מאמר רביעי בסדרה הדנה בהיבטים שונים ובאופן התנהלות פרנסי העיר והמשפחות השכולות בהנצחת בניה הנופלים במלחמות ישראל
ב- 11.03.1951 מתכנסת סוף סוף, מועצת עיריית פתח-תקוה וקראוסמן נבחר כראש עירייה. סגניו היו רשיש, טבצ'ניק ואידלמן. לראשונה החלה לתפקד בפתח-תקוה עירייה בהנהגה פועלית. האופוזיציה עשתה ככל שביכולתה לשבש את פעולות העירייה ומנעה את הקמת ועדות העיר לזמן ממושך.
רשיש, שזכה להתנגדות נחרצת מצד הגוש האזרחי, ביקש לקבל לגיטימציה לתפקידו בכך שפעל להאדיר את שמם ומעשיהם של מייסדי פתח-תקוה. הוא טיפח את אחרוני דור המייסדים שנותרו בחיים, והיו שותפים כבני-נוער ביסודה של המושבה כמו משה שמואל ראב והשומר האגדי אברהם שפירא.
ביום חג מלאות 75 שנה להיווסדה של פתח-תקוה, הקימה העירייה שתי מצבות ולוחות זיכרון אחת במקום התיישבותם של הירקונים ליד פיתול הירקון, שנייה במקום מושבם הארעי של נוטשי פתח-תקוה שעזבוה אל בכפר הערבי יהודיה מחמת הקדחת ואיסור עיבוד הקרקע בשנת השמיטה (1882). מובן ש"כוכבי" האירוע היו משה שמואל ראב ואברהם שפירא.(למעשה ההחלטה על ההנצחה נפלה עוד בימי ראשות העיר של ספיר ז.ח.)[1]. עבור האדרת שמם של מייסדי פתח-תקוה וציון מעשיהם ומעשי ממשיכיהם שכרה העירייה את ההיסטוריון גצל קרסל לשם כתיבת ספר "היובל" של פתח-תקוה.
ואכן במשך שנתיים חקר קרסל את תולדות פתח-תקוה וכתב את ספר "היובל" שיצא לאור בחג יובל ה- 75 לעיר. גם כיום משמש ספר זה משמש כעדות קריאה העיקרי לכל המתעניינים בהיסטוריה של הקמת ההתיישבות בא"י, ועבור אנשי החינוך בפתח-תקוה עצמה. אל יובל ה- 75 מתייחס רשיש כאל אחד האמצעים להאדיר את שמה של פתח-תקוה וחיזוק ההכרה בראשוניותה. הדבר נעשה בשיתוף צמרת הנהגת המדינה, בחגיגות היובל שנערכו במשך ששה ימים, ואחד מנושאי החג המרכזי היה חנוכת בית "יד-לבנים".
מבחינת היחס להוצאות כספיות רשיש היה היפוכו של ספיר. הוא היה בולדוזור של עשייה, ובעל יכולת פנומנלית לאיסוף כספים מכל הגופים הממשלתיים והציבוריים. אמרתו הייתה: "אנו עושים למען הדורות הבאים, והם כשיגדלו ישתתפו בכיסוי ההוצאות שנעשו למענם".
אנשי האופוזיציה שהורגלו בהשקעות כספים "מדודות" רגזו על רשיש ובישיבת המועצה ב- 31.5.1953 אומר שוואלב: "אני חושב שזה אסון והרס לפתח-תקוה שמר רשיש הינו מומחה גדול לקבלת הלוואות". באותו הקשר משה איכילוב: "נדהם מההוצאות הכספיות הגבוהות". וכדי למנוע טעויות מבקש להוסיף לעלות ההשקעות הנרשמות בספרות, גם תיאור במילים.
