גלגולי הארכיון לתולדות פתח תקוה, ד"ר יוסף לנג ז"ל

לזכרו של יוסי לנג, 5 שנים לפטירתו. יוסי היה חבר יקר, יועץ מדעי של הארכיון. אנו חשים את חסרונו עד היום. השאלות כשנה לפני פטירתו הפקנו את ספר "לפתח תקוה" בספר אוסף מחקרים שכתב יוסי במשך השנים בהם ליווה את הארכיון. אנחנו מפרסמים את אחד המאמרים המספר את סיפור הקמת הארכיון כפי שנבט מהמסמכים והפרוטוקולים.

"שגשגי פתח-תקוה, גדלי לתפארת!                                                                                             במוּזיאוּם גדול,                                                                                                                        בין ספרי ארכיון,                                                                                                                    תשמר עטרתך הישנה-העטרת                                                                                                      של אם-מושבות בציון".                                                                                                                  נ' אלתרמן, "ברכה לפתח-תקוה", הארץ, א' באייר תרצ"ז, עמ' 2.

הקדמה

במאמרו: "בין זיכרון להיסטוריה – על הבעיה של המקום",[1] פייר נוֹרָה טען שזיכרון והיסטוריה, הם ניגודים; הזיכרון נישא על ידי קבוצות חיות שהוא מלכד ולכן מספר הזיכרונות כמספר הקבוצות. הוא קולקטיבי ואינדיבידואלי. הוא מעוגן בפריט, בקונקרטי בתמונה ובמרחב. ואילו ההיסטוריה היא השחזור של מה שכבר איננו; היא ייצוגו הלא שלם של העבר. ההיסטוריה אינה של קבוצה, היא שייכת לכול ואף לא לאחד. ההיסטוריה מכירה רק ביחסי, וככזאת היא משמידה את הזיכרון הספונטני, שהוא לעולם חשוד בעיניה.

יוסי לנג נואם בטקס פתיחת הארכיון כ"ז אב תשס"ה 2005, צלם לא ידוע

להיסטוריון יש עניין רב בשימורם של מוזיאונים, ארכיונים, מבנים היסטוריים וכו' כי הם נחוצים לעבודתו. לדבריו, הארכיונים הם הכלים הבסיסיים של ההיסטוריה, הם תלי עדות מעולם אחר, הם סימני היכר ושייכות קבוצתית בחברה הנוטה להכיר רק ביחידים שווים וזהים.

הארכיון הוא מבצרם של המבקשים להגן על הזיכרון, כי בארכיונים מצויים מחוזות הזיכרון. הם חשובים כדי לעמוד על העיוותים שעושה ההיסטוריה בזיכרונות, לשה אותם ומאבנת אותם. מעבדת ההיסטוריה משנה את הזיכרון, ואילו הארכיון משמר בקנאות את הממשות של ההווה ומגן על זיכרון העבר. הארכיון הופך להיות אוצר הזיכרון, והוא הכהן הגדול של שימור הזיכרון. הוא מתמלא בתיעוד עצום ורב שלא ניתן לזכור אותו. בעשורים האחרונים גברה הדבקות בחפצי הזיכרון שהגדילה את היקפי הארכיונים הציבוריים, והפקת החומרים הארכיוניים הם צו התקופה. המעבר מן הזיכרון אל ההיסטוריה, הכריח כל קבוצה להגדיר לעצמה מחדש את זהותה על ידי החייאת ההיסטוריה שלה. מישל פוקו (Foucault) מגדיר את הארכיון כאתר כוחני שתכליתו להעמיד את אבני בניית העבר (התיעוד ההיסטורי) במסווה של כינוסן, ובמובן זה הוא פועל ממניעים לא טהורים (פוליטיים). הוגה הדעות ז'ק דרידה (Derrida) עוד הרחיק לכת וטען שהארכיון אינו מסתפק בשימור הזיכרון, והוא, הוא המאיץ את תהליך ההשכחה, שהרי כל מה שלא יישמר יעלם. הארכיון במהותו מבקש להשתלט באלימות על הזיכרון האנושי ולקבוע על פי החוק אילו מן הדברים ראוי לזכור, וממילא אילו, לשכוח.[2] המבקשים ללמוד ולתאר את דרך פעולתם של מוסדות ציבור ואישים ולהיטיב לעמוד על מניעי פעילותם השונים "לא יוכל לעשות זאת בלי החומר האינטימי יותר של הארכיונים".[3]

בעזרת הטכנולוגיות המתקדמות הוקלה הנגישות אל חומרי הזיכרון, וכיום עוסקים בכך לא רק היסטוריונים מקצועיים, אלא אנשים מתחומי ידע מגוונים ומן התחום המקצועי הם החוקרים את יסודות מקצועם ואת עברו (מחנכים את תולדות החינוך, ביולוגים, רופאים, מוסיקאים וכו'). ניתן גם לקבוע שככל שמתעצם כוחה של הגלובליזציה, מתגברת הכמיהה ל"שבטיות" וזו מחפשת את זהותה המיוחדת, הממוקדת במציאת השוני המייחד והמבדל ולא את המשותף.

החומר הארכיוני הוא חד-פעמי שנוצר במהלך פעילותם של מוסדות ויחידים,[4] וככזה הוא משמש תשתית המאפשרת את עיצוב זהותה של הקהילה וחשיבותו רבה ליצירת הקשר האינטימי והאישי. לארכיון תפקידים נוספים רבים כגון: שמירת עדויות על פעילויות מוסדיות ומשפחתיות, אסמכתאות משפטיות, נדל"ן, חיפושי קרובים, יחסים משפחתיים, שורשים וכו'

מה בארכיון

חיטוט במצאי התיעוד השמור בארכיון, הסרת האבק שנצטבר וקילוף השכבות שנתעבו זו על גבי זו, עשויים לגלות דרמות מרתקות ולחשוף טרגדיות מכמירות לב לצד תיעוד של התנהלות יומיומית חסרת השראה. הזיכרונות הקולקטיבים והאישיים צפונים בחומרים השמורים בארכיון (מכתבים, פרוטוקולים, רשימות מלאי ומצאי, קבלות, קובלנות, משפטים, פריטי לבוש, כלי עבודה ובית, צילומים, סרטים וסרטי-קול), הם התשתית שבאמצעותה מתעצבת ומתגבשת הזהות החדשה העכשווית. הרצון ואולי הצורך לעצב זהות חדשה הנשענת על גישות חדשות ותפיסות עולם מודרניות, גרמו לא אחת להתאים את דימויי העבר לצורכי ההווה והעתיד, ובתוך כך סולפו עובדות והוענקו משמעויות שונות לתופעות מן העבר.

