זלמן חיימוב שוב נדרש לחקר ענייני התזמורת ותולדותיה. וגם מבט נוסף לדמותו הססגונית של אברהם שפירא מעשה שהיה בעלאידע בשנת 1953 תל אביב.
הקמת התזמורת מוזכרת לראשונה בעיתון "הצבי" (19.3.1897) במדור בהמושבות – פתח-תקוה. "צעירי מושבתנו נתחברו לאגודה, גם הם כאחיהם הראשונים [ראשל"צ], יסדו להם תזמורת. הרבה השתדל בייסוד המורה הטורקי, האדון דוד לוי, ואחד הקולוניסטים, האדון גיסין, הקדיש מזמנו ללמד לבני יהודה אלה אותות [תווי] הנגינה. ואחד מתלמידי האדון בוריס אוסביצקי אשר באגודת תזמורת ראשון לציון, הלא הוא האדון גינזבורג, נקרא לפתח-תקוה לנצח על המנגנים בימים הראשונים. ובמשך שני שבועות הצליח ללמד לתלמידיו את כל הגאמה (?) על כל הכלים השונים." [תזמורת ראשון לציון נוסדה ב- 6.11.1895 ].
הקמת התזמורת במושבה התקבלה בעין יפה ע"י כל החוגים צעירים וזקנים, חילונים וחרדים. זאת מאחר שהנגינה המוסיקאלית הייתה חלק נכבד מהתרבות היהודית בארץ ובגולה, וגם החרדים ראו בה המשך למסורת הקדומה, והצעירים-ראו בה קידמה. *1
התזמורת בפ"ת קיבלה את השם "כינור-ציון". מארגן התזמורת בהמשך דרכה היה לייב-גיסין, ששימש אף כמנצחה הראשון, בין המנגנים היו: זלמן ירמי, משה שפיגל, הירש גרינשטיין, יונה דינוביץ, ישראל כהן, אברהם שפירא, שבתי לוי [לימים ראש עיריית חיפה], זאב פינחסוביץ, נתן איזרעאלית, חודורוב אברהם אורלוב ואחרים.
התזמורת, על אף כל המשברים, התמידה בפעילותה במשך עשור והפליאה את נגינתה בעיקר בקבלות הפנים שנערכו למבקרים נכבדים. בשנת 1900 מחדשת התזמורת את פעילותה. את שרביט הניצוח נטל עליו אוזרסקי, נרכשו כלי-נגינה חדשים, נוספו נגנים והתזמורת החלה להופיע מדי ערב ב"גן-המושבה". בהמשך נבנה ביתן חדש ב"גן-המושבה" וגם מנצח חדש בשם קובלסקי קבל את שרביט הניצוח. התזמורת זכתה ל- "שם-טוב" ואף הוזמנה להופיע במושבות אחרות ואירועים חשובים כמו טכס "40 שנה למקווה-ישראל ובפני מבקרים חשובים כמו ג'מאל פשה, הברון רוטשילד ואחרים.
עדות לכך ישנן כמה כתבות בעיתון מוריה 16.8.1912 "ביקורו של פחת ירושלם בפתח תקוה". "בשעה שש וחצי באה התהלוכה לבית הכנסת ששם היתה קבלת-פנים רשמית מצד בני המושבה. באכסדרה עמדה התזמורת של המושבה ונגנה נגונים יהודיים וטורקיים. [..] מבית הכנסת הלך הפחה ובני לויתו לביתו של ה' א.שפירא, ושם אכל ארוחת הערב. הבית היה מקושט יפה, ובלילה באה שם התזמורת ונגנה עד חצות הליל.
מוריה 27.11.1913 כתיבת ספר תורה כתרומה, ומסירתה לבית הכנסת הגדול. "כנהוג הוליכו את ה"ספר-תורה" מתחת לאפיריון, ממקום הסיום עד בהכ"ג בהמון אדם, רב ונרות דולקים בידם ולפניהם התזמורת.