תקופת קראוסמן רשיש בהקמת בית "יד-לבנים" בפרדס רייספלד (1951)
ההחלטה על הקמת "יד-לבנים" בפרדס רייספלד אינה רשומה בפרוטוקולי העירייה. נראה שהתקבלה במטבח פוליטי שהתנהל בימים בהם מועצת העיר לא פעלה. במקום תוכנן להקים גינה עירונית גדולה (בימי ספיר) ובנוסף חלק מהשטח בגודל של כ- 10 דונם נרכש ב- 1940 לשם הקמת בית-חולים עירוני. כדי לשמור את השטח משימוש של קיבוץ גבעת-השלושה ניטע השטח בעצי אורן.
כדי לעמוד בלוח הזמנים שהציבה לעצמה המועצה, מודיע סגן ראש-העיר טבצ'ניק האחראי על תכנית יום העצמאות בישיבת ההנהלה בתאריך 28.03.1951 שביום העצמאות בין כל שאר האירועים ייערך על מגרש "רייספלד" טכס הנחת אבן-הפינה ל-"בית-ההגנה". משמתברר לאופוזיציה שההנהלה נחושה בדעתה להקים את "יד-לבנים" בכל דרך שהיא, הוחלט ב- 06.05.1951 בהסכמת האופוזיציה (תוך הסתייגות של ספיר) שהטכס יתקיים. טבצ'ניק מודיע שדחיית ההחלטה ביחס להקמת ועדת "יזכור" אינה מונעת את "ירית אבן הפינה" ל "יד-לבנים".
הנהלה 28.3.1951 רשיש: "מוסר פרטים על תכניות רחבות לביצוע וביניהן "יד-לבנים". טבצניק: "מוסר פרטים ביחס לחגיגות ליום העצמאות ב- 3 אחה"צ: ביקור קולקטיבי של ההורים השכולים בשדות הקרב במגדל-צדק, ולסיום – הנחת אבן-הפינה ל"בית-ההגנה" על מגרש רייספלד."
החלטת טבצ'ניק להנחת אבן הפינה ל"בית ההגנה" נבעה בגלל התנגדות האופוזיציה בוועדה להחלטה על הקמת בית "יד-לבנים" במקום. כוונתו הייתה שבכל מקרה יוקם במקום מבנה יד-לבנים, בין אם בהסכמת האופוזיציה ובין אם בהתנגדותה… לאחר שהגיעו להסכמה שונה השם ל-"יד-לבנים".
הנהלה 8.4.1951. טבצ'ניק: "מציע להחליט על המקום שבו יניחו את אבן-היסוד של "יד-לבנים" רשיש: "אשר ל"יד-לבנים" טרם הוחלט על התקציב והצורה של המצבה".
הנהלה 18.4.1951 הנושא הקמת "יד-לבנים" בעלות של 25,000 ל"י.
רשיש: מוסר כי נפגש עם בא-כוח "המפגוש" לשעבר ובא-כוח ההורים השכולים, בקשר להקמת "יד-לבנים" וסוכם להקים "בית-המגינים" על חלק מהשטח של 26 דונם המיועד לגן ציבורי (גן-רייספלד). הורכבה ועדה של ארבעה חברים, שניים מההגנה (שפושניק יהושע ויואל סימקין), אחד מוועד ההורים השכולים (המהנדס רבינוביץ), ואחד מהעירייה (רשיש) אשר עליהם להביא הצעת תכנית לאשור ההנהלה והמועצה. ישנו רצון לירות את אבן הפינה של "יד-לבנים" ביום העצמאות. בידי בא-כוח המפגוש לשעבר סך של 9000 ל"י, אשר יהיה מיועד למטרה הזאת. יואלי: סובר לפני שנחליט על הקמת "יד-לבנים" יש להביא להנהלה אקספרטיזה ביחס למקום ומציע להטיל על כמה מחברי ההנהלה לטפל בדבר.
הוחלט: לאשר את הצעותיהם של רשיש ויואלי. בוחרים ב"ה קרוסמן, יואלי, טבצ'ניק, לברר ביחס למקום הקמת "יד-לבנים" ולהביא את התוצאות לישיבת ההנהלה הבאה.
