יום השחרור וההצלה ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית

שמחת השיחרור- תוגת השיחרור
יום השחרור וההצלה מצוין מדי שנה בכ"ו באייר לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. יום הניצחון לציון כניעתה של גרמניה מצוין במדינות המערב ב-8 במאי (יום הניצחון באירופה) ואילו בגוש המזרחי – ב-9 במאי, יום הניצחון בחבר המדינות.

בארכיון שלנו קימות עדויות רבות לפעילות של חיילי הבריגדה היהודית וחיילים יהודיים בשרות הצבא הבריטי המופיעות בארכיונים אישיים רבים. החומרים כוללים תצלומים רבים גלויות ומכתבים, ראיונות.

כרמי ישראל לחם במצריים ובמדינות שונות באירופה.
גולדפארב אלי ראיון אישי – לחם במצריים ואיטליה
יהודית גינת ישראלית – בארכיון מצויים חומרים של דב שניידר.
ירקוני עודד לחם במצרים ואטליה
אידלשטיין רנה משה. משה שלחם במצרים ואיטליה.
ליפשיץ יעקב לחם בעירק.
גרמייזה דב – קיים ראיון אישי. סיפור מרתק . לחם כחייל בצבא הפולני ואחר כחייל בבריגדה היהודית במצרים.
אורן ברוך – נשלח מטעם הסוכנות היהודית כמרכז החינוך המחנות העקורים.
לאחרונה, בעקבות פטירת אימי, הבאתי לארכיון את האלבומים הישנים של הורי. בין האלבומים היה גם אלבום תמונות מזמן שהותו במצריים ובאיטליה. אבי לא סיפר אף פעם על הזמנים ההם. לצערי, אנחנו, אחי ואני, לא שאלנו. תמונות רבות נותרו ללא ציון מקום ותאריך. על חלקן רשום מיקום ותאריך.
המפגש הראשון של חיילי הבריגדה היהודיים עם אימי השואה התרחש תוך כדי שחרורם של מחנות הריכוז והמוות. לפני כוחות השחרור עמדה משימה ששום צבא לא עמד לפניה בעבר: להחזיר לאסירים המשוחררים את צלם האנוש, לאפשר להם להתחזק ולהתאושש מייסורי הגוף והנפש של שש שנות המלחמה.
האזרחים החופשיים של מדינות אירופה חגגו את הניצחון על גרמניה הנאצית, אך בעיקר את השחרור מהשעבוד והאימה ששררו בתקופת הכיבוש, לא יכלו יהודי המדינות הללו, אשר שרדו בנס, להשתתף בשמחה הכללית.
המפגש עם יהודים במדים בקרב צבאות השחרור גרם ליהודים המשוחררים התרגשות רבה. אולם המפגש המיוחד והמרגש ביותר של יהודים אלה היה עם חיילי החטיבה היהודית הלוחמת – הבריגדה היהודית, שהגיעה לאירופה כחלק מן הצבא הבריטי.
בעבור הניצולים היו חיילים אלה נציגי היישוב בארץ-ישראל, ואילו עבור החיילים, שלרבים מהם היתה נגיעה ישירה לגורל היהודים בשואה, היה זה המפגש הראשון עם אימיה. הסופר חנוך ברטוב השתייך ליחידה כזאת והוא מתאר מפגש כזה:
"…גם הם החלו מספרים, כאיש אחד, הרבה, מהר, נדחקים אלי כתינוקות, נוגעים בי, חובשים את כובעי, מבקשים לנסות על גופם את החגורה שלי. מספרים, לא מספרים. לא אחזור ואספר היום… מה שגילו לי הילדים הצוחקים באותו יום יוני ירוק וצונן שבאלפים האיטלקיים. הם צחקו בספרם, ואני הלכתי הלוך והתמעט והמילים גירדו את גופי כמסמרים חלודים…"
(חנוך ברטוב, פצעי בגרות, עמ' 130, 142) 

לעם היהודי לא היה לאן לחזור. אתרי מחנות ריכוז אחדים באזורי הכיבוש הבריטי והאמריקני הפכו ל"מחנות עקורים" – DP (Desplaced Persons) CAMPS. ועל כן, למרות השחרור, מצאו את עצמם כ-50,000 יהודים חיים במחנות שבהם נכלאו לפני השחרור, אך הפעם היו המחנות באחריות בעלות הברית. תחילה לא ידעו המשחררים כיצד לנהוג. הם אמנם סיפקו להם את צורכי הקיום הבסיסיים – תרופות, מזון ולבוש, אך העקורים הצטופפו באותם צריפים, על אותם הדרגשים ומאחורי אותן גדרות-תיל.
הבדידות וחוסר הוודאות לגבי עתידם העיקו עליהם מאוד ורבים היו על סף ייאוש.
העם היהודי התקשה לחגוג את השחרור והניצחון. עבורו היה זה תהליך ממושך וכואב. בתהליך זה נחשפו בהדרגה עוצמת האובדן האישי של שרידי היהודים והיקפו של האובדן הקיבוצי של העם היהודי. החיפוש אחרי קרובים ומודעים, החיפוש אחר בית ומשפחה של היחידים הפך את חוויית השואה לכוח המניע של העם היהודי כולו במהלך השנים הבאות ואף הגביר את המוטיבציה להיאבק על הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. עשרות צעירים יהודיים, שהשחרור זיכה אותם בחיים חדשים, היו מוכנים להגיע לארץ-ישראל ולהיות שותפים למאבק זה. רבים מהם אף מסרו את נפשם במלחמת הקוממיות ועד היום חרותה על קברם המילה "אלמוני".
מבקרים ועיתונאים רבים, שביקרו במחנות העקורים מיד עם השחרור, הזדעזעו מן התנאים שם ועוררו את דעת הקהל האמריקאית.
הנשיא טרומן שלח ביוני 1945 את המשפטן ארל ג' הריסון לבדוק את מצב העקורים במחנות. כעבור חודשיים הגיש הריסון את הדו"ח שלו, הכולל תיאור קשה מאוד של התנאים במחנות אלה. בין היתר נכתב שם:
"…על פי מצב העניינים עתה נראה שאנו מתייחסים ליהודים כפי שהנאצים התייחסו אליהם, פרט לכך שאין אנו משמידים אותם…"