מוריה 19.2.1914 בקור הברון בפתח-תקוה התזמורת מנגנת "התקוה"
בימי מלחמת העולם הראשונה נעשו מספר ניסיונות לחדש את הופעותיה אך מרבית הזמן התזמורת שבתה. ואת כלי נגינתה הטמינה לבל יוחרמו על ידי התורכים. במקביל לפעילות התזמורת, ובמיוחד בימי המלחמה בהם התזמורת שבתה. הופיעה במושבה מקהלת "הזמיר" בניצוחו של אברהם שפושניק. *2
בשנת 1921 חידשה התזמורת את פעילותה תחת חסותו של ארגון צעירי-המושבה "בני-בנימין" בראשותם של ברוך-ראב וגד מכנס. המנצח היה פלדמן ומנהלה מטעם "בני-בנימין" היה צבי דינוביץ. ועד המושבה הקציב לתזמורת סכום כסף קבוע בסך 70 לי"מ בדומה לסכום שהקציב לחידוש "ספריית-ספיר". במימון פעילויות מיוחדות של התזמורת השתתף הוועד בתמיכה כספית נוספת.
הממשל הבריטי לא הסכים לאופן ניהול כספי המושבה, בטענה שוועד המושבה עוסק בנושאים שהם אינם מעניינו כמו חינוך, תזמורת, ספרייה, מוסדות דת וכד'. עבור נושאים אלה יתווסף מאוחר יותר תקציב בשם "מס הקהילה". עקב מחסור במימון ותקציב התזמורת חיפשה פטרונים קבועים למימון פעילותה. ועד המושבה העביר לרשות התזמורת חדר בבית-הרפואות לניהול חזרותיה, ומחסן לכלי הנגינה.
בשנת 1922 קיבלה התזמורת רשיון מוועד המושבה להקים (צריף) קיוסק בגן-העיר. כדי שרווחי הקיוסק ישמשו להפעלת התזמורת. בדיוני ועד המושבה המופיעים בפרוטוקולים ניתן ללמוד על הניסיונות השונים להפיח רוח חיים בתזמורת ולדאוג למימון ומקום לפעילותה.
24.7.1922 (ועד המושבה) התזמורת "כינור-דוד" קיבלה לפני חודשיים תקציב מהוועד. (40 לי"מ) וכעת היא מבקשת עצים לבניין הקיוסק. בינתים דוחים את בקשתה.
1923 15.12 (ועד המושבה) תזמורת: ישיבת הועד. דנים ע"ד התזמורת ובקשתה לתת להם את מחצית הגרוש-מצרי בעד כל כרטיס של ראינוע או הצגה או חזיון כל שהוא. ליפקיס לייב: תומך בהצעתה-שיתנו להם את חצאי הגרושים ונגד זה הם יהיו כפופים לועד. דנקנר משה: מציע לתת להם סך 5 לי"מ. גד מכנס: תומך בהצעת ליפקיס ל. שהתזמורת תעמוד מוכן תמיד לפקודת הועד ושתהיה כפופה תמיד לסמכות הועד. ימיני דב: מתנגד לזה שידברו עכשו ע"ד התקציב לתזמורת בזמן שדחו אותו כבר. זהבי ר: צריכים להסכים לדרישתם בתנאי שהביקורת תהיה בידי הועד. ועל נשף או חזיון צריך הועד לוותר יוותר. ליפקיס: מציע הצעת פשרה: יתנו להם את חצאי הגרושים תחת בקורת הועד- וכתמורה תעמוד התזמורת לרשות הוועד המקומי.
מועצה כללית ח' אלול תרפ"ד 7.9.1924 התזמורת מבקשת תקציב של 50 לי"מ וההכנסה תגיע מהכרטיסים של הראינוע. ימיני: מה מקבלים מהחנויות ?. היו"ר: מבאר שמקבלים שכר מחנויות של העץ (צריפים), וגם מהחנות שיושב בה רוטשטיין. ההכנסה שייכת להם, אחרי מו"מ הוחלט: להשאיר להם את הכנסות החנויות בתוספת תקציב של 25 לי"מ כמו בשנה העברה וכסף מהכנסות הראינוע.