בשלב זה האופוזיציה מסכימה לשתף פעולה עם הקואליציה ונציגה יהיה ע.איכילוב.
פנקס החלטות: 2.5.1951 "הוחלט: לבחור בה"ה רשיש, קראוסמן, טבצ'ניק ועזרא איכילוב בשם העירייה, שפי וסימקין בשם ועד ההגנה, רבינוביץ דב בשם הורים שכולים לוועדה להקמת מצבת "יד לבנים..:"
הנהלה 2.5.1951 "בענין הקמת המצבה "יד לבנים". יואלי: "הוועדה דנה וסיכמה שזה לא צריך להיות על מגרש שפיגל. הצעה זו ירדה. עלתה הצעה להקים את המצבה בפרדס
רייספלד" [2]. ה' טבצ'ניק: "מדובר בהוצאה של כמה רבבות ל"י ולפי דעתי מחויבת העירייה לדון בזה". ה' רשיש: מציע שההנהלה תחליט היום על בא-כוח בוועדה אשר בשיתוף עם יתר הגופים ידונו אם במקום זה מקימים "אנדרטה" או "בית מגינים"[3] על התוכנית ידונו ויזמנו מומחים ואדריכלים ואת ההצעות יביאו לפני המועצה שתחליט. אבל העניין הזה דורש החלטה של הועדה. ה' טבצניק: "למועצה צריכה ההנהלה להביא דבר מוסכם ואחיד. אני הייתי רוצה לקשור את הבית הזה על ידי אולם או אולמות שאפשר יהיה לקשור אותם לצורך אומנותי. הכוונה שהדבר הזה ייהפך לדבר חי שאפשר לראותו כמוזיאון עירוני או כיוצא בזה. על כל פנים עם עצם הרעיון אנו מוכרחים לסכם על המקום מפני שנשארו רק כשמונה ימים עד יום העצמאות ועד אז יש לירות את אבן הפינה". ה' רשיש: מציע למועצה לבחור עוד ארבעה חברים וביחד יהיו שבעה חברים, והוועדה הזאת תשב ותדון על הפרוגרמה יחד עם מומחים ותציע הצעות. מציע את ע.איכילוב, טבצ'ניק, קרוסמאן ורשיש. בשם ועד ההגנה את שפי וסימקין, ובשם ההורים השכולים את המהנדס רבינוביץ.
הוחלט: ברוח הצעתו של מר רשיש. את יריית אבן הפינה יסדרו בשטח שייקבע בשביל זה בגן-רייספלד.
מועצה 6.5.1951 בנושא הקמת מצבת יד לבנים, "הוחלט: להקים את מצבת "יד לבנים" בגן העירוני אשר יוקם בפרדס רייספלד". וביום העצמאות – 09.05.1951 יורים את "אבן-הפינה" לבית "יד- לבנים".
מועצה 16.5.1951 "כ"ץ: קובל על העובדה שלחגיגות ירית אבן הפינה ל"יד לבנים" לא הוזמנו באי-כוח ההגנה, המחתרת וכן אנשים מבחוץ. כמו כן קובל על הנוסח של "מגילת היסוד" שהונחה באבן הפניה ל"יד לבנים" שלא נזכר שם ה' ולא זכר לטבוחים באירופה".
מועצה 24.6.1951 נבחרה ועדת "יד לבנים" בת 12 חברים 9 מהמועצה. 2 מההגנה ואחד מבין ההורים שכולים.
הנהלה 17.07.1951 הוחלט: "להיענות לבקשת תושבי עין-גנים לסתום את הבאר הישנה שבשכונה ולסדר עליה גינה. כמו כן להעמיד לוח שיש במקום ולחרוט על הלוח את שמות בני עין-גנים שנפלו במלחמת השחרור"[4].
מועצה 23.9.1951 שושנה ישראלית, חברת המועצה ששכלה שני בנים במלחמה מתלוננת על שלא הוקמה מצבת זיכרון שעליה יחרטו שמות הנופלים במלחמת השחרור. מדברים על זה רבות אך כלום לא נעשה.
