תמונות מחיי מושבה פתח תקוה- סוף ימי השלטון התורכי בארץ ישראל

המושבה פתח-תקוה סבלה קשות בימי מלחמת העולם הראשונה. לשיאו הגיע סבלה בחודשים נובמבר ודצמבר 1917. בלילה שבין ה- 16 ל- 17 בנובמבר ננטשה פ"ת  ע"י הצבא התורכי. אור לבוקר 17.11.1917בעת בנסיגתם , לא  פגעו החיילים התורכים הנסוגים בתושבי המושבה, אם כי החרימו לעצמם את כל סוסי המושבה שנותרו בה, את מצבורי התחמושת במטעי השקדים הותירו אחריהם.

בימים הבאים מ- 17.11.1917 ועד ל- 27.11.1917  שהו בפתח-תקוה לסרוגין חיילים בריטיים משום שעדיין לא התקבלה החלטה בפיקוד הבריטי להיאחז בפ"ת באופן קבוע להתבצר בה ולשמור עליה.

ב-27.11.1917 חזר הצבא התורכי והשתלט שוב על פתח-תקוה. ערביי האזור סיפרו לתורכים שהצבא הבריטי התקבל בפ"ת בשמחה רבה על כך החליטו התורכים ללמד לקח את אנשי המושבה. ובימים הבאים סבלו אנשי המושבה קשות מיד התורכים. שיא ההתעללות הגיע ב- 7.12.1917 באותו היום החלו התורכים להודיע גלויות על החלטתם להגלות את כל תושבי המושבה צפונה לעבר הכפרים הערביים.

הגירוש התמסמס ע"פ מסורת ההחלטות התורכיות אולם, ב- 10 לחודש החל להתבצע הגירוש שנמשך עד לכיבוש הסופי של המושבה  ע"י צבא בריטניה ב- 22.12.1917.

שני קטעים המצורפים מציגים בפנינו את מצב המושבה באותה עת. אחד ממבטו של חוקר היסטוריון פרופסור שמואל אביצור.

מבט שני הוא של "מאן – דהו" יעקב יצחק ילין כתב את יומניו כתב בעת שהותו בפתח תקוה לאחר שברח מירושלים מחשש מן יגייסו אותו התורכים לשירות צבאי. קטעים מן היומן התפרסמו ב"ספר היובל" של פתח תקוה. היומן עצמו פורסם בכתב העת"קול יעקוב" בשנים תרפ"ב – תרפ"ד. ילין מתאר תמונות מחיי מושבה ממבט של עובר אורח. ימי האימה והפחד מנקמת השלטון התורכי בסוף ימי שלטונו המתפורר.

תיאור נאמן לאותה תקופה נכתב ע"י פרופסור שמואל אביצור בהקדמה לספרו של שמעון רובינשטיין

 "משבר ותרומה".

והנהו לפניכם :

"מלחמת העולם הראשונה גרמה לזעזוע כבד ולפגיעות קשות בארץ ובישוב היהודי שבה במיוחד, אשר סבל הרבה יותר משאר האוכלוסיה מניתוק ממושך ממדינות שהיה להן קשר כלכלי עם הארץ ולישוב העברי גם היתה תלות כמעט מלאה בהן. לא היה לאן לשווק את יבול ההדרים, מקור ההכנסה הראשון במעלה במסחר חוץ, שתמורתו יכלו לייבא את החסר בארץ במזון, בלבוש ובעיקר בדלק הדרושים לה לקיום תקין של המשק.  ולגבי הישוב היהודי המשמעות היתה ניתוק של שנים ממרבית קרנות התמיכה, תרומות ונדבות להבטחת קיומה הפיסי של מחצית (אם לא יותר) של מרכיביו. ישוב זה נאמד אז בשמונה רבוא בלבד, כשיותר משביעית ממנו מתגוררת בישובים החקלאיים של ההתישבות הציונית. יותר מכל היה הנזק חמור למי שנהוג לכנות אצלנו "הישוב הישן" :אנשי "החלוקה" שניזונו מתרומות הבאות מבחוץ.

