בית הכנסת "בית יעקב" בפתח תקווה

לכבוד חגיגות 120 שנה לבית הכנסת הגדול

בית הכנסת "בית יעקב", הידוע בציבור בשם "בית הכנסת הגדול", נמצא ברחוב חובבי ציון 37, ובנייתו החלה בשנת 1890 על קרקע, שיועדה למטרות ציבוריות.[1] המבנה, כפי שנראה היום, עבר מספר גלגולים מאז הקמתו.

מרעיון למעשה

המבנה הראשוני תוכנן על ידי התושב דניאל ליפשיץ.[2] מימון ראשוני בסך 8141 פראנק נעשה מכספי עזבונו של ה. טקטאש ז"ל באמצעות "החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל", ובשמה המקובל "הועד האודסאי".[3] בתחילה בקשו לבנות בית כנסת קטן, אך פקיד הברון, פארב, חשב שלפתח תקווה ,הגדולה במושבות מגיע בית כנסת גדול. הברון שוכנע, הוסיף 25000 פראנק, ובכספים אלו נבנה בית הכנסת הגדול על ידי פקידות הברון. בנוסף למימון הראשוני, נערכה עם תחילת הבנייה גם מגבית כספית בקרב התושבים. ה"חסכנים שביניהם המירו את התרומה הכספית באספקת אבנים לבניין בית הכנסת: חלקם חצבו אותן ממחצבות אבני הכורכר ב"באב אל חאווה" (כיום בני ברק), לשם נסעו בעגלותיהם, וחלקם הגיעו עד ל"מבצר אנטיפטרוס", שם פרקו אותן מהקירות.[4] קבלת פנים לנשיא בן צבי בחג היובל ה-75 לפתח תקוה, 1953, צלםניסן בן נעם

קבלת פנים לנשיא המדינה יצחק בן צבי בחג היובל ה-75, 1953, צלם ניסן בן נעם

משהחלו העבודות להקמת הגג, התברר שלא נמצאו קורות עץ באורך הנדרש לבנייתו. הבונים נאלצו לשנות התכנית, ולהקים עמודים שעליהם נבנתה "עזרת הנשים". המרחב הגדול פוצל, וכך ניתן היה להשלים את גג הקמת בית הכנסת. מעל ארון הקודש נבנתה כיפה עגולה בדוגמת "קשקשי דגים". את מלאכת המחשבת הזו ביצע אמן, שהובא במיוחד מצ'כיה. בית הכנסת רוצף במרצפות אדומות שחורות ולבנות, שנעשו על ידי אחד מתושבי המושבה, והם עוררו רושם רב.[5]

בכניסה לאולם הגדול נבנו שני חדרי תפילה למניינים קטנים מוקדמים, כיאה לחקלאים שממהרים בבוקר לעבודתם. בראש קיר הכניסה הוצב שעון גדול המסומן באותיות עבריות. בקרב יהודים חרדים היה סירוב מוחלט להשתמש בתאריך הלועזי ובסימן ספרות עשרוניות והסיבה "יש תאריך לבריאת העולם. יש תאריך לחורבן בית המקדש, שיודעים אותו, ויש להזכירו, ואילו זכינו היינו מונים גם את התאריך לבניינו משל בית המקדש. עכשיו שלא זכיתם אתם מונים לחורבנו… ראשית התורה בבראשית ברא… ולא התחילה בהחודש הזה לכם, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, ואנו אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו… והנה השומר שבת מעיד על חידוש העולם, ומי שאינו משמרו כופר בחידוש העולם".[6]

לצידי דלתות הכניסה הוצבו שלשה שעוני שמש[7] . את שעוני השמש יצר השען הירושלמי משה שפירא בימים בהם הסתתר בפתח תקוה מאימת הערבים שדרשו ממנו להקים שעון שמש למסגד. הוא כיהודי חרדי לא הסכים (מאת חיים באר).

בית הכנסת הגדול נחנך באביב 1898, ובמלאת חצי יובל לבנינו החליטו הגבאים והרבנים לקרוא לו "בית יעקב" על שם אבי הנדיב; נשלח מכתב לנדיב להודיעו אודות זה.[8]

גלגוליו של המבנה

בביקורו השני של הברון רוטשילד בפתח תקווה (1899), הבטיח הוא בית כנסת גדול לפחות כמו זה של מקוה-ישראל, כיאה למושבה זו; הבטחה שנרשמה באותיות "קידוש לבנה" בזכרון אנשי פתח תקווה.