כל מוסד וכל חברה מתעדים את מעשיהם, פעולותיהם וערכיהם, למען עצמם ולמען הדורות הבאים; גם פתח תקוה, ככל חברה נהגה כך. אולם, הארכיון שלה, מרכז התיעוד היישובי והקהילתי (Total Archive), הוא מקרה יוצא דופן.

שתי שאלות מרכזיות שהתשובות עליהן טרם נתבררו עומדות בבסיס הסקירה: א. מאימתי ניהלה המושבה ארכיון ב. מי היו מנהלי הארכיון, היכן הוא מוקם, מה נשמר בו – ומה לא נשמר.

כדי להשיב על השאלות הללו יש להתחקות אחר תולדותיה של "אם המושבות":

  • מרכישת אדמות המושבה תרל"ח-תרל"ט ועד לעזיבתה בתרמ"א.
  • מחידוש היישוב ביהוד בתרמ"ג ועד לקבלת חסותו של הברון רוטשילד (בשלבים החל מתרמ"ו)[5]
  • תקופת פקידות הברון תרמ"ח-תר"ס
  • תקופת יק"א – מתר"ס ועד תרע"ד מלחמת העולם הראשונה
  • שנות המלחמה תרע"ד-תרע"ח
  • משיקומה של פתח תקוה בתרע"ח ועד להיותה עיר 25 במרץ 1937
  • מאז ועד ימינו

הממצאים: א. משנותיה הראשונות של המושבה כמעט ולא נשמר כל תיעוד כללי. כלומר: מייסדי המושבה הן 'הירושלמים' והן 'הירקונים', ככל שניהלו את ענייניהם הציבוריים, לא שמרו על תיעוד רציף ומסודר. מתקופה זו שמורים בארכיון העירוני בעיקר תיעוד אישי, מסמכים (רכישת אדמות טייאן וקסאר), מכתבים ומפת פתח תקוה משנת תרמ"א (1881) [נעתקה ממפת הגרמני-טמפלרי תיאודור סנדלר ב-1880].

עם חידושה של המושבה והצטרפותם של 'הביאליסטוקאים', תחילה ליהוד ואחר כך לפתח תקוה התנהלו בה החיים ע"י ועד מקומי נבחר, הוקמו מוסדות שונים, נוסדו אגודות ומנגנונים קהילתיים ונשכרו בעלי מקצוע ונותני שירותים (רב, שוחט, רוקח, מלמדים וכו'). כשעברו כ"ח המשפחות המבוססות במושבה לחסות פקידות הברון, פסקה עבודת הוועד,[6]  ואת ענייני המושבה ניהל ועד בעלי הכרמים (עד מרחשוון תרנ"ט) עד לייסוד הועד הכללי.[7] האגודות והמוסדות הוסיפו לפעול כמקודם (בתי הספר, תלמודי התורה וכו'), אך למרבה הצער הם לא הותירו כמעט עדויות בכתב על פעילותם.

"לפתח תקוה"

משעברה המושבה לחסותה של יק"א (1900) הונהגו חיי תושביה ע"י הועד המקומי (1902) ודיוניו נרשמו בדקדקנות רבה ונשמרו בארונות שהוקצו להם, אך לא טופלו כראוי [כל התיעוד הנ"ל נכלל כיום בחטיבת "מסמכי יסוד"]. הדים לגורלו של הארכיון ולחומר שנשמר בוועד המושבה ניתן למצוא בפרשיות שהתחוללו סביב הוצאתם לאור של ספרי היובל שהתפרסמו במהלך י"ג העשורים למן הקמתה של פתח תקוה.

יובל החמישים של המושבה נדון לראשונה בישיבת המועצה והוועד כבר בשנת תר"ף (1920), שמונה שנים לפני המועד! הוצעו אז, בין השאר: א. 'לסדר ספר של יחס המושבה מיום הוסדה עד היום' ולנהל "פנקס קהל" שבו ירשמו כל הענינים היומיומיים. ב. לקרוא בעיתונים לכל מי שבידו 'דוקומנטים מהשתלשלות המושבה' למסרם לועדה שתבחר, "ועדת יובל" שתאסוף את החומרים הללו ומידע שפורסם בעיתונים לקראת הדפסת ספר יובל בבוא העת.[8]

ועדת היובל שנבחרה החליטה לנהל את "פנקס הקהל", ובאמצעותו לתקן את כל שעוּות בעבר,[9] ובמקביל הגיעה לסיכום (גם כספי) עם יעקב יערי-פולסקין שהתמחה בחיבור מונוגרפיות,[10]  שיכין את החומר ההיסטורי לספר שיראה אור במועד שייקבע, ויערי אכן עסק באיסוף החומרים והכין תוכנית מפורטת לספר.[11]

בספר היובל הראשון שראה אור בשנת תרפ"ט, 1929 נרשמו הדברים האלה: "בשל חיפושי התורכים

"לפתח תקוה"

הוכרח ועד המושבה לאבד בעצם ידו את כל הארכיון שלו, וכשרבו ההתנכלויות, כל אלו שהיו בידיהם יומנים, רשימות, זיכרונות משפחה ואפילו דברים יקרי ערך כגון: מסמכים שטרי מקח וממכר, הכל דנו לשריפה. ומה שנשאר נתגלגל אצל פלוני בדרך נס, לא היה ידוע דבר מציאותו לבעליו ועאכו"כ [ועל אחת כמה וכמה] למאספים",[12] גורל דומה נגזר גם על הארכיונים במושבות אחרות.[13]

בעת ביעור הארכיון של ועד המושבה, ככל הנראה בדצמבר 1918, ערב הגירוש מפתח תקוה, נתבקשו אחדים מתושבי המושבה ע"י מזכיר הוועד לעזור לברר מתוך הארונות את הספרים והכתבים שיש הכרח לשמרם ולהטמינם. אהרון נחמני לקח אתו לביתו חבילה שלמה לבררה. נעשה חיפוש בביתו והוא נשלח לדמשק, ולחלב, שם נכלא למשך י"ב חודשים. בגלותו הוא שמר על החבילה החשודה ושב עמה לארץ. בחבילה זו נשמרו הפרוטוקולים של ועד המושבה, כנראה מחודש אדר תרס"ג (1903). נחמני מסר את החומר ששמר לוועד המושבה כ-400 עמודי פרוטוקולים של ועד המושבה, לאחר התדיינות ממושכת ותמורת תשלום שקיבל עבור שמירתו והסכמה לפרסם את יומניו מן המלחמה בספר היובל.[14]