בישיבת הועד ב- 2.3.1925 דנים אודות בבניין הקיוסק בתוך גן-המושבה לטובת התזמורת ולהוציא את התזמורת מבניין בית הרפואות (השכנים מתאוננים על רעש).
בדיון בוועד המושבה ב-2.4.1925 בנושא הכנות לביקור בלפור במושבה. מתווכחים על מסלול הביקור. ודנים ומזכירים שוב (כרגיל) את הרבצת המים בכל רחובות המושבה, ניקיון הרחובות וליווי מוגבל של הרוכבים שלא יעשו אבק ללורד המכובד…. התזמורת תנגן את שני ההמנונים. מחליטים להקציב לתזמורת כסף לטובת קניית ז'קטים לחבריה.
1.5.1925 דיון בועד המושבה על קיוסק עבור התזמורת. מבקשים להסב את דירת בנק קומ"ח לקיוסק עבור התזמורת. גד מכנס, כחבר בולט בוועד המושבה וכנציג הצעירים ובני-בנימין, לוחץ להיענות לדרישות התזמורת.
ב- 17.12.1925 נכנס צבי דינוביץ לאסיפת הוועד ומודיע כי הוצאות התזמורת הם 10 לי"מ, ואילו ההכנסה היא רק 3 לי"מ לכן הוא מעביר אותה לרשות המועצה. צבי דינוביץ חש אחריות לגורל התזמורת ומנסה להשפיע על ארגונים שונים שיקבלו את התזמורת תחת חסותם למען הבטחת אמצעי קיומה. כידוע מפעם לפעם גדלו הוצאותיה הכספיות. הוא פנה אף לישובים סמוכים, ועזרה אין. הארגון היחידי שנענה, אם כי מתוך היסוסים בשל הנטל הכספי, היה "מכבי אבשלום".
בשנת 1931 סופחה התזמורת אל הארגון הספורטיבי "מבכבי אבשלום", כאחד מענפיו של הארגון. המקור הכספי לפעילות התזמורת בהנהלת המכבי הגיע מהפעלת מספר חנויות שקיבלו לרשותם מועד המושבה. ב-6.7.1933 מבקשת התזמורת למסור לרשותה את התפעול וההכנסות מ-4 הקיוסקים שנבנים באותם ימים בפינות גן-המושבה, וכן את הזיכיון להפעלתם למשך 20 שנה דרך אגודת מכבי-אבשלום לטובת התזמורת ופעילויות תרבותיות נוספות. הועד מקבל את הדרישה אך מתנה אותה באישור המושל הבריטי.
התזמורת הופיעה בגן המושבה באופן סדיר על גבי במה שנבנתה בצמוד לאחד הקיוסקים. מנצח התזמורת בימים אלו היה בן למשפחת פריימן (בן-דרור), שמשון דרורי (מעין-גנים).
הכנסה מהפעלת הקיוסקים כיסתה חלק מההוצאות והתזמורת המשיכה להזדקק לתרומות מחוג מעריציה שהודות להם היא הצליחה להתקיים. המכבי בנתה ביתן חדש ונאה בגן העיר המחודש (גן המייסדים) ובמה להופעותיה הפומביות של התזמורת.
רבים מבני הנוער המקומי עברו טבילת אש בתזמורת. חלקם התגלו כמוכשרים, וחלק קטן אף המשיך את לימודי המוסיקה, שהפכה למקצועם. בין מנצחי התזמורת מימיה הראשונים יתן למנות את: לייב גיסין, אוזרסקי, פלדמן, בן אליהו, קובלסקי, א. ינובסקי, ברנדמן ושמשון דרורי שהמשיך לנצח עליה גם לחר קום המדינה.
