגינה היפה לאחת הגינות במחנה-יהודה.

שכונת מחנה יהודה, צלם בן נעם ניסן

במלה"ע הראשונה, סבלו יחד עם כל היישוב היהודי, מהתורכים וממחסור כלכלי. מכת הארבה גרמה למחלות ולתמותה. האבטלה פגעה קשה. עם הגיוס לצבא-התורכי נמלטו רוב הגברים. המשפחות נשארו ללא מפרנס והמושב התרוקן מרוב תושביו. בתיו נהרסו והרהיטים נגנבו. בשלהי המלחמה גירשו התורכים את תושבי מחנה-יהודה ממושבם אף כי ממילא לא היה אפשר להוסיף ולחיות שם משום שקו-החזית נמתח סמוך למושב, ועמדות תותחים נפרסו בפג'ה שממזרח למחנה-יהודה. לאחר שהבריטים הדפו משם את התורכים, התפרס הצבא הבריטי בשטח, ואותם תושבים עזי-נפש שהחלו חוזרים למחנה-יהודה, הורחקו מן המושב בידי הבריטים. הגירוש בוצע ליפו, לראשון-לציון וחלק קטן לפ"ת. אחרי המלחמה, קשה היה לשכנעם לשוב. דרשו שיפתרו את בעיית המים, שיגדילו את חלקותיהם, שיעניקו מגרשים לארבעים דיירי הצריפים ושיתקנו את הבתים ההרוסים. תביעותיהם נענו, ונמצאה להם תעסוקה בשיקום המושב. רק בשנת תרפ"א שוקם המושב והתרחב ומספר תושביו עמד על 300 נפש.

שלמה לוי, שנולד במחנה-יהודה בתרע"ז, להורים שבאו מתימן בתרע"ב מספר, כי בתחילה גרה המשפחה ברפת, ביחד עם פרות. אחרי המלחמה עברה משפחת לוי לצריף שהכיל חדר אחד, מטבחון וחצר שבה גידלה המשפחה תרנגולות, עזים ופרות. הפרות היו יוצאות למרעה עם רועה ערבי, שהחזיר אותן בערב. האם היתה מטפלת בתרנגולות ומוכרת ביצים וחלב, ולוי האב היה הקצב הראשון במושב. "אז הייתה שחיטה רק פעם אחת בשבוע" סיפר שלמה, "הייתי רוכב על חמור בשכונה ומודיע ש'מחר יש בשר'". העבודה באטליז היתה מעטה, לכן עבד האב חצאי-ימים בעין-גנים. "מאחר שלא היו מקררים, כי לא היה חשמל והקרח יקר והיה צריך להביאו מרחוק – היינו צולים את עודפי הבשר על אש ומייבשים אותו, כדי שישתמר למשך שבוע-שבועיים," סיפר שלמה.תושבי מחנה-יהודה, שצורפו בשנת 1937, כשכונה לפ"ת, נקלטו יפה. ילדיהם למדו בבי"ס בפ"ת. כמה מחברַי הטובים היו משם. הם השתתפו בכל מערכות ישראל, רובם התגייסו למחתרות השונות. במלחמותינו ידעה השכונה שכול ואבל. "התימנים" נודעו כחרוצים, מסורים ונאמנים.