חברי ועדת ספר היובל, ביחד עם יעקב יערי-פולסקין, שנתמנה לחבר את הספר, סבבו בין תושבי המושבה, לחפש עדויות בכתב והן דברים שבעל פה אודות תולדות המושבה. הופץ גם כרוז בעיתונות [תרפ"ז] שבו נתבקשו התושבים שיש ברשותם חומר על פתח תקוה שיודיעו את שמם לוועדה וחבריה יבקרו אותם בביתם. ואכן, נאספו מסמכים רבים בעלי ערך (חלקם במצב של התפוררות), וכן יומנים וזיכרונות שנשתמרו בבתים והם הרוח החיה בספר.[15]

בשנת 1943 נתנה מועצת העיר את דעתה לראשונה לגורלו של החומר ההיסטורי, שהיה מפוזר במקומות שונים ובידי אנשים שונים, והחליטה לקבצו למשמורת בחדר אחד שישמש הארכיון של פתח תקוה, ועקיבא ליברכט קיבל עליו לנהלו. [16]

בשלהי 1944 דנה מועצת העיר שנית בסוגיה ובחרה ועדה בראשותו של ליברכט, שבאה בדברים עם מחברי ספר היובל א"מ חריזמן ועם שארי יערי-פולסקין, ולאחר התדיינות ממושכת נמסרו לידיה החומרים שנשתמרו בידם לאחר פרסום ספר היובל. הוטל על ליברכט לארגן את החומר שהיה מונח במחסן העירייה,[17] ובדו"ח על עבודתו מינואר 1945 ועד 2.5.1945 הוא ציין את עיסוקו הרב ברישום הפרוטוקולים העתיקים מי"ח בשבט ועד כ"ה באלול תרס"ז [כך!], עפ"י הנחיותיו של אלכס ביין מנהל הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, והוסיף שאת הפרוטוקולים מסיוון ועד אלול תרע"ג יש לבחון לפני סידורם. את החומר הארכיוני שאוכסן במחסן העירייה הוא סידר בשתי חטיבות: א. חומר היסטורי מעניין ובכללו 17 ספרי העתקות של פרוטוקולים מן השנים תרע"ג-תרפ"ד השמורים ב- 29 תיקים ב. חומר של חשבונות אישיים, מסים וכו'

שאר החומר שנותר במחסן, נמסר לאחריותו של שרייר. ליברכט, בתוקף תפקידו, סקר את העיתונים, גזר מהם את המידעים הרלבנטיים (המעניינים) וסדרם ב- 8 תיקי נושאים: ידיעות פ"ת, דבר הממשלה, אספקה וכלכלה, חינוך, חקלאות פרדסנות ושונות. הוא דרש ארון נוסף כדי שהחומר לא יעמוד בקופסאות פתוחות בחדרו ושניתן יהיה לנעול אותו.[18]

לאחר סיום חגיגות יובל ה- 70, החליטה מועצת העיר לקבץ את החומר התיעודי למשמורת בחדר אחד שישמש הארכיון של פתח תקוה.[19] בדו"ח שמסר ליברכט לראש העירייה יוסף ספיר הוא דיווח שהוא אוסף את כל העיתונים המגיעים לספרייה בשלמותם וגם גוזר כנ"ל, ודרושים לו ארונות שיעמדו בחדר הקריאה שבספריה,[20] אולם, מסיבות שטרם הובררו לא כך היה.

בשנת 1949 פרסם אלעזר טרוֹפֶּה את ספרו, ראשית, למלאת שבעים שנה לפתח-תקוה (תרל"ח-תש"ח), פתח-תקוה תש"ח-1948. הוא קונן על שטרם נמצא גואל שיקבץ את "האורות הגנוזים למסכת אחת", וקרא "לחשוף ולנער מן האבק והעובש את ספרי הפרטיכלים והמיסמכים המשמשים מאכל לעש ולעכברים". במהלך כתיבת ספרו אורו עיניו מן השפע הרב! ומפעם לפעם הגיע לידיו חומר "יותר ויותר מעניין מקודמו". מרבית התעודות והמסמכים שכלל בספרו לא הופיעו בספר היובל, ולדעתו מצויים עוד חומרים רבים "והם מחכים עוד לגואלם, שבוודאי לא יבושש לבוא". טרופה לא הסתפק בחומר הארכיוני שהיה מול עיניו. הוא ראיין את ותיקי העיר כדי להציג  מסכת רחבה,[21] אך למרבה הצער המסמכים הללו והעדויות לא נשמרו בארכיון.

בספרו, יסודות לתולדות פתח-תקוה שפורסם כעבור שנה, נדרש טרופה שנית לגורלו של הארכיון וציין שהתעודות המודפסות בספרו טרם ראו אור,[22] והדגיש במיוחד את גלגוליו של "ספר האחוזה", שבו נרשמו כל העסקות הקרקעיות של המושבה. לדבריו, ספר האחוזה הוצע ע"י יהושע שטמפפר בתרנ"ו-תרנ"ז, ומשה חיים סלור ארגן אותו, עפ"י חלוקה לי"ב חלקים כשבטי ישראל, וניהל אותו בקפדנות, והוא נשמר (מקור והעתק), בבית וועד המושבה ובבית הרב ומשנת תרס"ט נשמר עותק ממנו בבנק אנגלו-פלסטינה.[23]

על גורלו של "ספר האחוזה", המשמש מקור מידע ראשוני רב ערך לתולדות פתח תקוה, קיימות גרסאות שונות וסותרות; הגרסה השכיחה היא שבמלחמת עולם הראשונה, הוסתרו "ספר האחוזה" ועוד מסמכים חשובים באחד מפרדסי המושבה, אך בשוב התושבים מן הגירוש לא יכלו למצוא את מקום המסתור. נמסר גם שהמסמכים החשובים וספרי הפרוטוקולים נארזו בארגז מצופה פח ונטמנו בפרדסו של יהושע שטמפר סמוך לתחנת הרכבת,[24] ומישהו אף דאג לסמן את העץ, שתחתיו נקבר, אך כל הניסיונות למצאו עלו בתוהו. למרבה המזל ההעתקה מספר האחוזה נשמרה בידי ליפא ויניצקי.[25] גרסה אחרת מסר ד' תדהר ולפיה הטמין דב ימיני (ליפשיץ) את "ספר האחוזה" במתחם היקב ולאחר המלחמה מצאו והחזירו לוועד המושבה.[26]

במקום אחר נכתב שלבקשת ראש ועד המושבה שמעון זבלדוביץ, הסתיר משה שמואל ראב (בן עזר) את "ספר האחוזה" במקום בטוח.[27] אישור נוסף לגרסא זו דווקא, המפריכה את השמועה כאילו הופקד הספר בידי דב ימיני, אושרה בכתב ידו ובחתימתו של זבלדוביץ.[28] כך או כך, עם תום המלחמה נמסרו "ספרי האחוזה" שנשמרו לידי מ"ח סלור, שהפקידם כאמור בבית הרב ובבית הוועד.[29]

למרות חסרונו של חומר ראשוני, עלה בידי טרופה למצוא מסמכים ופרוטוקולים של ועדי המושבה למן שנת 1903, שלא עמדו משום-מה לנגד עיני קודמיו, והם שמורים עד היום בארכיון.