ב -12.5.1937 בטכס הכתרת המלך ג'ורג' השישי (שנחוג בכל האימפריה), צעדה בפ"ת תהלוכה גדולה ובראשה תזמורת "מכבי אבשלום"*3. בהגיעה לפני בית הכנסת הגדול נכנסה התזמורת לתוכה ולקול ההמנון האנגלי והעברי התחיל הטכס הרשמי בנוכחות ב"כ הממשלה וראשי העיר.
"הארץ" 7.11.1938 פתח-תקוה. גן-המייסדים. לפי הסכם, תנגן תזמורת "כינור ציון של "המכבי" פעם בשבועיים בקוב[כנראה מבנה בצורת קוביה] שבמרכז הגן. הקונצרטים יערכו במוצאי שבת".
מהלכים שעושים פרנסי העיר בעניין מבנה הקיוסק בגן העיר מבלי לידע את אנשי מכבי אבשלום הכעיסו מאוד את צבי דינוביץ.
קראו דיון בהנהלה 4.3.1942 מר צבי דינוביץ ב"כ תזמורת "כינור ציון" מבקש ביאורים על הריסת הקיוסק בגן-המייסדים מבלי להודיעם על זה. היות והם בנו את הקיוסק וזה עלה להם בערך כ- 200 לא"י. היו"ר מוסר שהקיוסק עמד ריק זה כמה שנים ואין סיכויים שישתמשו בו עד לאחר המלחמה (בגלל האפלה). המבנה גם אינו מתאים בצורתו הנוכחית לגן. אנו עומדים לבנות במקומו בריכת-מים לייפוי הגן. אין התחייבות מצד העיריה להחזיק את הקיוסק. לאחר המלחמה ניתן לבנות קיוסק חדש עבור התזמורת. מר דינוביץ דורש התחייבות מהעיריה בכתב שיבנו את הקיוסק לאחר המלחמה. מר שטמפפר מציע שה' דינוביץ יגיש בכתב את דרישתו שהעירייה תתחייב לבנות קיוסק לתזמורת "כינור-ציון" לאחר המלחמה, ואז תדון המועצה בדרישתו. הוסכם לפי הצעת שטמפפר.
בשנת 1948 מנתה התזמורת 30 איש. בראשה עמד מר דינוביץ ששימש בתפקיד כבר שלושים שנה. התזמורת השתתפה באירועים מרכזיים רבים בחיי המושבה, כמו בחגיגות יובל השבעים לפתח-תקוה. בימי האזכרה לחללי הקרב על פ"ת במאורעות תרפ"א הופיעה בנגינת מרש האבל של שופן ובנגינת "התקווה". כמו כן, נגני התזמורת רכובים על סוסים הם האלו שפתחו את אירועי העדלידע בתל אביב ושבראש רוכבים ראש עיריית תל אביב דיזנגוף ולידו השומר האגדי מפתח תקוה אברהם שפירא.
עימות חריף התרחש במסע העדלידע אחרון בין אברהם שפירא והתזמורת עם רוזה כהן (אימו של רבין) וחנה רובינא. מעשה שהיה כך היה:
מסע ה"עדלידע" האחרון (לפני קום המדינה) נערך בתל-אביב בשנת 1935. הנושא המרכזי ב"עדלידע" זו היה: "מעבדות לחרות ועבדות בתוך חרות" והעיקר הדיון "עבדות זו בארצנו מהי ?" הנושא הכאוב של המאבק לעבודה עברית והפועלים מול עבודה ערבית במושבות היה סלע מחלוקת וגורם לוויכוחים רבים בין הפועלים לאיכרים.
אישיות מרכזית בארגון ה"עדלידע" הייתה רוזה כהן (אימו של יצחק רבין) שפעלה באותם ימים כנציגת מפלגות הפועלים במועצת עיריית תל-אביב (1927 -1937) והייתה שותפה בקואליציה העירונית.