בשנת 1914, בימי פריחתה הכלכלית של המושבה, נזכרו בהבטחת הברון, וב- 19 במרץ הוחלט בוועד המושבה לפנות לפקיד הברון, בריל, ולשאול האם ההבטחה עדיין שרירא וקיימת. תשובתו הייתה חיובית. בריל הבטיח לבוא בקרוב לביקור בפתח תקווה, והוא מבקש לראות את המגרש המיועד לבניית בית הכנסת החדש, אך לרוע המזל לפני בואו פרצה מלחמת העולם הראשונה, והנושא נדחה.                                  בשנת 1928 ביקר במושבה מנהל פיק"א, ה' פרנק, והזכיר לעסקניה את בניית בית הכנסת החדש. גבאי בית הכנסת הגדול ענו, שאין צורך בבית כנסת חדש, שאם ייבנה עלול להביא לידי מחלוקת ופירוד, ורצונם להרחיב את בית הכנסת הקיים פי שתיים – שלוש, ולשם כך יש להחריב את הבניין הפונה לרחוב פינסקר, ולהמשיך את בניין בית הכנסת הגדול עד לרחוב זה, ואז הוא יהיה בית הכנסת הכי גדול והכי יפה בארץ, והבטחה הבטיחו הגבאים, ששם בית הכנסת לא ישונה ויישאר "בית יעקב".[9]                                        בשנת 1935 בוצע בבית הכנסת "בית יעקב" תיקון גדול: באגף המזרחי נפרץ פתח לאורך הכותל במקום ארון הקודש, כדי להגדיל אותו בתוספת בניה מפוארת, שתיבנה מחוץ לגבולות הבית. במקום נבנה ארון הקודש מגבס, ומסביב לו הוקצה מקום למקהלת בית הכנסת. הבניה ארכה מספר שבועות.                      בסוף שנת 1942, עם הנצחונות הראשונים על צבא גרמניה, באה הנהלת המושבה לידי מחשבה, שסוף המלחמה קרב, ומועצת העירייה בפתח תקווה החלה להכין תקציבים ותוכניות לימים שלאחריה: בניית בית כנסת חדש בתקציב עצום של 6000 לא. בשנת 1945 החליטה עירית פתח תקווה בעקבות "לחצים" להקים שירותים בצמוד לבנין בית הכנסת.

בית הכנסת במרכז עימותים ומחלוקות

מספר יהודה ראב: לאחר שנבנה בית הכנסת הגדול ע"י הפקידות, ציווה אחד הדירקטורים לבנות לכלל אורך קיר המזרח מדרגה גבוהה מן הרצפה כעין במה נמוכה, ועליה הושבו רק אנשי הפקידות ומקורביהם… המזרח בלבד לא הספיק להם". דבר זה הוציא את האיכרים מכליהם, והם דרשו מהפקידות להרוס את המדרגה, אך ללא הואיל. במושבה כבר פעל "וועד המושבה", שפעילותו חודשה עם העברת המושבה לטיפולה של יק"א. ר' יהושע שטמפפר, שהיה גזבר וראש הועד, הקהיל את אנשי הוועד ועוד אנשים ללכת לבית הכנסת, ולאחר שעות אחדות לא נותר לבמה כל זכר.

אל בית הכנסת הגיעו גם סכסוכים אישיים, ואחד מהעונשים שהטיל וועד המושבה על היוצאים חייבים בדין, היה אספקת שמן ונפט למנורות התאורה במקום למשך תקופה ארוכה.                                          בשנת 1906 החלו צעירי המושבה להתארגן בהסתדרות "הצעירים", שמטרתה העיקרית הייתה להחליף את הנהגת הוריהם בהנהגתם הם, להכניס שינויים בהתנהלות  המושבה, להקים בה ספריה ציבורית, לייסד תזמורת,  ולהעלות הצגות תיאטרון וכדומה. בחלק מנושאים אלו הסכימו ההורים לשתף פעולה, אך הצעירים המשיכו בדרישותיהם לארגון פעילות כלכלית סבירה יותר כגון: רכישות משותפות של חומרי גלם,נפט, דשנים וזבלים, רכישת אשראי בנקאי, ושיתוף פעולה עם ארגונים מקבילים במושבות האחרות.