חסרונו של הארכיון "הראשוני" של פתח תקוה העסיק גם את חברי ועדת ספר יובל ה-75

ואת מחברו גצל קרסל [אם המושבות פתח-תקוה תרל"ח-תשי"ג, 1878-1953, הוצאת עירית פתח-תקוה תשי"ג]. "הידיעה" כאילו "ארכיון המושבה נגנז ונעלם", הקשתה על קרסל והוא פרסם קריאה לכל מי שברשותו "חומר היסטורי ודוקומנטרי (זכרונות, מכתבים, תעודות, פרסומי הועד והעיריה, תמונות וכיוצא באלה") להודיע לעירייה.[30] כדי לסייע בחיפוש החומרים ובכללם את ארכיון המושבה הנעלם, התגייסו בעירייה לחיפושים והשקיעו מאמצים רבים בסיוע ציוד מכני כבד שהעמיד חיל ההנדסה של צה"ל לשם כך, אך לשווא. [31]  גם חיפושיו של פרופ' יהושע בן אריה (נינו של שטמפר),  בשנת 1978, לא העלו דבר.

הפעילות להקמת הארכיון ההיסטורי

בשנת 1954 לקראת סיום בניין בית העירייה החדש, עלה בחריפות מיקומו של הארכיון ההיסטורי, שמצבו היה בכי רע. מנהל הארכיב באותם הימים, דוד אברהמי הציע למזכיר העירייה לחטא את החומרים ולדאוג לתיקים מתאימים ולתיוק מסודר.[32] כעבור חודשים אחדים דנה מועצת העיר בצורך הדחוף בהקמת ארכיון היסטורי ולרכז בו את המסמכים המפוזרים במקומות שונים בארץ. נדונה גם ההצעה לייחד בארכיון שיוקם מדור מיוחד שיוקדש  לארכיוני המושבות הראשונות שהוקמו לפני ייסודה של התנועה הציונית וליתר דיוק עד שנת 1900. על פי אותה ההצעה אין להסתפק באיסוף התעודות ובריכוזן בארכיון פתח תקוה, אלא לפרסמן בספרים ובחוברות כקבצים לתולדות המושבות הראשונות. מלבד אלה יקבל עליו הארכיון לראיין ולדובב את זקני המושבה וותיקיה,  בני הדורות השני והשלישי, ולשמרם.[33]

פנחס רשיש ראש העירייה, הודה שהחומר ההיסטורי הקיים בארכיון "הוא די-רציני", וההכנות לסידורו אינן מספקות. הוא הציע את התפקיד לחוקר אליקום (גצל) קרסל וזה נאות לקבלו.[34] היוזמה הזו גוועה מעצמה, הארכיון נותר בעליבותו במרתף העירייה, וכל הנסיונות לשפר את מצבו נתקלו באדישות.[35] באותו הזמן הציע מזכיר העירייה, לאור פניית משרד הפנים, להעביר לגנזך המדינה את החומר שאינו דרוש לעירייה.[36] במקביל, ואולי קודם לכן, שלח רשיש את שמואל שי ללמוד ארכיבאות בגנזך המדינה, לקראת הקמתו של ארכיון היסטורי,[37] ולאחר חצי שנה, בשובו לעירייה, הוא החל לארגן את החומרים שהיו שמורים בארון (ובהם גם הפרוטוקולים מתרס"ג וספר האחוזה). שי דיווח עליהם לפ"א אלסברג, גנז המדינה, וזה כנראה פרסם את הדברים הבאים בעיתונות: "שלושים שנה מתולדותיה של פ"ת שהיו לוטות סוד כיוון שאבדו כל ספרי הרישום והפרטיכולים, המספרים עליהם – ניצלו משכחה במקרה. לקראת הקמתו של ארכיון היסטורי נערכו חפירות במרתף בנין העיריה ונתגלו".[38]  שי דאג לשימור התעודות והמסמכים בכ-30 קרטונים גדושי חומרים ראשוניים.

במסגרת הפעילות העירונית סביב חגיגות יובל ה- 80 (1958) נתקבלה החלטה לרכז את כל החומר הארכיוני בבית יד-לבנים באגף שנקרא "זכר ראשונים" שנחנך בחגיגות היובל בנוכחות נשיא המדינה יצחק בן-צבי.[39] עוד קודם לחנוכת האגף המיוחד, פנה ברוך אורן, מנהל הבית, אל משפחות הוותיקים שימסרו לו מסמכים, צילומים וכו' והצליח לרכז במקום חומר אישי רב ערך,[40] אך שאר החומרים נותרו במרתפי העירייה למשך שנים. רשיש שב והציע לקרסל לארגן את הארכיון באגף החדש, אך גם הפעם הרעיון לא יצא אל הפועל אלא בצעדים מהוססים החל מ-1958 במלאות לפתח תקוה שמונים שנה.[41] ברוך אורן מנהל בית יד-לבנים מראשיתו ועליזה וורם (1981-2003), ארגנו את החומרים הקיימים ואת אלה שהתקבלו במהלך השנים, בתיקים והעניקו להם סימולים – ז"ר [=זכר ראשונים], ובכך הוקם מסד ראשוני של ארכיון, גם אם לא תמיד על פי העקרונות המקצועיים.