ראש העיר מאיר דיזנגוף היה חולה מאוד באותם ימים ומיעט להשתתף בישיבות הנהלת העיר. רוזה כהן הרשתה לעצמה להחליט על אופיו של מסע ה"עדלידע" כרצונה. את נושא ה"עדלידע" היא עיצבה בדרכן של מפלגות הפועלים. עבורה העבדות התפרשה כעבודה אצל איכרי פתח-תקוה או חוסר העבודה לפועלים יהודים בפתח-תקוה.
במסעי העדלידע באותן שנים היה נהוג שראש העיר דיזנגוף רוכב על סוס בראשות המסע ולידו רוכב השומר האגדי אברהם שפירא. ומאחוריהם רוכבים כעשרים פרשים מבני פתח-תקוה שמרביתם הם נגני תזמורת "מכבי אבשלום פ"ת" המנגנים נגינות מארשים. כנהוג מדי שנה קיבל אברהם שפירא הזמנה אישית מאת מאיר דיזנגוף (חתום ע"י המזכיר חורגל) לבוא ולהשתתף בתהלוכה יחד עם קבוצת רוכבים ותזמורת "מכבי-אבשלום". הפעם בניגוד לשנים קודמות עקב מחלתו ומצב בריאותו אילצו הרופאים את דיזנגוף לא לרכוב על סוס בראש התהלוכה אלא להסתפק בנסיעה במכונית. ביום ב' אדר ב' קיבל שפירא מכתב שני בו מתבקש להגיע למשרדי הנהלת העדלידע לדון בנושא עם מר קמיני. כאן נמסר לשפירא שעקב מחלת דיזנגוף הוא מתבקש להופיע רק בליווי שני רוכבים נוספים. שפירא לא הסכים והחליט שבשנה זו לא יופיעו רוכבי פ"ת ב"עדלידע". לאחר מכן קיבל שפירא הצעה חדשה לפיה הוא ישב ליד דיזנגוף במכונית שתסיע את שניהם וגם את זאת שלל אברהם שפירא.
דיזנגוף כנראה לא היה מתואם עם הנהלת ה"עדלידע" שלח ע"י שליח מיוחד מכתב ובקש משפירא שיופיע עם רוכביו בתהלוכת ה"עדלידע" כבימיים ימימה. שפירא בירר עם הפקידות הותיקה של עיריית ת"א, חורגל וקמיני, והם אישרו לו שיש למלא אחר בקשתו של דיזנגוף.
רוכבי פ"ת יצאו ל "עדלידע" התייצבו באזור תחילת המסע ושאלו למקומם בתהלוכה. כאן ציפתה להם הפתעה! מופיעה החברה רוזה כהן ואומרת לשפירא כי: "הוא אדון שפירא אתה מורשה להשתתף אך שאר הקבוצה אינה מורשה והם צריכים לחזור לביתם". שפירא לא הסכים. אז בתגובה אומרת לו רוזה: "מחרימי העבודה העברית לא ישתתפו בחגיגה העממית" כשדבריה לוו בצעקות "בוז" מקהל הפועלים שהתאסף במקום והקניט את הרוכבים. שפירא וחבריו התלבטו מה עושים ואז באה להם ההברקה. מיכון שאת את המסלול הם מכירים משנים רבות בשל השתתפות קודמת, הם הקדימו את התהלוכה ב- 20 דקות ויצאו במסלול המוכר בלווי התזמורת לנקודה בציר התהלוכה. הצופים והסדרנים לאורך המסלול היו בטוחים שזאת היא פתיחת ה"עדלידע" והם קיבלו במחיאות כפים את הרוכבים.
הפרשה לא הסתיימה והעיתונות מיהרה לראיין את הנוגעים בדבר, ולכתוב ולספר את סיפור האירוע.