ישיבת מועצה 11.11.1951 בוחרים ברשיש כראש עיר.
בפתח-תקוה היה מספר גדול של חברי מחתרת האצ"ל, נציגיהם לא הסכימו עם קביעת בן-גוריון שחללי מלחמת הקוממיות ייחשבו רק אלו שנפלו החל מתאריך כ"ט בנובמבר 1947. הם מביעים את הסתייגותם מהחלטה זו, ודורשים שכל החללים יונצחו בבית "יד-לבנים". (הדבר נעשה רק בשנת 1972 כאשר בראשות העיר עמד ישראל פיינברג, וזאת לאחר שמנחם בגין נכנס לממשלת הליכוד הלאומי והיחס לחללי המחתרות השתנה.) רשיש, כחסיד מובהק של בן-גוריון, מחזיק בדעה שרק החלטות משרד הביטחון יקבעו מי יונצח בבית "יד-לבנים".
מועצה 3.2.1952 הוחלט לאשר החוזה עם חברת סולל-בונה להקמת "יד-לבנים" בסך של 23,582 ל"י. רשיש מודיע כי הייתה הכרזה ביחס לתוכנית להקמת "יד-לבנים" אך לא התקבלה כל הצעה. שמואל אמסטרהיהנציג תנועת החרות במועצה. למרות יחסו החיובי להקמת המצבה. בכל זאת מביע את החשש לאפליה. בין אלה הנופלים אשר היו שייכים לאצ"ל וללח"י[5]. ועל כן מבקש לדעת מהי התכנית המפורטת של בנין "יד-לבנים" ולנסח תיקון כי למרות יחסו החיובי להקמת המצבה יש חשש לאפליה בין הנופלים שהיו שייכים לאצ"ל וללח"י לבין שאר הנופלים. הוא מבקש לדעת מהי התכנית המפורטת של בניין "יד-לבנים". וכמו-כן הוא מבקש הצהרה ברורה שלא תהיה כל הפליה בין כל אלה שנפלו למען המולדת מבלי לדעת לאיזה גוף הם שייכים. רשיש מוסר על פעולות הוועדה המצוצמצת ל-"יד לבנים" שתפקידה לערוך את רשימת כל אלה מבני פתח-תקוה שנפלו במלחמת השחרור. בנוסף היה עליה לשמור על הקשר עם משרד הביטחון. וועד ההורים השכולים מקווה שלא יישאר אף בן פתח-תקוה אחד אשר שמו לא ייחקק בתוך הבניין הנ"ל. לשאלות עונה רשיש שאף קבלן לא הגיש הצעה. החוזה הוא רק על הקמת שלד הבניין. העירייה פנתה לקבלנים ורק "סולל-בונה" נענה לבקשה. סכום של 25,000 ל"י הובטח ע"י הממשלה. איכילוב קובע כי מלחמת השחרור נגד הבריטים החלה ביום בו הוחלט על שיתוף הפעולה בין כוחות ה"הגנה", האצ"ל והלח"י, ועל כן יש לדאוג שלא יישמט אף לא שם אחד מכל אחד מן הארגונים הללו. אם יתגלו חילוקי דעות ביחס לשמות אזי שזה יובא למועצה. שמואל אמסטר קובע כי מלחמת השחרור לא החלה בתאריך אותו הזכיר איכילוב, כי היא לא פרצה בתאריך מסוים אלא הייתה תהליך ארוך עוד זמן רב לפני כן.