למרות המאמצים שהושקעו, לא שפר גורלו של הארכיון ההיסטורי ובשנת 1987 הוא נדון במועצת העיר. מדברי המתדיינים ניתן ללמוד שכבר ב-1981 ביקר במקום ד"ר משה מוסק מגנזך המדינה והוסכם שהעירייה תפעל להקמתו של ארכיון היסטורי. מסתבר שהחומר הארכיוני שכבר הועבר למרתף בבית יד לבנים ו"נשמר" במיכלי קרטון, נרשם באופן מדעי לנושאים תוך ציון השנים, ונעשה רישום לפריטי עיזבונם של הרב א"ל פרומקין, י"מ סלומון, י' שטמפר, ע' ליברכט, הרב י"א ציטרון, משפחת בכר, וכן מסמכי יסוד.[42] כעבור כשנה התקיים דיון בנושא הקמת הארכיון ההיסטורי בבית יד לבנים.[43] בעקבות הדיון הזה נערכו ביקורים בארכיון ובמוזיאון ראשון לציון, והוטל אל מנהל בית יד-לבנים להגיש תכניות להקמת הארכיון ההיסטורי.[44] ב- 1983 הוגשה התוכנית להקמתו. התכנית הציגה את תפקידי הארכיון כדלקמן: שימור החומר הקיים, איסוף ושיקום חומר אותנטי, הקלטות וראיונות עם ותיקים, איסוף ספרים וכתבי עת בנושאי העלייה הראשונה והשנייה ושימור קטעי עיתונות בנושאי העיר פתח תקוה. הוצע גם שהביקור בארכיון וחשיפה למסמכיו ולמוצגיו, יהווה חלק מתכנית הלימודים של בתי הספר. בתכנית המוצעת על הארכיון לתת שירות לכל מאן דבעי ולפרסם דפי מידע ועוד כהנה וכהנה. אולם דבר לא נעשה, למרות מכתבים נזעמים של תושבי העיר לראש העירייה ובהם קבילות על ההזנחה הרבה.

דב תבורי, ראש העירייה (1989-1978) דחה את הביקורת ודיווח על מו"מ שהוא מקיים עם הנהלת יד יצחק בן-צבי בירושלים שיסייע לטפל בארכיון, אך למרבה הצער היוזמה הזו נכשלה. גם התביעה ליעד מבנה מתאים לארכיון נדחתה מסיבות תכנוניות-קונצפטואליות. [45] התוצאה היא שפרט לתחזוקה מינימלית ולניסיון לרתום את משאבי הארכיון לצרכי מערכת החינוך בעיר, לא זכה הארכיון לטיפוח ולטיפול הנדרשים. בשנת 1995 העבירה הגב' עליזה וורם את מיכלי הקרטון ובהם החומר ההיסטורי שארגן שי מן העירייה לחדר הארכיון בבית יד-לבנים ומאז הוא שם.[46] התעודות והמסמכים ההיסטוריים שהועברו לחדר הארכיון לא טופלו כנדרש והקיטלוג נעשה שלא עפ"י אמות מידה מדעיות.[47]

למרבה הצער, המודעות ההיסטורית של תושבי פתח תקוה, לא באה לידי ביטוי הולם ביחסם של פרנסיה לארכיון ההיסטורי. במשך השנים הוצעו אמנם הצעות חשובות אך הן לא הבשילו למעשים של ממש; האכסניה לא הייתה ראויה, התנאים לא עמדו בתקנים מקצועיים, לא הועסקו בו די בעלי מקצוע וההזנחה הייתה מנת חלקו. כתוצאה מכל אלה נעלמו מסמכים חשובים ואחרים נפגמו כמעט ללא סיכויי שיחזור.

חומר היסטורי רב הועבר במהלך השנים לארכיונים שונים כגון: גנזך המדינה, ארכיון החינוך היהודי באוניברסיטת תל-אביב (ארכיון חיון), מכון לבון, הארכיון הציוני המרכזי ובית הספרים הלאומי בירושלים (ארכיון א"ל פרומקין V.951).

בשנת 2003 חל מפנה משמעותי בתפיסת חשיבותו של הארכיון ההיסטורי ומאז הוא פועל  כארכיון כוללני – Total Archive – גישה הדוגלת בתיעוד הספקטרום הרחב ביותר של פעילות החברה היוצרת את החומר הארכיוני ובביטוי ערכיה. ארכיון כוללני משלב בתוכו תעודות רשמיות- מנהליות של גופים ומוסדות עם אוספים של אנשים ומשפחות (אוספים אישיים) וחומרי תיעוד לסוגיהם כגון: אוספי תצלומים, מפות, מודעות וכרזות, חפצים מוזיאליים, תיעוד בעל פה, סרטים, ספרים ועיתונים. כיום, הארכיון שומר, אוסף, מציג ומאפשר שימוש במידע (בחומר ארכיוני) האצור בו לקהל הרחב.

בין אוספיו: הארכיון המנהלי של הרשות המקומית פתח תקוה (ועד המושבה, המועצה, ארכיונים מנהליים של גופים ומוסדות אחרים שפעלו בעיר ובקרבתה): "בית האיכר" ו"בית נטע",[48] קיבוץ "גבעת השלושה", "האגודה למען החייל"; אוספים אישיים של ותיקי המושבה ומשפחותיהם. אוספי מפות ושרטוטים, כרזות ומודעות, ראיונות, ספרים ועיתונים. בארכיון שמורים אוספי צילומים של הצלמים בן נעם, אלחונס, שוויץ, זכריה שדה ואחרים, המתעדים ויזואלית את חיי המושבה והעיר על אירועיה ואנשיה. מן הראוי לציין את עבודתם של דוד גולדברג, חיה איכילוב וצבי גולדשטיין שאספו חומרים ותיעוד היסטורי מאת בני המייסדים וצאצאיהם וארגנו תיקים אישיים חשובים, כמו גם ארגונו של החומר שנצבר ב"בית האיכר" והועבר לארכיון ההיסטורי.[49]

עם המבט לעתיד

לטיפוחה של הגישה החדשה הזו תורמת הגב' דרורית גור-אריה שקיבלה עליה את האחריות לפיתוחו של הארכיון, והצליחה לשכנע את ראש העירייה מר יצחק (איציק) אוחיון וגורמים נוספים להכיר בחשיבותו וכתוצאה מכך החלה העירייה להשקיע משאבים כדי להתאימו לעידן המודרני, בגישה מקצועית ובשימוש בטכנולוגיות חדישות. כיום עוסקים בסידורם המקצועי וברישום מחודש ומעודכן של המסמכים הרבים, בארגון, קיטלוג ורישום אוספי הצילומים, הספרים ושאר הפריטים, במחשובם ובהכנתם לשימוש נגיש ונוח, וכבר עתה הם מהווים משאב חשוב ביותר למדריכי המוזיאון העירוני ולחוקרים. במקביל, נאספים מסמכים, צילומים ופריטים שונים שנשמרו במשפחות הוותיקים, והוגבר גם קצב הראיונות עם צאצאי ותיקי פתח תקוה.

לאחרונה (2004) נרתמה משפחת ירקוני לפיתוחו של הארכיון ההיסטורי בשימת דגש על שליחותו החינוכית. רות ירקוני ובניה עדי ויורם תרמו סכום ידוע לשיפורו של הארכיון ולהכשרתו למוסד מכובד ויעיל לחוקרים ולמתעניינים. הארכיון יוזם, שותף ואף אחראי לקיומם של ימי עיון אחת לשנה בנושאים שצביונם מקומי ולעתים בתחומים בעלי אופי ארצי.