"הפיצוץ" הראשון החל עם העלאת הצגה על ידי צעירי המושבה כנגד איומים מצד הוועד והרבנות המקומית. כאן גם החל שיתוף הפעולה עם רופא המושבה החדש (1908), ד"ר יעקב ברנשטיין כהן. וועד המושבה לא רצה אמנם לקבל רופא עסקן, אך נאלץ לקבלו, בהיותו נוסף לכך גם "עסקן ציוני" מימי הקונגרס הציוני הראשון. מיד עם בואו החל הרופא במאבק כנגד הזוהמה והסידורים הסניטאריים הירודים במושבה. לשם כך ביקש לקיים הרצאות בנושא הבריאות בפני אנשי המושבה, ובעיקר בפני הנוער והצעירים באולם בית הכנסת הגדול, אך הוועד לא הסכים לכך. הרופא ביקש גם לערוך בבית הכנסת אזכרה להרצל, שהיה ידידו, והוועד נעל את דלתותיו בפניו. כאן נכנסו חברי "הסתדרות הצעירים" לפעולה, פתחו בכוח את הדלתות, ואפשרו לרופא לקיים את הרצאותיו. הייתה זו תחילתה של סידרת הרצאות בנושאי היגיינה ובריאות; הרצאות שבהן השתתפו גם פועלי המושבה. כמובן שההרצאות לוו בביקורת קטלנית על וועד המושבה, והסכסוך הביא להקמת שני וועדים מקבילים בה: "וועד הצעירים" ו"וועד הזקנים" עד להשלמה ביניהם כעבור זמן.

בחורף 1919, בימים הראשונים לאחר הכיבוש הבריטי, החלה שוב במושבה "מלחמת השפות": הצעירים, ובעיקר פועלי המושבה, דרשו שימוש בשפה העברית בכל המוסדות ובנוסף בעת התפילות בבית הכנסת. הפועל, גרשון ציזלינג, דרש מהגבאים לבצע את מכירת העליות לתורה בשפה העברית, ואיים שאם זה לא יבוצע, הוא יעורר שערורייה  בתוך  בית הכנסת בעת התפילה, ואכן כך עשה. נערך לו משפט ב"וועד המושבה", ובפסק הדין נקבע, שדרישתו להשלטת השפה העברית בבית הכנסת היא מוצדקת, אך אופן הדרישה היה בלתי רצוי, וגרם למרות רצונו, לאי סדר. מר ציזלינג, נאמר, חשב את הגבאים בהתנגדות להשפה העברית – בלי הוכחות נכונות, ואין לזה שום יסוד בבית הכנסת נערכו אף חיסולי חשבונות, ודוגמא לכך מצוייה באחד מפרוטוקולי המושבה: מוצאי שבת ט' ניסן תרע"ז, 31.03.1917: הבוקר היה סקנדל בביהכ"נ. בעל הבית מ' רצה לעבור לפני התיבה בתפילת מוסף, והקהל לא נתן לו, מפני שהוא הפקיע שכר-הדירה, בלקחו מאת נוצרי אחד, ממגורשי יפו, 25 נפוליונים זהב בעד דירה לשני חדשים. בשנת 1940 התנהלה מערכת בחירות יצרית וקולנית ל"מועצת העיר" ולראשותה. התוצאה הייתה שוויון בין הגוש האזרחי לגוש ההסתדרותי, והמושל הבריטי החליט, שלראשות העיר ימונה יוסף ספיר. ספיר הקים קואליציה עם "ההסתדרות" והמפלגות הדתיות. מפלגות הימין קבלו בתדהמה את הקמת הקואליציה. חלק מהגוש האזרחי הממורמר המתין ל"נפילה" הראשונה שלה, והיא באה להם במהירות: מועצת העיר החליטה להכניס את שני זרמי החינוך המעמדיים – "זרם העובדים ו"זרם האגודה" – לרשת החינוך העירוני. הרוויזיוניסטים האשימו את רבה של פתח תקווה, הרב כץ, שהוא זה שחתם על הסכם סודי טרם הבחירות עם מפלגות ההסתדרות, וההסכם מומש מייד לאחר הקמת הקואליציה. התוצאה: בערב ראש השנה נערכה הפגנה אלימה ברחבת בית הכנסת כנגד ההסכם. נשמעו קריאות הפוגעות בכבוד הרב כץ כגון: לך ותהיה הרב של "גבעת השלושה". ההפגנות כוונו כנגד הרב וכנגד בנו שתמך בהסכם. וכך נכתב בעיתון הארץ: "סכסוך בבית כנסת בפתח תקווה. ביום א דרה'ש כשעלה הרב כץ לפני תקיעת השופר לדרוש מעיינא דיומא פנו אליו מכמה צדדים, בקריאות ובדרישות ביאורים בדבר אישור ביה"ס לילדי-עובדים ע"י עיריית פ"ת. באה משטרה. בכל ימי החג הרב הלך לבית הכנסת ובחזרה בלווית שוטרים".[10]