מועצה 20.4.1952 "רשיש: מוסר על הזמנת אותיות המתכת מהן יורכבו שמות בני פתח-תקוה שנפלו ושמם יונצח על קירות בית "יד-בנים" שעלותה כ- 5-6 אלפי ל"י. וביחד עם לוחות השיש ההוצאה תגיע ל- 8000 ל"י.אמסטר: מודיע ששמע כי עומדים להוציא מרשימת חללי מלחמת השחרור את אותם החללים שהיו חברי האצ"ל, בשעה שהכניסו שמות של חברי ארגונים אחרים אשר נפלו אפילו לפני מלחמת השחרור. דורש תשובה ברורה מפי רשיש בנדון. כי אם נכון הדבר אזי זה לא יהיה לכבודה של העיר ושל האומה. וזאת תהיה שגיאה היסטורית לקבוע תאריך מסוים של התחלת המלחמה. רשיש: "קיימת ועדה והיא דנה ותדון בנושא ואם יהיו חילוקי דעות אזי זה יבוא להחלטת המועצה". אמסטר: "מבקש דיון לפני הזמנת האותיות. כי לא יהיה ערך לדיון אחר הזמנת האותיות".
בישיבה מוסר זלמן יואלי על הוצאת ספר "יזכור" ע"י העירייה לחללי פתח-תקוה.
מועצה 30.4.1952 "גב' ישראלית: עומדת על הצער והיגון שקננו בלב ההורים השכולים עת נפלו יקיריהם והמקננים גם כיום בליבותיהם. כמו-כן היו ההורים אשר יכלו להתגבר על רגשותיהם ובמקום בגדי אבל לבשו בגדי יום-טוב והתהלכו בגאון. היה זה אקט מחושב של אנשים גיבורים אשר הרגישו כי מחובתם המוסרית לתת עידוד לנשארים ולקחת חלק בניצחון. אם כי ממבט ראשון נראה הדבר כתופעה שיגעונית של אנשים אומללים. זה היה כלפי חוץ. אך בשנתם התפרץ מעין דמעותיהם ובכיים כשאגת חיות. ואם המשפחות עמדו במבחן – לא כן הציבור והעומדים בראשו אשר איכזבו. מציינת כי ברוב המקומות בארץ לא הונצח זכר הגיבורים שנפלו אף לא ע"י מצבת-אבן קרה. וכשם שהחוב לחללים לא נפרע כן לא נפרע למשפחות השכולות. וכל ההבטחות על מתן עדיפות למשפחות השכולות בעניינים שונים, נשכחו. שושנה פונה ומבקשת מפרנסי הציבור לדאוג לכך שיאפשרו לנפגעים לסיים את חייהם בכבוד ולהקל על סבלם. כי רק חזון הבנים והשתתפות ההורים בהגשמתו, הם הנותנים להם את הכוח להמשיך בחיים".
מועצה 27.7.1952 אושרה מגבית "יד-לבנים" "רשיש: "זו תהיה מגבית של זכות ולא חובה". לבנה 5 שקלים.
הנהלה 21.8.1952 "רשיש: מוסר פרוט של תקציב "יד-לבנים": נמסרו 10,000 ל"י מכספי ועד-ההגנה ו-20,000 ל"י מהמגבית. עבור סיום המבנה ותכולתו נדרשים עוד 60,000 ל"י, ועבור גינת רייספלד 20,000 ל"י".
הנהלה 5.9.1952 "רשיש: ליובל ה- 75 נוציא את ספר היובל ואלבום פתח-תקוה. כן נערוך תערוכה, ובעוד שלושה חודשים נוכל לקיים את חנוכת בניין "יד-לבנים." רצוי להוציא חוברת "יזכור". אך מחוסר זמן מציע שעיתון העירייה יכתוב את שמות הנופלים מבני העיר. בבניין יש לדאוג לספריית ההגנה וכן מוזיאון של פתח-תקוה. יואלי מבקש שבית "יד-לבנים" יהיה בית חי ויהיה גם מרכז ספרות. טבצ'ניק: יש להתחיל באוסף אומנותי עבור מוזיאון עירוני בבית "יד-לבנים".