  גיוס לצבא, שהיה כרוך באבדן מפרנסי משפחות, התרמת צרכי מזון, בהמות, כלים ומכשירים הנחוצים למשק אזרחי, אבטלה, רעב ומגפות בתוספת "רעה חולפת" של הארבה, כל אלה עשו אם כן את שלהם בקרב תושבי הארץ בכלל והאוכלוסייה היהודית בפרט.  כל זה מבחינת צרת רבים.

   ואילו פעולות המלחמה הישירות, מערכות הקרב שבחזית על כל תוצאותיהן המחריבות ביחס לאוכלוסיה האזרחית ויישוביה לא פגעו בשנתיים הראשונות של המלחמה בישובי קבע, באשר המערכה התנהלה אז בסיני ובנגב הדרומי ; פרט לעזה וסביבתה הקרובה נמצאו ישובים כפריים ועירוניים בדרום הארץ, בתוך מערכות הקרב ימים ספורים ולעתים רק שעות בלבד.  פני הדברים השתנו תוך דצמבר 1917 כשהחזית התייצבה כמעט לעשרה חדשים מ"עוג'א לעוג'א", משפך הירקון במערב, עד לשפך נחל ייטב, הוא וואדי עוג'א המזרחי הנופל לירדן.

    מכאן שבשטח ממש, בשדות ומטעים, לא נפגעו כמעט המושבות העבריות ושאר השטחים החקלאיים של הישוב פרט לפתח תקוה ובנותיה (עין-גנים ומחנה-יהודה), מצדם האחת האנגלית של החזית ועין-חי (כפר מל"ל) הזעירונת – שכפי הנראה פונתה במועד – וכפר סבא, מצדה השני הצפוני, התורכי, של החזית.  אדמות כפר סבא היו לכל היותר בטווח התותחים האנגלים, אבל מטעיה נפגעו על-ידי הגייסות התורכים שחנו, או נעו, בתוכם. פתח תקוה היתה בקו החזית ממש במשך כעשרה חדשים ; היא עברה פעמיים מיד ליד, "נהנתה" מהעדר כל שלטון ממלכתי-צבאי בתחומיה במשך יותר משבוע והיתה בקו הראשון כשרוב הזמן אדמותיה שסועות ; החלק הדרומי והמערבי בידי הבריטים והשאר, ובעיקר מהירקון צפונה, בידי התורכים. אשר לקו החזית הנמצא בידי הבריטים, אזרחים יכולים היו להיפגע בו גם מנשק קל, בנוסף לפגזים וממילא לא ניתן היה לא רק לעבדו ולהשקותו, אלא אפילו להכנס לתחומיו.

   וכך נוצר מצב שפתח תקוה נהיתה (פרט לכפר-סבא בתנאים אחרים במקצת), לישוב יהודי יחידי שסבל ישירות בהיותו בקו החזית, על כל תהפוכותיו, במשך עשרה חדשים.  אמנם זה רק ישוב עברי חקלאי אחד מתוך 47 שהיו אז, אבל ערכו ומשקלו הסגולי היה רב מאד.

     בפתח-תקוה ובנותיה נמצאו אז כ- 3800 נפש. מספרם עלה אז על מספר תושבי תל אביב לפני הפינוי והיה רב יותר ממספר היהודים בחיפה, וכמעט שווה לזה שבטבריה. נמצאו בה לא רק יותר משביעית מכל היהודים שהיו בארץ לפני פרוץ המלחמה, ועוד יותר במהלכה, אלא אוכלוסייתה היוותה שליש מכל הנמצאים במושבות העבריות בארץ ומחצית מהמתגוררים בישובים החקלאיים שמדרום לירקון. היינו, גורל מר זה נופל לא בחלקו של ישוב אחד, אלא היה גורלו של שליש  מההתיישבות כולה.