בית הכנסת במרכז החיים הציבוריים

בניין בית הכנסת היה תקופה ארוכה מרכז החיים הציבוריים במושבה ובעיר. בהיותו המבנה הגדול והמרשים ביותר במושבה, רוכזו בו פעילויות רבות: הוא שימש כ"בית עם" וגם כ"פני" המושבה. על קירותיו החיצוניים נתלו מודעות הוועד והזמנות למשפטיו, וכן עסקאות פרטיות כגון: הצעות מכירה וקנייה.ברחבת בית הכנסת נערכו ההספדים למתי המושבה והעיר בדרכם האחרונה לעבר בית העלמין.

אירועים חשובים בבית הכנסת

במהלך השנים היה לבית הכנסת "בית יעקב" חלק באירועים היסטוריים.                                              בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטו לפתח תקווה ירושלמים רבים. חלקם התגורר בבית הכנסת ובחצרו, מה שהכעיס פתח תקוואים רבים, שאף הציעו לגדור את שטח בית הכנסת.  בשנת 1915, בימי פעילות הארבה, נדרשו ואף הוכרחו, בתוקף החלטות המושל התורכי, כל תושבי המושבה מעל גיל 15 לצאת למאבק בו: כל תושב נדרש לאסוף 20 ק"ג ארבה ליום וביצים בכמות מסוימת. עם פקיעת הביצים והופעת הזחלים. הכריז "וועד המושבה" על סגירת בתי הספר וגיוס כל תלמידי פתח תקווה למאבק. בישיבת הוועד העיר ב.ז. ברנדה כי: נחוץ מלבד עבודת התושבים נגד הארבה, גם לפנות אל ד', להתאסף בבתי הכנסיות, ולאמור תהילים וסליחות, כמו שעשו בירושלים ביום ז' ניסן זה להתענות, כי עליכם לדעת שגם השוכן במרומים יוכל לעזור.[11][12]

ביקור סר קלייטון בפתח תקוה.
מימין: פרץ דגן קורנפלד, קפטן לאו, גברת וסר קלייטון ואברהם שפירא. צלם ושמה לא ידועים