קריאת הארכיון על שמו של עודד ירקוני ז"ל הוא ציון דרך בתולדות הארכיון והנצחה מכובדת לפעלו בשדה החינוך לחיבתו למושבתו פתח תקוה ולאהבת ארץ ישראל. זו גם ההזדמנות לציין את מסירותם של המנהלת הגב' גליה דובידזון, והעובדים נוני ירון, שרונה מישאל, חזי ראובני ונתי מלאכי, ואת האווירה הנעימה השוררת בו. ראויים לכל שבח מתנדבי הארכיון, גב' דבורה ברוכין, גב' חני גולדווסר, גב' יעל שהם, צבי (ויקי) קאופמן, גב' רוחה שפירא, ראובנה ודוד ליברמן, דוד רז, רותי לוינובסקי, עמוס שיפמן ודוד בן עזר (יקיר העיר לשנת 2006), שבזכותם הארכיון משמש כבר היום מוקד לימודי לסטודנטים לארכיבאות בעבודתם מעשית.

יש לקוות שמעתה ואילך תשודרג פעילותו של הארכיון והוא יצליח למצב את עצמו כגורם מרכזי ומקצועי בהנחלת תולדות פתח תקוה, אישיה, מוסדותיה וערכיה בקרב תלמידי העיר ואזרחיה, ומשאב רב השראה לא רק לחוקרי העבר, אלא גם לאלה הנושאים עיניהם לעתיד- בחינת שורשים וצמרות.

[1]  פ' נורה, "בין זיכרון להיסטוריה – על הבעיה של המקום", זמנים, רבעון להיסטוריה, 45 (קיץ 1993) אוניברסיטת תל-אביב, עמ' 5-19.

[2] Derrida Jacques, Archive fever: a Freudian impression, Chicago University 1998 ז'אק דרידה (תרגמה מצרפתית מ' בן נפתלי), מחלת הארכיב, רסלינג תל-אביב 2006. ראו בקצרה: גיש עמית, "למה משתוקק הארכיון", הארץ, 18.9.2006(גיליון לחג).  Foucault m.,L'archeologie du savoire, Paris 1971  מישל פוקו (תרגם מצרפתית אבנר להב), הארכיאולוגיה של הידע, תל-אביב 2005. יעוץ מדעי אלי שיינפלד.

[3] א' ביין, "על עתידו של עברנו – מצבם וגורלם של הארכיונים היהודיים בתפוצות ובארץ", ארכיון, 4 (תש"ן), עמ' 31-30.

[4] פ"א אלסברג, "מקומם של ארכיונים במערכת מידע ותיעוד", מסות ומחקרים בספרנות: מוגשים לקורט דוד וורמן במלאות לו שבעים וחמש שנה, ירושלים תשל"ו, עמ' 19.

[5] לראשונה נידב הברון 1000 פראנק לשנה להקמת בית מרקחת. "מקרב הארץ", הצבי, 3 (ז' בחשון תרמ"ו).

[6] י' ראב, התלם הראשון: זכרונות 1862-1930, נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב), מבוא מאת ג' קרסל אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, ירושלים תשמ"ח, עמ' 115.

[7] בארכיון הציוני המרכזי (להלן, אצ"מ), שמורים פרוטוקולים של ועד הכורמים מן השנים תרנ"ח-תרנ"ט A9/155 . ועד כללי לכורמים, לפרדסנים ולשדות נוסד בי"ב בחשון תרנ"ט. ציטוט מהפרוטוקולים בספר היובל (תרפ"ט), עמ' תמד-תמו. הוועד לא דן בסכסוכים בין-אישיים, הללו נדונו בפני הרב המקומי או פקיד הברון; י' עצמון, היסטוריה בשר ודם: הציונות מנקודת ראותם של מנהיגי מושבת ראשונים, ירושלים תשס"ה, עמ' 48-47.

[8] פרוטוקול מישיבת המועצה והועד, מוצש"ק כ"א באייר תר"ף. ארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני [להלן, אפ"ת], 2.2c/6c. חברי ועדת היובל וסדור פנקס השתלשלות המושבה: שדרוביצקי, ב' סלמון, בנימין דיסקין, פרץ פסקל, וויניצקי, דינוביץ וב' גיסין. פרוטוקול ועד המושבה, אור ליום ג' כ"ג באייר תר"ף, אפ"ת, שם.

[9] ישיבת ועדת היובל, אור ליום כ"א בסיון תר"ף, אפ"ת, 2.30/4; ישיבת הועדה, מוצש"ק ט"ז מנחם אב תר"ף, שם, שם.

[10] יעקב פולסקין (פרייסלב, אוקראיינה 25.12.1886 – תל-אביב 4.10.1944). פועל נודד ושומר חקלאי בפתח תקוה ובגליל ששימש בתרס"ו עוזר לספרן בספריית הפועלים במושבה. בשנים 1914-1918 חי באמריקה וכתב מונוגרפיות שונות ביידיש, ובהן גם על ראשוני פתח תקוה, שתורגמו בידי יוסף לואידור ואחרים. ראו: חולמים ולוחמים: ציורים ורשימות מחייהם ופעולותיהם של יוצרי הישוב החדש בארץ-ישראל משנת תרל"א-תרפ"א (עם תמונות). כרך ראשון חלק א'-ב', יפו ארץ-ישראל תרפ"ב. (נדפס בדפוס איתן ושושני, המו"ל : ש"ז גיסין). המהדורה השנייה (תל-אביב תש"ו) שונתה בפרטים רבים מהראשונה. ראו גם: א' אוסטרובסקי, מול הניר, תל-אביב 1963, עמ' 184-181. הובא אצל מ' רייכר, התלם הארוך (לעיל), עמ' 39-38; ד' שידורסקי, "שורשיה של ספריית הפועלים הארצישראלית", קתדרה, 49 (תשרי תשמ"ט), עמ' 123. יערי-פולסקין שימש השראה לש"י עגנון בתיאורו את גורישקין בספרו "תמול שלשום". חיים באר, גם אהבתם גם שנאתם: ביאליק, ברנר, עגנון מערכות יחסים, תל-אביב 1992, עמ' 81.

[11] א' עזריה (בא כוחו של יערי-פולסקין) אל המועצה המקומית פתח תקוה, י"ז בסיון תרפ"ו. אפ"ת, 5-2/ז"כ (סימול קודם 13-3/ש).

[12] ספר היובל הראשון, למלאת חמשים שנה ליסוד פתח-תקוה תרל"ח-תרפ"ח, תל-אביב התרפ"ט, עמ' XXVII.