בעיתון "דואר היום" 1.4.1935 תחת הכותרת "האינצידנט בתהלוכת העדלידע" מתפרסם מכתבו של אברהם שפירא ובו נכתב: "חיכיתי במכתבי הרצוף כאן עד אחרי החלטת עירית תל-אביב. חשבתי שלא אצטרך לפרסמו אולם כעת אני מבקשכם לפרסם אותו ככתבו וכלשונו.
[..] "כשנגשנו אל מקום ההכנה , משם יצאה התהלוכה, נגשה אלי אשה אחת, לא מוכרת לי, ואמרה לי "אדון שפירא בבקשה להשתתף, והרוכבים יחזרו למקומם". עניתי לה : "אני והרוכבים שלי זה דבר אחד שלם, קבלתי מכתב ממר דיזנגוף להשתתף עם הרוכבים ובאנו". קבלתי תשובה מהאשה :"מחרימי העבודה העברית לא ישתתפו בחגיגה העממית". ומיד התחילו לצעוק ,"בוז". תיכף הבינותי את הסכנה הגדולה הנשקפת לביטחון הציבור. בקשתי את הרוכבים וציוויתי עליהם לא להתרגז ולעמוד במנוחה. אמרתי להם: לא פעם אחת קרו לי מקרים שנמצאתי בסכנה ואף לא יכולתי להכין למפרע תכניות לרגעים כאלה. ותכנית ההצלה נולדה לי דווקא ברגעי הסכנה. וכעת בחגיגה שמשתתפים בה מאות אלפי איש, וכל צעד בלתי אחראי שלנו עלול היה לעלות בחיי אדם.. וכששמעתי מהאישה שוב פקודה גסה לסגת אחורנית, אמרתי לה : אברהם שפירא לא נסוג אף פעם אחורנית וגם כעת לא ייסוג אחורנית : ציוויתי לרוכבים : קדימה, קדימה, קדימה !.
ברגע זה נגשתי למר דיזנגוף ושאלתיו: מה קרה כאן ? הוא ענה לי: "עשה כרצונך !" אמרתי לו : "רצוני למנוע מהומות וכך אעשה". יצאתי רכוב על סוסי הראשון, אחרי התזמורת "מכבי אבשלום", ואחריה הרוכבים שלנו. התכנית הייתה ידועה לי ועברנו עפ"י התכנית הקבועה עד הסוף.
עלי להוסיף כאן מלים אחדות: בשעת האינצידנט הזה שמעתי מפי הגברת רובינא (שופטת ב"עדלידע") את המילים "לכו לעזאזל"! לגברת הזאת שיש לה תפקיד כל כך חשוב במוסד תרבותי ממדרגה הראשונה ושכל בני המפלגות באים לשמוע ולראותה בתפקידיה החשובים וללמוד ממנה דבר מה, אני אומר : "במשך שנות חיי שאני זוכה לחיות בארצנו הייתי כבר הרבה פעמים בידי עזאזל, וב"ה יצאתי בשלום ואני מאושר שגם מידי עזאזל של הגברת רובינא יצאתי, ויצאנו כולנו בשלום". על החתום אברהם שפירא.
רובינא אינה שוקטת וכותבת את תשובתה במכתב למערכות מספר עיתונים.
דבר 3.5.1935מכתבים למערכת "לא אמרה" :
"רבים מידידי ומאנשי ציבור. פונים אלי לשאול, אם נכונים הדברים שפרסם מר אברהם שפירא במכתבו בעיתונים "דואר היום" ו"הירדן" מיום כ"ז אדר ב' כי בתהלוכת ה"עדלידע" הפורים בתל-אביב, עלבתי בו ובחבריו הרוכבים. לאחר פרסום המכתב היתה לי שיחה פרטית עם מר שפירא שבה הדגשתי לפניו, כי לא אמרתי את הדברים שהוא מיחס לי ואני מוצאת לנחוץ לפרסם זאת גם ברבים. בשעת האינצידנט עם רוכבי פתח-תקוה לא אמרתי שום דבר מאלה הדברים שהוא מביא בשמי. ויכולים להעיד על כך גם חברי השופטים בתהלוכת "עדלידע" שישבו אתי יחד באותה מכונית, ד"ר ה. הררי. י. קרני. ופ. שיפמן. בברכה, חנה רובינא.