בחודש כסלו תרע"ח, דצמבר 1917, לקראת סוף המלחמה, עם התקדמות הצבא הבריטי,כחלק מהצעדים שנקטו התורכים נגד הישוב, יצאה פקודת גרוש של כל התושבים. בתגובה התכנסו בים א' כ"ד כסלו, 9.12.1917, רב תושבי פתח תקווה בבית הכנסת ראש הוועד (בשמו האחר בימי גזירות התורכים "זקן המושבה"), ש.ז. גיסין, עלה על הבמה, והודיע שהגירוש תקף, והמושבה כולה חייבת להתפנות. התחוללה מהומה בבית הכנסת. נשמעו צעקות וקריאות בכי קורעות לב. "ונשים מתחילות, פתאום יורדות מעזרת הנשים שלמעלה לתוך בית הכנסת למטה. יורדות מתחילה אחת, אחריה באה שנייה ושלישית. באות מתחילה זקנות. אחריהן גם הצעירות, ומפנות להן דרך בתוך קהל הגברים. הן מתקבצות יחד לפני ארון הקודש…, המחזה מחריד לב. קבוצת הנשים עומדת לפני ארון-הקודש. הן שוטחות את ידיהן, פותחות את הארון, פורשות אליו כפיהן, ובוכות מרה לפני הספרים הקדושים… למחזה הזה מתפרץ  בכי גדול גם למטה, בכי גברים נורא, ושתי בכיות, האחת בצווחה והשניה בנהימה כבדה מרעידות את חלל הבית…".[13]  ב כ"ז ניסן תרפ"א, 5.5.1921 ,בזמן המאורעות,בצאת לוחמי פתח תקווה לקדם את המתקפה הערבית על צפון המושבה, שולח אברהם שפירא את הזקנים להתפלל בבית הכנסת בעבור הלוחמים, ולקרוא פרקי תהילים; נוהג שנשאר בתוקף בכל ימי האזכרה לארבעת חללי המושבה לאורך השנים 1921-1948.

ב-12.5.1935 בטכס הכתרת המלך ג'ורג' השישי, שנחוג בכל רחבי האימפריה, צעדה בפתח תקווה תהלוכה גדולה ובראשה תזמורת "מכבי אבשלום". בהגיעה לפני בית הכנסת נכנסה התזמורת לתוכו, ולקול ההמון האנגלי והעברי התחיל הטכס הרשמי בנוכחות באי כח הממשלה וראשי העיר.                              במהלך השנים היווה בית הכנסת גם משכן לקבלות פנים לאורחים חשובים במושבה. ההכנות לקראתן החלו בהרבצת מים בדרכים למניעת אבק, ובניקוי רחובות המושבה כדי לא להתבזות. לאחר מכן התפנו לטפל בקבלת הפנים, שהחלה בהכנת "שער כבוד" לקבלת פני האורח בפרדס נאה ומוצל, עליו הייתה גאוות המושבה, ובצילום עם ילדי המושבה, שתפקדו כפרחים יפים. משם המשיך תמיד האורח לעיקר העיקרים, שהיה ביקור ותפילה בבית הכנסת. מיטב אורחי המושבה הוזמנו לבית הכנסת וביקרו כמובן שהברון רוטשילד ביקר במקום מספר פעמים. ב ב4.10.1918 ביקר במושבה הווזיר ג'מאל פשה, שנכנס לבית הכנסת דרך שער כבוד, שהכין עבורו ברחבה דוד נוביק. בין המבקרים לפני הקמת המדינה היו גם הלורד בלפור, בביקורו בישראל בחדש אפריל 1925, הנציב העליון הרברט סמואל, המפקד העליון ווקופ, שגריר ארצות הברית בתורכיה הנרי מורגנטאו,פקידי הברון פרנק ובריל, המהנדס רוטנברג ורבנים ראשיים, וביניהם: הרב קוק, ורבה הראשי של יהדות תורכיה, החכם באשי הרב נחום.                                          במסגרת החגיגות הממושכות למלאת שבעים וחמש שנה לפתח תקווה ביקרו בבית הכנסת בכ"ט בתשרי תשי"ד, 8.10.1953,  הנשיא יצחק בן צבי ורעייתו, רחל ינאית, וכן הרב הראשי לישראל, הרב יצחק איזיק הלוי הרצוג, מלווים על ידי ראש העיר, פנחס רשיש, וכל חברי מועצת העיר.

בית הכנסת בהווה

מאז שנות החמישים איבד בית הכנסת את חשיבותו המכרעת. נבנו בתי כנסת שכונתיים רבים, ובמבנה בית הכנסת נערכו מספר פעמים שיפוצים נרחבים: דלתותיו וחלק נכבד מהנגרות הוחלפו, ובכל זאת מצב הבניין אינו תקין לחלוטין. לאחרונה עבר שיפוץ ושימור חיצוני של הבניין.

בית הכנסת הגדול, מבט לא שגרתי, צלם ושנה לא ידועים

כתב: חיימוב זלמן

עריכה מדעית: אורי ורדי

[1] יחידת הקרקע הראשונה, שנקנתה על ידי המייסדים, נחלקה ל24 חלקות; 23 מתוכן נמכרו כחלקות חקלאיות,

והחלקה האחרונה בת 40 דונם הושארה כקרקע ציבורית למטרות: באר מים, גינה, מוסדות דת ובית כנסת.

[2] יליד תר"י (1850) עלה לארץ בשנת תרמ"ג (1882) עם קבוצת הביאליסטוקאים, וקודם להיותו תושב פתח

תקווה התגורר ביהודיה. הכין את ספר האחוזה המקומי ואת תקנות ועד המושבה.

[3] הצפירה, ז' אייר תרנ"ד, 18.5.1894

הכסף הועבר באמצעות ד"ר הלל יפה, שהיה אז נשיא ועד "חובבי ציון" ביפו

[4]  אביצור, שמואל, הירקון: הנהר וגלילותיו (הקיבוץ המאוחד : תשי"ח 1957), ע' 55-56

[5]  .שייד, אליהו, זכרונות 1894-1883, ירושלים (יד יצחק בן צבי : תשמ"ג 1983, ע' 235

[6] זהבי, צבי  יקותיאל. מהחתם סופר עד הרצל: תולדות חיבת ציון וראשית הציונות בהונגריה, טרנסילבניה,

סלובקיה,לרוסיה הקרפטית, צפון יוגוסלביה ובורגנלנד משנת תקנ"ט (1799) עד תרס"ד (1904),

ירושלים (הספריה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית : 1972)

[7] ריבוי שעונים המציינים שעה במקומות שונים קיים בטרמינל!; מכאן שהתפילה בפתח תקווה היא מעין המראה

לעולמות אחרים.

[8] קול יעקב, ב' חשון תרפ"ד

[9] דאר היום, כ"ו בסיון תרפ"ח, 14.6.1928

[10] יערי, י. (פולסקין) עורך, ספר היובל למלאת חמשים שנה ליסוד פתח תקוה תרל"ו-תרפ"ח, תל אביב (ועדת

ספר היובל שעל יד המועצה המקומית : תרפ"ט), ע' תצ-תצא

[11] יערי, י. (פולסקין) עורך, ספר היובל למלאת חמשים שנה ליסוד פתח תקוה תרל"ו-תרפ"ח, שם, ע' תקי

[12] ישיבת הוועד כ"ז ניסן תרע"ה

[13] ילין, יצחק יעקב, "הד העם" בתוך: ספר היובל למלאת חמשים שנה ליסוד פתח תקווה תרל"ו – תרפ"ח, שם,

ע'  תקיט

 

מודעות פרסומת

אודות הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני אוסף ואוצר חומרי תיעוד משנות ה- 60 של המאה ה- 19 ועד היום. הוא כולל ארכיון מנהלי של פתח תקוה, ארכיונים פרטיים של מוסדות וארגונים הקשורים לעיר, ארכיונים אישיים של בני פתח תקוה, אוספי תצלומים ותשלילים, מפות, מודעות וכרזות, חפצים, סרטים, תיעוד בעל פה, קטעי עיתונות וספרים. הארכיון משרת את עיריית פתח תקוה, חוקרי אקדמיה, סטודנטים, תלמידי בתי ספר, עיתונאים, חוקרי גניאלוגיה, אדריכלים ואחרים. לשירות המשתמשים חדר עיון וספריה. הארכיון מתפקד כ"ארכיון כולל" שהוא בבחינת "בית" פתוח לקהילה המוזמנת לתרום ולהתבטא בכל תחום הקשור לחיי העיר והחברה. הארכיון מציג את אוצרותיו בתערוכות בקריית המוזיאונים שבעיר ומחוצה לה, לוקח חלק פעיל בתחום שימור אתריה ונמצא בקשר רציף עם מוסדות החינוך שלה. הארכיון מקבל קהל בימים א'-הי בין השעות 9:00 - 15:00. רצוי תיאום מראש. ליצירת קשר: טל': 03-9286303 דוא"ל: galiad@ptikva.org.il
פוסט זה פורסם בקטגוריה בית הכנסת הגדול, בית יעקב, בתים היסטוריים, דת, רפורטג'ות מתוך הארכיון, שימור אתרים, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s