מועצה 26.10.1952 "אמסטר מבקש לדעת מה לגבי הנצחת שמות החללים מבני פתח-תקוה מבלי הבדל השתייכותם הארגונית הלוחמת. רשיש מסביר כי נבחרו שני אנשים להכנת רשימת החללים והרשימה שהוכנה – אושרה. אח"כ הוגשה רשימה נוספת בת 41 שמות וממנה אושרו עוד 21 איש. אחרי ברור בנדון הוברר לו ע"י משרד הביטחון כי הכוונה היא רק לאנשים שנפלו במלחמה עם האויב, ובאשר ליתר שנפלו ע"י האויב ממארב (הכוונה לאזרחים ) אלה לא ייכללו ברשימה. כל האחריות היא על משרד הביטחון, ואם מישהו חושב שישנו איזה שם שישנה לו הזכות להיכנס לרשימה. אזי יפנה למשרד הביטחון".
מועצה 8.2.1953 הנצחת חללי מלחמת השחרור. רשיש: מוסר פרטים על הקמת בית
"יד-לבנים" מציין שעל קירותיו מונצחים כבר השמות. מוסר על תכנית בדבר השימוש בבניין כגורם מחנך לנוער. מתעוררת השאלה לכבוד מי נבנה הבית ואלו שמות ינציחו. רשיש: משרד הביטחון יהיה הקובע בנדון. ההנצחה תהיה ע"פ רשימות בני פתח-תקוה שמופיעים ברשימת משרד-הביטחון. על לוח השיש יופיע רק שם החלל. למעשה ועד ההורים השכולים נתבקש להמציא את הרשימה והמועצה לא ראתה את הרשימה. לאחר שהועברה הרשימה למשרד הביטחון התברר ש-40 -30 איש אינם תואמים את רשימות משרד הביטחון. ראש העיר החליט להיפגש עם מר דקל ממשרד הביטחון לברור השאלה. בברור קיבל תשובה מאד ברורה, אשר אינה משתמעת לשתי-פנים, והיא: מנציחים רק את כל מי שנפל במלחמה עם האויב, ואין מנציחים את אלה אשר נפלו בתאונות או מן המארב או שעלו על מוקשים, וכמו-כן אינם מופיעים ברשימות אלה אשר נפלו לפני הקמת המדינה. ובין השמות שאינם מופיעים, ישנם כאלה שהיו מאד יקרים[6], אך מאותו העיקרון אינם ברשימה ולא יונצחו בבית הנ"ל. בכל-זאת, אם מישהו חושב שישנם עוד שמות, שלדעתו צריכים להופיע, אזי אפשר שוב לבדוק ולברר על מנת שלא יחסר מישהו באשר מאד לא נעים הדבר. אם מישהו ייפגע.
רשיש מוסיף שלפי העיקרון הנ"ל אפשר יהיה תמיד להוסיף שמות, באם חסרים. אך באם מישהו חושב שיש לשנות את היסוד העקרוני הנ"ל אזי שונה הדבר, ואם כי הוא שותף לצער, על שאין אפשרות להנציח את כל קרבנות המחתרת, הרי הבית נבנה למטרה אחת וברורה : הנצחת חללי מלחמת השחרור, וזאת לתקופה של קיום המדינה ובתוך המדינה, אין מקום למחתרות; קיימת המדינה והיא קובעת. מציע למועצה "לאשר את עמדת הוועדה, להתחשב במסגרת שנקבעה, ולוותר על כל מיני הצעות אשר אין להן מכנה משותף לכולם".
הלר: "אינו מקבל את היסוד המוצע וחושב שהמועצה לא תמלא את תפקידה באם לא תנציח את שמות כל אלה שנפלו למען הקמת המדינה וחרות העם, למן התקופה שקדמה לגרוש הבריטים מן הארץ, תקופת המלחמה בהם ותקופת מלחמת העצמאות. הוא מציע: לפנות לממשלה בדרישה נמרצת להנציח את שמות כל אלה שנפלו למען הקמת המדינה מבלי כל קשר לאיזה חוג היו שייכים. כן חושב שלא ייתכן שלא להנציח, למשל, את שלושת בני פתח-תקוה אשר עלו על הגרדום וכו'".