   ולפני פרוץ המלחמה היתה פתח תקוה לא רק המושבה הגדולה ביותר, אלא גם הפורחת ביותר ומפותחת מבחינה חקלאית-כלכלית. כ-6300 דונם פרדסיה היוו את גוש הפרדסים הגדול ביותר אחרי פרדסי יפו (ואם זה השטח הנטוע שקדים בה עלה במקצת על השטח הנטוע הדרים שבאדמותיה).

 היה זה גוש הפרדסים הגדול ביותר שבהתיישבות היהודית :  שני שלישים מכלל הפרדסים שבבעלות היהודית. מכאן הכנסותיה הכלליות ממשק חקלאי שלה היו מהגדולות ביותר בהתיישבות העברית.

 נרקמו תכניות רבות תנופה לפיתוחה החקלאי, וזאת מתוך תקוה לנצל את מי הירקון להשקיית אדמותיה. בתחומיה הוקם, ביזמתו וניהולו של בצלאל יפה, גם מפעל לשרותי השקייה ראשון במינו של אדמות שלחין. בדרך כלל פרדסים, ממי הירקון (חברת "פלשתינה") שהשקה כבר 1500 דונם של פרדסים שונים מאדמות המושבה.

  אמנם בשנתיים הראשונות של המלחמה הצליחו אנשי פתח-תקוה להתגבר על פגעי הארבה ולכתת את מנועי הקרוסין לגזוגנרטורים המופעלים בפחמי עץ ובזה העבירו את רוע הגזרה הנוראה ביותר שהיתה צפויה למושבה : כלייה מצמא לאדם, מקנהו וגידולי השלחין שלו. אך בשנה האחרונה למלחמה כל זה הוחרב בשל מיקומה של המושבה בקו החזית.

   על בני מושבה זו נגזר לסבול מפורענויות שלא ידעו ישובים יהודיים, ביחוד חקלאיים, אחרים, כגון פינויים, החרמות מיוחדות, כריתת מטעים ומצוד אחרי פררים (עריקים) בהיקף והתמד גדולים מאשר בכל ישוב אחר.  והנה דוקא בפתח-תקוה מתפתחת ערנות ציבורית רבת תנופה הן של אנשי המקום והן של מוסדות כלליים של הישוב אשר פונו-הוגלו מתל אביב ויפו ;  הללו בחרו להתמקם באם המושבות כל עוד זה היה אפשר.

     בפתח-תקוה התחילו מאבקים ציבוריים וקודם כל כאלה הקשורים לעצם הקיום הפיסי-הכלכלי כגון חלוקת מזון וכספים שנשלחו מארה"ב. הקיפוחים על רקע זה, כולל ההתפרצות הידועה ב- 17 במרס 1917.  המאסרים ומותם הטרגי של השלושה בכלא דמשק [על שמם קיבוץ גבעת השלושה] הולידו משקעים קשי במושבה. הדבר בולט עוד יותר לא בקיפוחים שבהנאה, אלא דוקא בהפליה שבדברים שבהצלה : "קידומם" בפינויים והגליות של שכבות דלות אמצעים ומעמד ציבורי לא מוצק. למעשה, ההתיחסות של "עמך" לנציגיו הנבחרים, או כאילו נבחרים (ע"י שכבה ציבורית אחרת). מזכירה לנו גלגולים יותר חמורים שהתפתחו ביחסים בין היודנראטים וצאן מרעיתם בתקופת השואה.

    שמעון רובינשטיין מעלה פרטים שונים הנוגעים להתחכמויות והתחמקויות,  הערמות ורמאויות כלפי השלטונות וביחוד כלפי גורמים צבאיים משני הצדדים (התורכי והאנגלי). יציאה לגלות (פינוי) ביום וחזרה הביתה בלילה ; אי גיוס עסקנים, כולל רישומם כאנשי דת של מנהיגי ציבור הפועלים (הרצפלד והרפז) המופיעים אצל החכם באשי ככלי קודש של "עדת הפועלים".