[13] ר' אהרנסון, "ארכיונים במוזיאונים היישוביים של המושבות הראשונות", עיונים בארכיונאות, 4 (ניסן תשס"ג), עמ' 27 ובו על חיסול הארכיון בחדרה (שם, עמ' 32, הערה 1) ובמקומות אחרים. נושא זה ראוי לבחינה יסודית.

[14] זיכרון דברים בין מרדכי סלומון ואהרון נחמני, י"ד באדר א' תרפ"ז, אפ"ת, 2.30/4. ראו: "במצור ובמצוק (מחיי וקורות פתח-תקוה בחזית המערכה)". רשימות יומן מאת מאן-דהוא. נדפס ב"הד העם" (תרפ"ד-תרפ"ה) ובספר היובל, עמ' תקיט-תקנד. ראו גם דוד גולדבלום, "בוררות בין ועד המושבה לבין ה' א' נחמני", דאר היום, 14.4.1927 ולפיו נחמני החזיר 500 דפים! תודה לזלמן חיימוב על ההפנייה. הפרוטוקולים השמורים באפ"ת הם מן השנים תרס"ג-תרס"ז ומשנת 1913 ואילך. יש לציין שבמשך שנות המלחמה התנהלו ישיבות הועד כסדרן ונרשמו פרוטוקולים.

[15]  ספר היובל, עמ' XXVIII.

[16]  ישיבת מועצת העיר מס' 124, 14.11.1943, אפ"ת.

[17]  ישיבת מועצת העיר מס' 160, 26.11.1944, אפ"ת. הוצעה גם הרחבת הועדה לספר היובל על פי מפתח מפלגתי. שם, ישיבה מיום 7.1.1945.

[18]  אוסף אישי של ליברכט (מעטפה מס' I א'), אפ"ת.

[19]  ישיבת מועצת העיר מספר 124 (לעיל, הערה 16).

[20]  ליברכט אל ספיר, 20.10.1948, אפ"ת, תיק ליברכט 22/ז"כ (סימול קודם: 12-6/ש); שם, 5.14/7

[21]  א' טרופה, ראשית, למלאת שבעים שנה לפתח-תקוה (תרל"ח-תש"ח), פתח-תקוה תש"ח-1948. בדבריו, "עם הקובץ", עמ' 11.

[22] א' טרופה, יסודות, לתולדות פתח-תקוה, פתח-תקוה תש"ט-1949, עמ' 17. טעה טרופה; התעודה הראשונה "תכנית הסכם לעבודה שתופית" פורסמה אצל א' דרויאנוב, כתבים לתולדות חבת-ציון וישוב ארץ-ישראל, ג, תל-אביב תרצ"ב, עמ' 286-285.

[23] ציוני, "תוצאות המהפכה", הצבי, 248 (כ"ח באלול תרס"ט), עמ' 2;  "בפתח=תקוה", האור, 23 (י"ג בחשון תרע"א). עפ"י גרסא אחרת חייב בנק אפ"ק את ועד המושבה בתרע"א להכין עותק נוסף שיישמר בכספת הבנק.

[24] ראו סיפורה של זהבה בן-דב (לבית שטמפר), "תעלומת הארגז בפרדס" (ללא מקום ושנת ההוצאה).

[25]  א' טרופה, יסודות, לתולדות פתח-תקוה, פתח-תקוה תש"ט-1949, עמ' 65-64.

[26]  ד' תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, דמויות ותמונות, א', תל-אביב 1947, עמ' 241.

[27]  ד' תדהר (לעיל), א', עמ' 195.

[28]  פורסמה בהבוקר, ט"ו באלול תשל"ד (ספטמבר 1973), ואת הדברים שהפיץ ימיני בעזרת תדהר, (לעיל). מכתבו שמור באפ"ת, 54-6/ז"כ.

[29]  משה חיים סלור אל ועד המושבה, כ"ט באייר תרע"ט, אפ"ת, 2.18 (סמול קודם 7-11/ש; צא-48/ז"כ).

[30]  ג. ק. [גצל קרסל], "להציל משכחה", פתח-תקוה, עתון העיריה, 3 (ניסן תשי"ב – אפריל 1952), עמ' 3; ב. א., "ספר היובל פתח-תקוה (עם קריאה ראשונה)", שם, 6, גיליון יובל ה-75 (חשון תשי"ד, אוקטובר 1953), עמ' 8.

[31] ז' יואלי, "דברי חתימה", ג' קרסל, אם המושבות פתח-תקוה, תרל"ח-תשי"ג 1953-1878, דברי פתיחה – ד. בן-גוריון, שבעים וחמש שנות חיים, עירית פתח-תקוה תשי"ג, עמ' 573.

אין להטמנת הארכיון כל רמז בספר היובל. שם צוין שוועד המושבה הוכרח לאבד בעצם ידו את הארכיון שלו. כן הובהר שחלק מן הארכיון נלקח ע"י א' נחמני והוא נשמר אצלו עד לכיבוש הבריטי. "להוצאת ספר היובל", עמ' xxvii. ד' אופיר בספרו, אכר בפתח תקוה, הקדמה, עמ' ו' כותב שנקבר בפרדס. ניסיונותיהם של ג' קרסל ויהושע בן-אריה למצאו לא העלו דבר. הגב' אליה שחור (בתו של יוסף ספיר) שנדרשה לארכיון בשנות ה-70 פנתה אל קרסל, אל שארי משפחת יערי-פולסקין, אל שלמה וולפברג ואל ברוך אורן ולא העלתה דבר. אליה שחור, "תמורות חברתיות וכיוונים בהנהגה הפנימית בפתח-תקוה מראשיתה ועד תום מלחמת העולם הראשונה", חיבור לקבלת התואר מוסמך, אוניברסיטת תל-אביב, מרץ 1977, עמ' 10-8. החומר שעמד לרשותה בארכיון בבית יד לבנים הוא מהשנים תרע"ו ועד סוף המלחמה. היא הסיקה (בטעות?) שהמסמכים נלקחו ע"י כותבי קורות המושבה ולא הוחזרו.

[32] ד' אברהמי אל מקס וולפסון, מזכיר העיר, כ"ה באב תשי"ד, 24.8.1954. אפ"ת, תיק מועצה/פרוטוקולים מזכירות 1957-1956.

[33]  ג' קרסל, "ארכיון עירוני לתולדת המושבות הראשונות (הצעה)", פתח-תקוה, עתון העיריה, 8 (אדר תשט"ו-מרס 1955), עמ' 12.

[34]  פרוטוקול מס' 137 מישיבת מועצת העיריה השלישית, יום א' ג' בכסלו תשט"ו, 28.11.1954, סניף [צ"ל] סעיף 5, החלטה מס. 207,  אפ"ת.