ההבנה בדבר מצבם הייחודי של העקורים הביאה לידי שינוי. המשחררים הבינו את  הצורך הדחוף בשיקום נפשי, פיזי וחברתי. היה צורך לטפל באלפי ילדים חסרי משפחה ואף חסרי זהות, היה צורך לסייע לפליטים למצוא קרובים ומודעים, ומעל לכל היה צורך להעמידם שוב על רגליהם ולסייע להם להתאושש מבחינה נפשית. כל דרכי אירופה היו מלאות בפליטים – אסירים משוחררים, אזרחי מדינות אירופה המשוחררות, שעשו את  דרכם לבתיהם. חלקם היו שבויי מלחמה, וחלקם שוחררו ממחנות עבודה ורק מיעוטם שרדו את מחנות המוות. לכל אלה היה בית לחזור אליו, ברוב המקרים היתה גם משפחה, ומעל לכל – מדינה ריבונית שהם היו אזרחיה והיא היתה מחויבת לשיקומם.  ולמרות כל מה שעבר עליהם, כמו גם על בני עמיהם שחיו תחת הכיבוש הגרמני, הם היו מלאי שמחה ותחושת ניצחון.

לעומתם, מאות אסירים יהודים המשיכו לגווע לאיטם במחנות המשוחררים שהפכו להיות להם לבית היחיד שנותר להם. וכאשר חדרה אליהם ההכרה כי אכן הם אנשים חופשיים, החלו לחפש את בני משפחתם, את שרידי קרוביהם ומכריהם שאולי נותרו לפליטה. רבים מהיהודים המשוחררים, בעיקר באזור הכיבוש הסובייטי, החלו לחפש את דרכם חזרה לערים ולעיירות שאותן עזבו ומהן נלקחו. סוג מסוים של הדחקה השכיח מהם את הזוועה, שממנה ברחו במהלך הכיבוש, ואת הזוועות שמהן נלקחו למחנות העבודה או למחנות המוות, ובהם שרדו רק בנס.