    פרקי המחקר מביאים פרטים על המצב הכלכלי במושבה בימים ההם. אנו למדים שהנזקקים ביותר יכלו לקבל פעמיים ביום כוס תה ופרוסת לחם ושמפוני תל-אביב קבלו קצבה יומית של חצי פרנק ולאחר הכיבוש הבריטי קיבלו הנתמכים רק שילינג לשבוע. כן מסופר כיצד פרנסי המושבה אסרו שחיטה "זרה" (שנעשתה למשל במחנה יהודה) בשל דאגה לקופת המושבה  הנהנית ממס השחיטה המקומית.  פרט זה מעיד כי בשר לא חסר בפתח-תקוה למי שלא חסר לו כסף לקנותו. פרט מענין אחר הוא  הדאגה המאורגנת לספק לחיילים התורכיים לחם ותפוחי זהב, כדי, ולו במקצת, לשבור את רעבונם ולמנוע ביזה בבתים. כן נזכרים במשפטים אחדים נסיונות של קבוצות פועלים ופועלות במקום לגדל ירקות כשקבוצת "אחוה" היא הגדולה שביניהן.  אישי ציבור ידועי שם ומעמד בעתיד נטלו חלק רב בארגון ובביצוע של עבודות אלו".          

אברהם שפירא מצולם עם קצין תורכי, קטע מתמונה. אירוע ותאריך לא ידועים

באותם ימים הסתתר בפתח-תקווה מאימי התורכים יהודי שנמלט מירושלים והוא כתב יומן על ימי שהותו בה. לעצמו קרא בשם מסתורי "מן-דהוא" יעקוב יצחק ילין. היומן התפרסם בחלקו בספר היובל (1929) של פ"ת.

להלן קטעים מן היומן . (למתעניינים ניתן לקרוא את היומן בספריית הארכיון לתולדות פתח תקוה ).

"יום ה' כ"ב כסלו ע"ח 7.12.1917 היום כבר טעמנו מטעמה של מפקדה תורכית.. המפקד התורכי שלח להודיע לנו, כי המושבה נחשבה מעתה לחזית מלחמה והיא צריכה להתרוקן מכל תושביה האזרחים. ובכן במשך עשרים וארבע שעות צריכים כל תושבי פתח-תקוה מבלי שום שריד לצאת הימנה לתול-כרם. .. פקודה זו, למרות שצפינו לזה מראש, ירדה על המושבה כרעם כבד.."זקני" המושבה מיהרו להתייצב לפני המפקד, קבלו על הגזרה והסבירו שזהו דבר בלתי אפשרי, שמושבה מלאה נשים, זקנים וטף תיגלה ממקומה במשך של 24 שעות.  המפקד פנה אז בשאלה למקום יותר גבוה, והתשובה היתה: התושבים יכולים לפי-שעה להישאר במקומם. אבל על המושבה למסור למפקדה רשימה מדויקת משמות כל אלה שהם מגיל שמונה-עשר עד חמישים וחמש. אלה יצטרכו להתייצב לפני המפקדה ולקבל הימנה וויסיקות-הישיבה.

מוצאי שבת כ"ג כסלו ע"ח  9.12.1917  עוד בבוקר נשמע קול הכרוז הולך ומכריז בעוז: "כל מי שיש לו חוטי ברזל, מחויב להביאם מיד ! אף חוט לא יישאר ! המביא את החוטים מחויב להביא גם עמודים מוכנים למתוח עליהם את החוטים, העמודים צריכים להיות לא פחות ממטר וחצי באורכם.  ומשופים בקצה האחד".