[35] ד' אברהמי אל רשיש, 5.7.1956, רשיש אל אברהמי שם. אפ"ת, תיק מועצה/פרוטוקולים מזכירות 1957-1956.

[36] מ' וולפסון אל ז' מליון, סמנכ"ל למינהל במשרד הפנים ירושלים, י' באב תשט"ז, 18.7.1956, תיק מועצה/מזכירות 1957-1956.

[37] כנראה בעקבות "חוק הארכיונים – תשט"ו, 1955". חוק זה הוחל תחילה על ארבע רשויות: ירושלים, תל-אביב חיפה ופתח תקוה. מ' מוסק, "בניית התשתית לארכיונים של הרשויות המקומיות", עיונים בארכיונאות, 4 (ניסן תשס"ג), עמ' 35. אני מודה לשמואל שי על המידע שמסר לי בשיחתנו בביתו.

[38]  דבר, 15.12.1964, עמ' 6. השוו: ש' גינוסר, "הנגלה והנסתר בגנזך המדינה", דבר, 24.4.1966.

[39]  החלטת מועצת העיר על הקמת ביתן גדול לזכר המייסדים ביד לבנים, דבר, 2.6.1958, עמ' 4;  ש' קריינוק, "תוכניות הרחבה וטכסים לציון עשור לבית 'יד לבנים' בפתח-תקוה", הארץ, 14.4.1963. את אבן הפינה לבית יד לבנים ירה פנחס רשיש בשנת 1951 בעקבות פנייתו של בן גוריון לייסד בית הנצחה לחללי המערכה. בתחילה הכיל הבית חדר הנצחה ומוזיאון לאמנות ורק מאוחר יותר החלו בהנצחת המושבה ובתיעוד מסמכים. ז' רב-נוף, "מפעל-הנצחה הצמיח מוזיאון לתפארת (26 שנה ל'יד לבנים' בפתח-תקוה)", דבר, 14.5.1976.

[40]  משפחת ישראלית מסרה חלקים מארכיונו האישי של א"ל פרומקין, ובהם ספריו האישיים  וחיבורה, של בתו חנה-לאה סגל בכתב יד (אפ"ת, a6 (5.5a/6a ), אך חומר רב יחסית כולל חיבוריו ותכתובתו שמור בבית הספרים הלאומי בירושלים, במחלקה לכתבי-יד (סימנו: V.951); ארכיונו של דוד חיון שמור בארכיון החינוך היהודי באוניברסיטת תל-אביב. משפחות שטמפר, ליפשיץ, בן עזר (ראב), ליברכט, סלומון ואחרות תרמו מסמכים רבים לארכיון במהלך השנים וחלקם שמור עד היום במדור מסמכי יסוד. בארכיון שמורים מסמכים וקטעי עיתונים משל אהרון נחמני, יוסף תמיר (קבנצל) ועוד רבים.

[41]  פרוטוקול מועצת העיר מס' 80, 7.9.1958, אפ"ת, 8–79 ז"כ, עמ' 358; ברוך אורן, "בית 'יד-לבנים' בפתח-תקוה", דו"ח (במכונת כתיבה), ללא תאריך, אפ"ת, תיק מועצה/פרוטוקולים מזכירות 1957-1956.

[42] שמואל שי אל מרדכי מרמר, 26.6.1981. החומר סודר ע"י האקדמיה למדעים בירושלים. הרישום נעשה תחת הסימול הכללי ש' שניתן כנראה ע"י שמואל שי. שרשימותיו מצורפות.

[43] הזמנה לישיבה, 11.5.1982 שמורה בקלסר התוכנית באפ"ת. מרדכי מרמר, מנהל בית יד-לבנים ושמואל שי, מנהל המזכירות אל דב תבורי, ראש העירייה, כ"ה בחשון תשמ"ב, , 22.11.1981 .

[44] ד' הורביץ, מזכיר העיר אל מ' מרמר, 6.6.1982. אפ"ת, תיק מועצה/פרוטוקולים מזכירות 1957-1956.

[45]  עירית פתח תקוה, ישיבת מועצה מס' 57 (מן המנין), 13.12.1987, סעיף 5. עמ' 22 ואילך.

[46]  כשהודיע על פרישה ב-1995. שיחה עם מר שמואל שי (28.4.2005).

[47]  כך כנראה שובש סימול התיקים מ-ז"ר ל-ז"כ.

[48] "בית נטע (הרפז), מרכז לתולדות כיבוש העבודה; מוזיאון ובית אולפנא ליידע הישוב ותנועת העבודה מייסודם של המרכז החקלאי ומועצת פועלי פתח תקוה". "בית האיכר" כולל את מסמכי המועצה הכפרית והועד החקלאי על גלגוליו השונים מ-1929. ראו: "דפדוף בארכיון הועד החקלאי בפ"ת", אפ"ת, מיכל 1.7 , תיק 12, מסמך 7.

[49] דוד גולדברג, זכרונות איש פתח תקוה, ירושלים 1992, עמ' 110-109.

מודעות פרסומת

אודות הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני אוסף ואוצר חומרי תיעוד משנות ה- 60 של המאה ה- 19 ועד היום. הוא כולל ארכיון מנהלי של פתח תקוה, ארכיונים פרטיים של מוסדות וארגונים הקשורים לעיר, ארכיונים אישיים של בני פתח תקוה, אוספי תצלומים ותשלילים, מפות, מודעות וכרזות, חפצים, סרטים, תיעוד בעל פה, קטעי עיתונות וספרים. הארכיון משרת את עיריית פתח תקוה, חוקרי אקדמיה, סטודנטים, תלמידי בתי ספר, עיתונאים, חוקרי גניאלוגיה, אדריכלים ואחרים. לשירות המשתמשים חדר עיון וספריה. הארכיון מתפקד כ"ארכיון כולל" שהוא בבחינת "בית" פתוח לקהילה המוזמנת לתרום ולהתבטא בכל תחום הקשור לחיי העיר והחברה. הארכיון מציג את אוצרותיו בתערוכות בקריית המוזיאונים שבעיר ומחוצה לה, לוקח חלק פעיל בתחום שימור אתריה ונמצא בקשר רציף עם מוסדות החינוך שלה. הארכיון מקבל קהל בימים א'-הי בין השעות 9:00 - 15:00. רצוי תיאום מראש. ליצירת קשר: טל': 03-9286303 דוא"ל: galiad@ptikva.org.il
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, ארכיון, ארכיונאות, מתוך הארכיון, פיק"א, ראשי העיר, ראשית המושבה, שלטון עות'מני, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s