בשנת ה'תשע"ד יזם גרמן (גבריאל) זכרייב, סגן-נשיא הקונגרס היהודי-רוסי את ציון יום הניצחון גם על פי התאריך העברי. היוזמה נתמכה על ידי ועידת רבני אירופה והרבנים הראשיים לישראל .יום השחרור וההצלה צוין לראשונה גם בתאריך העברי בשנת תשע"ד באירועים בכנסת ,כותל המערבי, בבניין האומות המאוחדות שבניו יורק ובאירופה. באותה שנה החל פרויקט  לחשיפת קבריהם של כרבע מיליון יהודים שנהרגו כחיילים בצבאות בעלות הברית והמחתרות.
כמה מילים לתאור סוף המלחמה מתוך מסמך שהכין משרד החינוך להתי ספר:
סיומה של מלחמת העולם השנייה באירופה בא עם כניעת גרמניה בפני צבאות בעלות הברית: אנגליה, צרפת, ברית המועצות וארצות הברית.
הניצחון על גרמניה הנאצית אינו רק ניצחון צבאי. מבחינת המדינות השותפות לניצחון זה, זהו ניצחונו של רעיון, זהו ניצחונה של רוח האדם ושל התפיסה הגורסת כי יש ערך לחיי כל אדם באשר הוא אדם שנברא בצלם. לכן עבור מדינות אלו מהווה יום זה יום חג. חגה של החירות, חג השחרור מכוחות הרשע המאיימים מדי פעם על קיומו של העולם.
בשורות כל צבאות בעלות הברית, בכל החילות, בכל החזיתות ובכל דרגות הפיקוד, מטוראים עד גנרלים, לחמו כ-1.5 מיליון חיילים יהודיים. בנוסף עליהם, בכל המחתרות האנטי נאציות ובשורות הפרטיזנים, בתוככי אירופה הכבושה בידי גרמניה הנאצית, לחמו רבבות יהודים.
כרבע מיליון חיילים יהודיים נפלו בלחימתם באויב הנאצי.
לשחרור היהודים מעול הנאצים היתה משמעות שונה מזו של שחרור עמי אירופה. ביום סיום המלחמה, בתשעה במאי 1945, היו באירופה שמונה מיליון עקורים, ובהם כמאתיים אלף יהודים, שרידי המחנות ומצעדי המוות. באירופה נעו ההמונים לביתם ולמולדתם, מותירים מאחוריהם את הפליטים היהודים, ניצולי התופת הנאצית, מרביתם ממזרח אירופה, שרידים בודדים ללא קהילה, ללא משפחה, ללא בית לחזור אליו. סיום המלחמה העמיד את הניצולים אל מול ממדי האסון וגודל האובדן. לפיכך המושגים שחרור וניצחון קיבלו משמעות מורכבת ושונה בעיני הניצולים היהודים לעומת ניצולים אחרים בקרב עמי אירופה.
גרמניה נכנעה רשמית לצבאות בעלות הברית ב-8 במאי, 1945. יום זה הפך להיות יום השחרור והניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית.
אולם למעשה, כבר בסתיו 1942 החלו צבאות בעלות הברית לעצור את התקדמות הצבא הגרמני ולדחוק אותו לנסיגה לכיוון גרמניה.
שחרורן של מדינות צפון אפריקה בסוף 1942 ועצירת התקדמות הצבא הגרמני בסטלינגרד שבברית המועצות בפברואר 1943, סימנו את ראשיתו של המפנה. שחרורן של שאר מדינות אירופה הכבושות התבצע בתהליך הדרגתי. הצבא האדום התקדם ממזרח ובעלות הברית המערביות התקדמו מדרום וממערב. הגרמנים המשיכו להילחם תוך כדי נסיגה, וכל אותה העת לא נפסק ביצוע פעולות הרצח של העם היהודי. הם המשיכו להוביל יהודים ברכבות משא מכל רחבי אירופה אל מתקני הרצח שהקימו בשטח הגנרל גוברנמן (פולין הכבושה).
בתחילת 1944 התקדם הצבא האדום לתוך פולין, תוך שחרור מחנה המוות מאידנק. ב-17 בינואר שוחררה בירת פולין – ורשה. הצבא האדום התקדם במהירות וב-27 בינואר, 1945 שוחרר מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו. המחנה היה כמעט ריק מאסירים, זולת כמה מאות שהושארו במחנה לגווע.
את שאר מאות האסירים הצעידו אנשי הס"ס בצעדות המוות לכיוון גרמניה. בקור המקפיא ששרר במרכז אירופה מתו רבים מן האסירים במהלך הצעידה ולא זכו לראות את יום השחרור. צעדות המוות התקיימו ממש במקביל להתקדמותם של הצבאות המשחררים, ואחדות מן הקבוצות פגשו את השחרור תוך כדי צעידתם.
צבאות ארה"ב ובריטניה החלו את הפלישה לנורמנדיה ב-6 ביוני, 1944, ותוך קרבות קשים ואבידות רבות שיחררו את הולנד, בלגיה וצרפת. פריז שוחררה ב-25 באוגוסט, 1944. מחנה הריכוז דכאו שוחרר על ידי חיילי צבא אר"הב ומחנה ברגן-בלזן – על ידי חיילי הצבא הבריטי באפריל, 1944.
ב-2 במאי, 1945 הונף דגל ברית המועצות על בניין הרייכסטאג בברלין ההרוסה
וב-8 במאי נחתם הסכם הכניעה של גרמניה הנאצית.

נוני ירון

מודעות פרסומת

אודות הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני אוסף ואוצר חומרי תיעוד משנות ה- 60 של המאה ה- 19 ועד היום. הוא כולל ארכיון מנהלי של פתח תקוה, ארכיונים פרטיים של מוסדות וארגונים הקשורים לעיר, ארכיונים אישיים של בני פתח תקוה, אוספי תצלומים ותשלילים, מפות, מודעות וכרזות, חפצים, סרטים, תיעוד בעל פה, קטעי עיתונות וספרים. הארכיון משרת את עיריית פתח תקוה, חוקרי אקדמיה, סטודנטים, תלמידי בתי ספר, עיתונאים, חוקרי גניאלוגיה, אדריכלים ואחרים. לשירות המשתמשים חדר עיון וספריה. הארכיון מתפקד כ"ארכיון כולל" שהוא בבחינת "בית" פתוח לקהילה המוזמנת לתרום ולהתבטא בכל תחום הקשור לחיי העיר והחברה. הארכיון מציג את אוצרותיו בתערוכות בקריית המוזיאונים שבעיר ומחוצה לה, לוקח חלק פעיל בתחום שימור אתריה ונמצא בקשר רציף עם מוסדות החינוך שלה. הארכיון מקבל קהל בימים א'-הי בין השעות 9:00 - 15:00. רצוי תיאום מראש. ליצירת קשר: טל': 03-9286303 דוא"ל: galiad@ptikva.org.il
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, הבריגדה היהודית, מלחמת העולם השנייה, מתוך הארכיון, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s