     אחרי כן התחיל פתאום גרוש במושבה.  גורשו הרבה תושבים מחלק המושבה שבקצה רחוב הרצל. אל הבתים נכנסו פקידי-צבא. ובעצם יום השבת הוציאו דיירי הבתים האלה את חפציהם והובילום לבתים אחרים ביתר חלקי המושבה. מי אצל קרובו ומי אצל מכירו.   משך-דירות היה זה, אלא בעל אופי מיוחד. את הרחובות מלאו אנשים,נשים וילדים, עמוסי צרורות,כרים וכסתות. וכלי בית שונים. דוממים ומורדי ראש כאבלים, צעדו ברחוב בתוך קשקוש של כלים ופחים מצלצלים, שהפריעו דממת אבלים זו.  נשמעו גם קולות חריקה של אופני קרונות, שהובילו את הרהיטים הכבדים. אל הקרונות היו רתומים לא סוסים, כי אם אנשים. לא ידוע אם עשו זאת משום חוסר סוסים או משום קדושת יום השבת..   ביחד עם אלה שלקחו מהם את בתיהם, טלטלו את חפציהם ויצאו גם הרבה מגרי הרחובות הקיצוניים, אף על-פי שלא גורשו. הם מיהרו לעשות זאת בעצמם, בפחדם להישאר בודדים בין אנשי הצבא. באופן כזה התרוקן כל קצה רחוב הרצל וכל רובע-הגורן. ועל הדוחק הגדול השורר כבר במושבה,מגולי ירושלים ומגורשי יפו, נוסף כעת דוחק חדש ממגורשי פתח-תקוה עצמה.

יום א' כ"ד כסלו. ע"ח 9.12.1917   בשתים אחרי חצות הלילה הקיצותי משנתי, לקולות-מהומה. שהגיעו מן הרחוב. שמעתי מיד גם דפיקות בדלתות ובחלונות וקריאות : -לכו לבית-הכנסת ! אומרים שם סליחות !..נבהל קפצתי מעל משכבי ואפתח את החלון. מה ?.. גזירת גרוש !-הגיעה פקודה שכל המושבה צריכה לצאת ! כל המושבה צריכה לצאת לתול-כרם..  הנה הפצצה. את אשר יגורנו בא לנו.. בצאתי החוצה היו כבר כל יושבי הרחוב ערים. החלונות הגדולים של בית-הכנסת כבר היו מוארים, והמולת צווחה עמוקה בקעה  מתוכם אל תוך הרחוב, ואל תוך אפלולית הלילה. קרעי-קולות פרצו משם והתפשטו על פני הרחוב האפל. "פדנו ממהומת-מוות-ואחור בל נסוגה".."צווה ישועתנו-ובעוונותינו אל נתמוגגה".. "עננו! עננו ! עננו !" "כמו שענית ליונה במעי הדגה". [..]

ובכל זאת עומדים רבים גם בחוץ. בעזרת הנשים נמצאות גם נשים רבות. ככנופיות, כנופיות עומדים  האנשים ומספרים על דבר הגזירה:- זמן של שני ימים נתן לנו.. ויום אתמול כבר נכנס בחשבון !. -זאת אומרת שמחר עלינו לעזוב את המושבה ?..-כן, מחר. ביום הראשון של חנוכה !.. את הרכוש הנשאר יביאו כל היוצאים-לתוך בתים אחדים, שיבחרו על-ידי המפקדה, ושיסומנו בסימנים מיוחדים, הבתים האלה ישמרו על-ידי הצבא…-שמירה מעולה היא זו !..-זהו להקל על החיילים השודדים. שלא יצטרכו להתפשט על פני בתים רבים.. –זוהי שמירה מפני השודדים הקטנים והרבים בשביל הגדולים..-זוהי כל הכוונה של הגרוש כולו.. אבל אנה נלך, ולאן יגרשונו ? – אל הכפרים הערביים שבין קלקיליה ותול-כרם..- הרי לא נוכל גם להיות יחד בצרתנו. כי אם פזורים ומפוזרים בכמה כפרים קטנים של ערבים ?. – זו היא הכוונה. חפצים לפזרנו על-פני הכפרים, יהודים מעטים בכל כפר, באופן שנהיה ברכושנו ונפשותינו מסורים לגמרי בידיהם.  