כאן לא מסתיימת הפרשה. רובינא מרבה להיפגש עם אברהם שפירא מסבירה לו את טעותו. היחסים ביניהם התהדקו וביום האזכרה לחללי המושבה בקרב תרפ"א בשנת 1937 העניקה רובינא כבוד לנופלים ולמושבה, והופיעה בטכס האזכרה שנערך במגרש מכבי אבשלום פ"ת לקול צלילי תזמורת "מכבי-אבשלום".
התזמורת ירדה מגדולתה לאחר קום המדינה. במיוחד לאחר שהשלטון עבר לידי מפלגות הפועלים שהעדיף להשתמש כליווי מוסיקאלי במקהלות הפועלים. *4
הערות:
*1 גדלותו של הגר"א (הגאון מוילנה) וחכמת המוסיקה
כה אמר: כל החוכמות נצרכים לתורתינו הקדושה וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם. והזכירם: חכמת האלגברה, המשולשים וההנדסה, וחוכמת מוסיקה, ושיבחה הרבה. הוא היה אומר אז, כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלעדה – בלי חכמת המוזיקה אי אפשר ללמוד סודות התורה – ועל ידה יכולים בנ"א[בני אדם] למות, בכלות נפשם בנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה. הוא אמר כמה ניגונים וכמה מידות הביא משרע"ה[משה רבנו עליו השלום] מהר סיני – המקור של הניגונים הוא גם כן מהר סיני – והשאר מורכבים
*2 27.9.1918 חדשות מהארץ כתבות מפתח-תקוה.
כתבה בעיתונות בדבר פטירתו של אברהם שפושניק המעידה על תפקידו כמנצח התזזמורת
"נפטר ביפו מר אברהם שפושניק מנהל המקהלה "הזמיר" שבפ"ת. בשביל פ"ת זוהי אבדה בלתי חוזרת. מי שיודע מה שהייתה המקהלה בשביל פ"ת במשך ארבע שנות המשבר, לא יתמה על דברי. אפשר להגיד "הזמיר" היה עוגן ההצלה היחידי בפני שממון הימים הנוראים ההם. לכל הצעירים מכל הסוגים שבמושבתנו, וה' שפושניק לא בלבד שהיה מייסדה של המקהלה ומנהלה. אלא הוא השקיע בה כל חייו וזמנו שלא על מנת לקבל פרס. והוא גם ראה ברכה בעמלו, המקהלה…יצאו לה מוניטין בכל הארץ… וגם ציונותו לא נתפכחה בפ"ת שלנו : הנחלה שלו לא נעבדה בידי זרים… זכרו לא נשכח."
*3 שמה הרשמי של התזמורת היה: תזמורת "כנור-ציון" של מכבי אבשלום.
*4 בבית המכבי הצמוד למגרש הכדורגל המשיכו צעירים לנגן בתזמורת מכבי עד שנות השבעים. מנצח התזמורת היה עזרה בכר והתזמורת בבגדי ייצוג של "מכבי-אבשלום" השתתפה בתהלוכות שנערכו ברח' חובבי-ציון. (המידע נמסר ע"י נגן התזמורת דורון גולפרב.)
הערת הארכיון
דורון גולפרד הפקיד בארכיון את התלבושת ששימשה אותו כנגן בתזמורת ועל כך תודה גדולה למודעות וחשיבות באיסוף ושמירת פריטים וחפצים הקשורים למורשת התרבותית של פתח תקוה. תודה לפנחס כרמלי על ההגהה והקריאה המוקדמת של הכתבה.
הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני 
תודה גדולה לנוני ולצצות הארכיון על המידע המענין והמשכיל , תודה רבה .
פינגבאק: תזמורת כינור ציון – קרן יער | הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני