ההפצצה שלא נרשמה בספרי ההיסטוריה של פתח-תקווה והמדינה

בצהרי יום לח בשנת תש"ח פתאום "בום – טראח"

ביום ג' 01.06.1948 בשעות הצהרים הבחינו תושבי העיר ובעיקר צעיריה בשלושה מטוסים כהים שחגו  מעל המושבה. מיד החלו הוויכוחים הרגילים האם אלו מטוסים שלנו או מטוסי אויב. הנימוק המשכנע ביותר בוויכוחים בין הילדים היה שמטוסים בצבע כהה הם המטוסים שלנו.  אולם, נפילת פצצה בקרבת ילדי ביה"ס נצח-ישראל החוזרים לביתם מהלימודים דרך מגרש שפיגל הביאה להכרעת הוויכוח. המטוסים הם מטוסי אויב שבאו על מנת לפגוע בנו. היו אלה שלושה מטוסים מצריים מסוג דקוטה שהטילו מספר פצצות אוויר נפיצות ופצצות תבערה על העיר.

ההפצצה הפתיעה את תושבי העיר ששהו אותה שעה בהמוניהם ברחובות העיר. אך הקב"ה זכר לעיר את חסד נעוריה את תמימות תושביה והגן עליהם בכוחו. ומספר הנפגעים היה קטן יחסית.

פצצה אחת נפלה והתפוצצה ב"מגרש-שפיגל" העליון ששכן בין הרחוב חיים-עוזר, רחוב הראשונים, רחוב העלייה השנייה ורחוב אוסישקין. המגרש נחצה על ידי שביל עפר אלכסוני ששימש כקיצור דרך להולכים בין רחוב נורדאו לבין רחוב נחלת צבי. באותה שעת צהרים 12.30 המגרש המה מילדים שסיימו את יום הלימודים בבית ספר נצח-ישראל והיו בדרכם הבייתה. במזל גדול רק חלק קטן מהילדים נפצע. כוחות ההגנה האזרחית וצוותי הרפואה ששהו באותו זמן בקופת החולים ברחוב נורדאו פינת קמינסקייה הסמוכה למקום האירוע יצאו לקראת הילדים הפצועים וההלומים עם אלונקות והכניסו אותם במהירות למרתף קופת החולים שם קבלו הילדים טיפול מידי הצוותים הרפואיים.

סלילת רחוב חיים עוזר, לשעבר מגרש שפיגל. צלם קומרינר, ללא תאריך

פצצה שנייה נפלה בחצר גן הילדים "גן-חנה" שמיקומו היה ברחוב הראשונים פינת רחוב למפרט. כיום נמצא במקום גן-ילדים עירוני ובחצרו נמצאים משרדי הטלוויזיה הקהילתית של העיר. הפצצה הייתה פצצת "נפל", היא נחתה על דופן חפירת ההגנה שנחפרה עבור הילדים בחצר הגן למרבית המזל ילדי הגן לא שהו באותה השעה בחצר הגן.

פצצה שלישית נפלה והתפוצצה בקרבת בית הקולנוע הדר ברחוב ההגנה (כיום מרכז-ברוך) כתוצאה מההתפוצצות נפצעו קל מספר אנשים. רסיסים מפצצה זו נמצאו שנים לאחר ההפצצה בדפנות קירותיהם של מס' בתים באזור.

פצצות ארבע וחמש  נפלו והתפוצצו בחצר ביתה של מש' שפיגל  (היו בעלי חנות עופות בשוק העירוני) בקרבת הרחובות האחים שטרייט לבין רחוב תל-חי. גם במקרה זה אירע נס ואחת הפצצות נפלה אל תוך בור ביוב עמוק ולכן השפעתה הייתה נמוכה. רסיס אחת הפצצות פגע בילדה (בת-4.5 ) אילנה ארליכמן ששהתה אותו זמן בביתה ברחוב תל-חי וכתוצאה מכך נקטעה רגלה. אילנה טופלה במשך זמן ממושך בבית החולים בילינסון.

כתוצאה מההפצצה היו מספר רב של נזקי רכוש, שמשות חלונות נופצו, חפצים כבדים נפלו. אלו גרמו לנפגעים הקלים. אחרי ההפצצה כל מי שלא שהה להפצרות הג"א לחפור מקלטים ולהגן על הבתים באמצעות עירום שקי-חול בכניסות הבתים מיהר לעשות כן.

מבדיקה שערכתי (זלמן חיימוב) בארכיון צה"ל מתברר שפצצות ה"נפיץ" שחיל האוויר המצרי הטיל היו במשקל של חמישים ק"ג ואלו של התבערה היו במשקל 25 ק"ג.                                            להפתעתי לא נמצא כל איזכור להפצצה על פתח-תקוה בארכיון צה"ל. כמו כן גם לא ברישומי חיל-האוויר ולא ביומני הג"א. לעומת זאת להפצצה על גבעת השלושה וכפר-גנים יש ויש סימוכין.  ההיסטוריונית החשובה ברברה טוכמן כתבה באחד מספריה שאחד מבעיותיו של כותב ההיסטוריה הוא המפגש הראשוני  עם "נערי הברזלים" היושבים דרך קבע בכניסה של יישובים. שיחה קלילה איתם מאפשרת שאיבת האינפורמציה על הנעשה בעיר או ביישוב בדרך קלה ביותר. הם זמינים ומשתפי פעולה. שואלת ברברה טוכמן, האם ניתן להתבסס על תיאוריהם של נערים או חסרי מעש היושבים הברזלים? בהיסטוריה של פתח-תקווה לא קיימת הדילמה הזאת כי רק נוער הברזלים זוכר ויודע מה התרחש בעיר. כשאלתי את מי שהיו בזמנו פרנסי העיר לא ידעו דבר אודות ההפצצה. אז פניתי אל הארכיון ואל הפרוטוקולים וישיבות פרנסי העיר.

בדיקת הפרוטוקולים ויומני מועצת העיר מתקופת מלחמת העצמאות הנמצאים בארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני נכתב  רבות על בקשות והאישורים לפתיחת חלון בבתי עסק קיימים למכירת גזוז, למתן אישור להקמת קיוסקים חדשים, עניינים של חיי יום יום. אני לא מוצא שום איזכור להפצצה עצמה כאילו לא הייתה. אולם, נמצאו איזכורים הקשורים בעקיפין לאירוע.הפרוטוקולים של מועצת העיר מופיעה בקשה לסייע לאב המשפחה במציאת פרנסה. התוצאה האב נתקבל כעובד קבוע בעיריה. בנוסף כתוצאה מהפצצה מאשרים לתושבים לחפור מקלט בחצר ריקה במגרז ריק ילד ביתם.

"נערי הברזלים" של אותם זמנים זוכרים היטב את האירוע שהשפיע עליהם כילדים קטנים. מקורות המידע לנתונים שהובאו לנכתב נאספו מהכותב עצמו (זלמן חיימוב) ומהאנשים שבאותם הימים היו תלמידים בבתי הספר בעיר: אפרים למקה, דודו נתנאלוב, שלום ברנרד, שמאי עציון, דוד בן-עזר, יאיר אסיסקוביץ הנפגעת אילנה שפירא. מידע רב התקבל גם מגבי בקשי שהיה בן 5 כשהייתה ההפצצה. משפחתו התגוררה בקרבת מקום הנפילה ברח' תל-חי הוא זוכר ששומר מפעל טקסטיל בקרבת מקום ירה באקדחו על המטוסים.

העיתונאי היחיד שכתב בפרוטרוט על ההפצצה היה אברהם בר-אוריין שהיה מורה בבית ספר נצח-ישראל. כתבתו הנרגשת פורסמה בעיתון הצופה.

הצופה 04.06.1948   הפצצת בכורה על פתח-תקוה  משהוא הורגש באוויר. איש לרעהו לחש, צריך להתכונן, ייתכן שהמושבה-העיר תותקף. למעשה, קיים אצלנו הג"א. רק לפני ימים מספר התווכחו על כך במועצת העיר, אם המפקדה יעילה, או לא, אם היא קיימת או שזה רק "כדי לצאת ידי חובה" . אנחנו "כמלומדי מלחמה", כלומר מימי מלחמת העולם השנייה אנחנו "יודעים" כי אין לדבר ממשות. וכי עניין הג"א הוא …כדי להעסיק מספר מפקדים.    אז, כשהארץ רחשה אווירת גיוס, התנדבו המוני העם, "עמך", וגם הם לבשו קובעי פלדה וסרטים על השרוול וצעדו ברחובות "חת-שתיים,  שמאל-ימין".  מעטים  ביניהם אף עמדו בלילות חשוכים והתריעו כלפי כל קרן-אור שבקעה מבין החרכים.  כל זה היה אז, בימי מלחמת העולם השנייה, אז הופצצה תל-אביב, ובני המושבה הסיקו תיכף את המסקנה… והעלו את שכר הדירה לפליטים שבאו לחפש מנוחה.      למעשה היתה הטירחה לשווא, מלחמת העולם השנייה לא חדרה למושבה בצורת הפצצות מן האוויר. המקלטים שנחפרו הצמיחו עשבים שוטים…  עם התקרב מלחמתנו הנוכחית, התייחסו אליה ברצינות יתר.  דיברו על הצורך בהאפלה.  והעירייה אף נענתה לצוו הממשלה וחדלה להאיר את הרחובות.  בבתים הפרטיים ואף במוסדות ציבוריים התייחסו בכל הרצינות לפקודת האיפול אולם… היא לא הוגשמה למעשה. אף על מקלטים דיברו, אבל מכלל דיבור לא יצאו.

היחידה שעשתה משהו – מחלקת החינוך העירונית, בבתי-הספר וגני הילדים הוכנו מקלטים. שם קיבלו את הדברים ברצינות.   עם ההפצצות על תל-אביב, אף כי לא היתה יציאה גדולה מתל-אביב כבימי מלחמת העולם בכל זאת נמצאו אחדים "בעלי לב חלש" שבאו למקום שקט ובוטח.

ולפתע – צופר אזעקה תוקע תקיעה גדולה. ושמועה אומרת כי אי-שם במבואות המושבה נפלה פצצה.

עם ילדים במקלט  ילדי בית הספר אינם יודעים חכמות. עם הישמע הצפירה מפקירים ילקוטים וספרים ורצים למקלט. המקלטים טרם שוכללו כל צרכם. שוכבים איפוא צמודים לקרקע ותרים למעלה אחר אווירון המנמיך טוס, ממש מעל לראש, הילדים נפחדים. הקטנים שבהם פורצים בבכי. אחת הילדות כבת שמונה משתיקה את חברתה, "אל תבכי, הם רוצים שאנחנו נבכה כדי שישמעו את קולנו", והילדה הבוכה משתתקת.

אחד המורים פותח בקריאת מזמורי תהילים. הילדים המבוגרים מבקשים שיקרא לאט ובקול רם כדי שיקראו אחריו. ילד אחד קופץ מהמקלט ורוצה לרוץ הביתה. המנהל רודף אחריו ומחזירו בכוח. "אין יוצאים בשעת הסכנה".

שני תלמידים שהיו רכובים על אופניים בדרכם הביתה רואים לפתע אווירון גולש וצולל מעל ראשם. הם מבחינים בסמל המצרי שעל הכנפיים, מפילים את אופניהם בקריאת "שמע ישראל"  ורצים לעבר הבית הראשון מתוך צעקה "היכן המקלט" :

ובגן ילדים אחד לא הספיקו לצאת הילדים למקלט והאווירון כבר זמזם מעל הראש. נשארה הגננת עם הפעוטות בתוך הגן.  התיישבו נמוך על הרצפה וישבו דמומים, כשהגננת עושה מאמצים לשלוט על עצביה היא ועצבי הילדים.  ובינתיים נופלת פצצה בחוץ על  סף המקלט, שהילדים במקרה לא היו בו. ברוך השם, על האיחור הזה.

טיבם של פקחים  פצצת תבערה הוטלה על ביתו של אחד הרבנים, הפצצה נפלה במטבח שעה שלא היה שם אדם. במטבח היו כמה פכים של נפט. פקח אחד שראה את הפצצה נופלת, פרץ את הדלת והספיק לטפל בפצצה המסוכנת ולכבות אותה כדין וכדת. ראוי פקח זה לציון ולפרס ולמש דוגמא לחבריו.

שני הילדים, שנמצאו אותה שעה ברחוב וחיפשו מבוהלים אחר מקלט, נלקחו על ידי שני פקחים שטיפלו  בהם עד שהרגיעום ואחר הארגעה שולחו לבתיהם.

לקח ההפצצה ההפצצה לא גרמה אבידות בנפש ואף לא נזקים ברכוש. אולם תושבי המקום למדו את הלקח כי אין לסמוך על הנס. באותו יום לאחר הארגעה, עסקו מאות תושבים בחפירת מיקלטים.      ובצאתך עם ערב לרחוב "נהנית" ממש מטיב ההאפלה. אף קרן אור אינה חודרת מבעד לחלונות ודלתות.    כותב אברהם בר-אוריין.

מצורפות מספר כתבות שפורסמו בעיתונות היומית המזכירות את ההפצצה.

המשקיף 03.06.1948  פתח-תקוה הופצצה אזור פתח-תקוה הופצץ על ידי מטוסי האויב בצהרי יום ג'. ראש העיר ומפקד העיר סיירו במקומות המופצצים. הנזק ברכוש היה קל.

דבר 02.06.1948  רבת עמון הורעשה מן האויר. נפגעו חצר המלכות. מחנה הלגיון ושדה התעופה.

מטוסי קרב עבריים הניסו מטוסי האויב משמי תל-אביב.                                                               שרון: מטוסי האויב הטילו פצצות על אזור פתח-תקוה.                                                            תל-אביב:  מטוסי האויב הטילו פצצות במבואותיה הצפוניים של תל-אביב. מטוסי קרב ישראלים הניסו את המתקיפים. חמשה נהרגו בהפצצות האויב באזור תל-אביב : חיים גלאנט מפתח-תקוה וארבעה נוספים.

הצופה 02.06.1948 רבת עמון, ג'ינין, טירה, וריכוזים בכביש ירושלים הורעשו בידי תעופתנו.

שרון- מטוסי האויב הטילו פצצות על אזור פתח-תקוה.

ידיעות אחרונות 02.06.1948  5 נהרגו אתמול בהפצצת מבואות תל-אביב.בהפצצה של האויב אתמול באזורי תל-אביב ופתח-תקוה נהרגו  5  אנשים. ביניהם שני ילדים. שמות ההרוגים –חיים גלנטי בן 43 מפתח-תקוה. יפה גולדרין בת 8 יוסף מדאר בן 41 ואשה בשם נעמי בת הקבלן שחורי) יחד עם תינוקה.

קהיר- (יו. פ)  הודעה מצרית אומרת כי מפציצים מצרים כבדים וקלים ערכו כמה התקפות מרוכזות על הבירה העברית תל-אביב. בפצצות נפץ, ופצצות תבערה. והדליקו אש בבית חרושת לפלדה.

שלושה ימים אחרי הפצצת פתח-תקוה הופצצה ראשון לציון. שם המזל לא שיחק לתושביה.

הבוקר  04.06.1948  (אתמול) התקפת אויר רצחנית על ראשל"צ. נשים וילדים- רוב קרבנות הרעשת הטרור [..] פצצות עזות נפץ ופצצות תבערה למרכז המושבה. ההתקפה החלה בשעה 12  בצהרים, כאשר הרחובות המו מילדים אשר חזרו מבית-הספר, או עקרות בית אשר מלאו את החנויות. [..] הפצצות בנות 50 ק"ג.  כ- 25 הרוגים רובם נשים וילדים, רבים נשרפו חיים, וקשה היה לזהותם. החללים הובאו לקבורה בשעות הערב.                                                                                                                             כתב וחקר זלמן חיימוב                                                                                                                 ערכה לדפוס נוני ירון                                                                                                                     הערה לצערי אין גם עדיות מצולמות של ההפצצה.

 

מודעות פרסומת

אודות הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני אוסף ואוצר חומרי תיעוד משנות ה- 60 של המאה ה- 19 ועד היום. הוא כולל ארכיון מנהלי של פתח תקוה, ארכיונים פרטיים של מוסדות וארגונים הקשורים לעיר, ארכיונים אישיים של בני פתח תקוה, אוספי תצלומים ותשלילים, מפות, מודעות וכרזות, חפצים, סרטים, תיעוד בעל פה, קטעי עיתונות וספרים. הארכיון משרת את עיריית פתח תקוה, חוקרי אקדמיה, סטודנטים, תלמידי בתי ספר, עיתונאים, חוקרי גניאלוגיה, אדריכלים ואחרים. לשירות המשתמשים חדר עיון וספריה. הארכיון מתפקד כ"ארכיון כולל" שהוא בבחינת "בית" פתוח לקהילה המוזמנת לתרום ולהתבטא בכל תחום הקשור לחיי העיר והחברה. הארכיון מציג את אוצרותיו בתערוכות בקריית המוזיאונים שבעיר ומחוצה לה, לוקח חלק פעיל בתחום שימור אתריה ונמצא בקשר רציף עם מוסדות החינוך שלה. הארכיון מקבל קהל בימים א'-הי בין השעות 9:00 - 15:00. רצוי תיאום מראש. ליצירת קשר: טל': 03-9286303 דוא"ל: galiad@ptikva.org.il
פוסט זה פורסם בקטגוריה מלחמת העצמאות, מתוך הארכיון, רחובות בפתח תקוה, רפורטג'ות מתוך הארכיון, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ההפצצה שלא נרשמה בספרי ההיסטוריה של פתח-תקווה והמדינה

  1. תודה לזלמן חיימוב על המחקר המעמיק, בדיוק דיברנו בארכיון עינת על השיר החדש של רוחה שמדבר על לילות אפלים בבית הילדים בגבעת השלושה והילדים שפחדו מההאפלה, ומשום מה לא נלקחו לחדרי ההורים במצוקתם. חזי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s