יום ב'. כ"ה כסלו ע"ח.  10/12.1917 יום ראשון של חנוכה.

    ה"צדק" עם "באור"  הבחירה כבר היתה. גם הטובה וגם הרעה, נבחרו כבר האנשים הצריכים להישאר במושבה, וגם אלה הצריכים להישלח מחר במשלוח-החמישים הראשון.

    מי הם המסכנים האלה שעליהם יצאה הגזרה מאת הוועד ? אין איש יודע. הועד אינו מגלה בזה דבר. הוא רק אומר שבבחירה זו לקח לו לקו את היסוד כי : היותר חזק צריך ללכת ראשונה.     יותר חזק נקרא מי שהוא בעל אחד משלושת היתרונות האלה :

    א) צעיר בשנים.  ב) בריא בגופו. ג) איתן במצבו.     לפי קו זה יוצא כי החמישים הראשונים יהיו כולם צעירים בריאים ועשירים. מהיותר בריאים והיותר עשירים שבמושבה.    אין ספק שזוהי נורמה יפה מאוד, והקו היסודי שבה הוא באמת קו-צדק גמור. חוששים בכל זאת. חוששים בראשונה אם הועד היה גם נאה מקיים כמו שהוא נאה דורש, העיקר הרי הוא המעשה.    וחוששים בשנייה, ובעיקר, מפני ה"באורים" היכולים להיטפל לתורת הצדק היפה הזאת, צדק עם "באור" -השם יצילנו הימנו!

    ויש רגלים לדבר ש"באורים" כאלה כבר ישנם. "באור" אחד כבר שמעתי, וזה לשונו : העיקר הרי הוא לא הסעיף היבש, כי אם הרוח שבו. ואם הסעיף אומר שכל החזק יותר צריך ללכת ראשונה, הכוונה היא בודאי לכל החזק יותר ביחס לנדידה. כלומר : כל המסוגל יותר ללכת, וכל מי שנוח לא יותר לנדוד – זה יצא ראשונה. ואין ספק בדבר שלעני קלה הנדידה הרבה יותר מאשר לעשיר המטופל בנכסים ובמטלטלין..  וודאי הדבר שתימנים ואורפלים רגילים יותר בנדידה מאשר אשכנזים…  זהו צדק עם "באור".. 

 [..]אין חג החנוכה ניכר היום כלל, לא בבית ולא ברחוב. בבית-הכנסת אמרו אומנם "הלל-שלם". אבל גם את כל ה"הושענות" התפללו. רק הכובד הנורא, שרבץ אמש על הלב, הוקל במעט. היום לא תהיה עוד שום יציאה. ידיעה זו הגיעה אמש אל המושבה בשעה מאוחרת. היציאה הראשונה תתחיל מחר.      פקיד צבא בא היום ורשם עשרים בית ברחובות אחדים, שלתוכם יכניסו היוצאים את חפציהם הנשארים.  הבתים סומנו בכתובת תורכית.

[..]קרבנות: בבית מודיעים לי שהיריות של היום הביאו עמן גם קרבנות מבני המושבה. ירייה אחת

 פגעה בבית בקצה המושבה, ושלוש נפשות שנמצאו בבית, אם ושני ילדים (אח ואחות) נפגעו הימנה. הילדה מתה. הילד נפצע קשה..והאם פצע קל. הידיעה עשתה רושם קשה. זוהי כבר הפעם השנייה, שירייה פוגעת במושבה, הפעם הראשונה הייתה ביום כניסת התורכים לאחרי האנגלים, אז נהרגה האישה "קרויט", וילדה נפצעה קשה ברגליה, שגם עכשיו עודנה שוכבת בבית-החולים.. ויש המתנחמים ואומרים שביחס לזה עלינו עוד לשמוח. הכפר רנטיה, מספרים שעל יד תחנת-המסילה כבר נחרב כמעט על ידי כדורי האנגלים, ועשרה מתושביו נהרגו. מי יודע מה שיהיה עוד להבא.

  יום ג' כ"ו כסלו ע"ח.   11.12.1917   בוקר.    השמים בהירים. גשם אין, רק הקור גדול. מחצות הלילה ואילך נמשכו על גבולי המושבה מסביב יריות תכופות של רובים. בתוך המושבה פנימה היה שקט. מיד בהאיר היום פרצה כאילו על ידי איזו כוח נעלם, מהומה פתאומית בכל המושבה. שמועה התפשטה. שהיום צריכים כל התושבים לצאת. הכל יחד ! אין עוד רשימות יומיות של חמישים. העגלות והגמלים יבואו לקחת את החפצים…ומהומת חלחלה עברה בין התושבים כולם.  כשאמרו תמול לעשות את הגרוש על-ידי פלוגות של חמישים.חמישים-התמרמרו האנשים ודרשו גרוש כללי. כשאומרים היום גרוש כללי – הם שוב נדהמים..וכמטורפים, כחיות מסכנות בשעת תבערה, רצים מתרוצצים האנשים מרחוב לרחוב. מבלי דע ומבלי יכולת לעשות  מאומה. – -חבילות מטולטלות ממקום למקום, אבל בלי מטרה. אישה צעירה,נבהלה וחוורה, עוברת ונושאת שני ילדים על שתי זרועותיה. הילדים גם הם עמוסים חבילות קטנות.

  אחת עשרה לפני הצהרים. הכל כבר התברר. המהומה הייתה מהומת שווא, לא. המושבה אינה צריכה לצאת כולה בבת-אחת, אלא- רק חמישים, חמישים כמדובר. הפעם יצאו החמישים שעליהם יצא  הגורל להיכנס ברשימה הראשונה.

     הקומנדנט התורכי עובר ברחוב כשהוא רוכב על סוסו. משגיח הוא אל היציאה הראשונה, פניו מביעים: שנאה, נקם ושמחה לאיד.  פתאום הוא פונה אל הניצבים ושואל :- מדוע זה יוצאים רק העניים ?.. היריות התחזקו פתאום באופן מחריד. יריות תותחיות חזקות מאוד בוקעות מצד מערבית-צפונית ועוברות ברשרוש רושף מעל למושבה. בהלה נוראה  פורצת מסביב, אנשים ונשים רצים בפחד, ומתוך צעקות : -פצצות נופלות שם ! – פצצות  נופלות ברח' פינסקר ! – ופתאום בוקעת קריאה חדשה מאיזה רחוב קיצוני : -על העגלות !  על העגלות נפלו פצצות ! .. -מורים [מטווחים]  על העגלות היוצאות !..

 [..]    רבע שעה עובר והמשפחה הפרסית המגורשה לאחרונה מופיעה שוב.     המון גדול מתאסף סביבם, גדול הרבה מזה שעמד סביבם בשעת צאתם. גם הם מצידם אינם נוטרים שנאה. ובתמימות ישרה מספרת המשפחה לכל. איך שהיה מעשה. אינם יודעים מאיזה מקום ירו על העגלות, מלפניהן או מלאחוריהן.  שמעו כי יורים עליהם, וחזרו אל המושבה..-  והעגלות ? והחפצים ?.. – שואלים רבים מכל צד, – העגלות עברו, אנשי הצבא העבירון הלאה…  וכל החפצים נשארו אצלם ?..- יתברך שמו ! ובלבד  שאנחנו פה. כפרה בעדנו .."

  כתב זלמן חיימוב

ערכה נוני ירון