אמסטר: "אינו מקבל את ההנחה שיש להנציח רק סוג מיוחד של חללים באשר מלחמת השחרור לא באה באופן פתאומי אלא קדמו לה שלבים שונים של מלחמה ומוכרחים להנציח את כל מי שנפל למען שחרור המולדת מבלי להתחשב לאיזה חוג ולאיזה סוג היה שייך. באשר אין מכתיבים היסטוריה לפי פקודה מגבוה. מציע: שבית "יד-לבנים" יכלול את כל שמות החללים אשר מסמלים את דרך התחייה הלאומית ומלחמת השחרור תוך ציון כל תקופה ותקופה וזאת למען האמת ההיסטורית".
גב' ישראלית: "מציעה: לכלול את כל השמות, תוך הבדלתם בקבוצות לפי תקופות, אך
לא ייתכן שבית זה לא יכיל את כל השמות." (למעשה ברבות הימים, הצעתה של הגב'
ישראלית חברת המועצה ואם שכולה התבצעה.)
זהבי: "עצם תעודתו של הבית שישמש כגורם מחנך לנוער, שילמד כיצד לחמו קודמיו על שחרור המולדת, מחייב שהבית יכלול את כל השמות של אלה אשר נפלו בהגינם עליה. כן חושב שגם שמות ארבעת חללי פתח-תקוה שנפלו במאורעות תרפ"א, מקומם בבית הזה. זהבי חושב שעל מנת לחסל את ההתמרמרות השוררת בין תושבי פתח-תקוה יש להקדיש מקום לכל מי שנפל למען המולדת בשלוש התקופות האמורות, ולא הממשלה יכולה לקבוע את מי להכניס לבית, אשר נבנה בכספי אזרחי פתח-תקוה ולמען חללי פתח-תקוה, פתח-תקוה יכולה להחליט בעצמה את מי להכניס ואת מי לא. מציע לקבל את הצעתו ולהורות לוועדה ללכת בדרך זו".[7]
טבצ'ניק : "מציין, שבמידה רבה יש לזקוף את יוזמת הקמת המפעל לזכותה של מפקדת ההגנה במקום, אשר השקיעה סכום ניכר מקופתה… חושב שהמפעל מהווה שלמות, שאין צורך להתווכח עליה, ומוסיף כמו-כן, שכבר נאמר ע"י ראש העיר שבתוך הבניין יקדישו מקום נרחב לתולדות ההגנה של פתח-תקוה אשר היא העשירה (במובן שפתח תקווה תרמה רבות להקמת ארגון ”ההגנה" ופועלות שמירה בכל הארץ) בארץ בנדון זה".
שפי: "להטיל על ועדה נפרדת לבדוק דרכים כיצד להנציח את כל אותם הקרבנות מבני פתח-תקוה, אשר נפלו מאז היוסדה. הצעת הוועדה אושרה ב- 10 קולות".
ישיבת הנהלה 7.4.1953 טבצ'ניק: מוסר תכנית החגיגות ליום העצמאות. ביניהן: פתיחה חגיגית של בית "יד לבנים". ישיבת מועצה בבניין ופתיחת תערוכה בבניין.
ישיבת מועצה חגיגית לרגל יום העצמאות בבית יד-לבנים 20.4.1953
משתתפים: ראש העיר, חברי המועצה, המשפחות השכולות, באי-כוח הצבא, השלטונות, המשטרה, מוסדות ואורחים. ראש העיר פותח את הישיבה החגיגית ואומר : "הורים שכולים ויקרים, קהל נכבד. לפני שנתיים ירינו את אבן הפיה לבית "יד-לבנים", שבנייתו נמשכה שנתיים, והיום אנו חונכים אותו. לפני רגעים מספר התייחדנו עם בנינו, וזכרם לא ימוש מתוכנו וישמש סמל לדורות הבאים. עם מותם הם ציוו לנו את החיים. אנו הקימונו בית שוקק חיים, שישמש גורם מחנך לנוער.[..] הבית הזה קשור עם הקמת המדינה ובו ירוכז כל החומר הקשור עם פתח-תקוה בכל 75 שנות קיומה. הנוער העברי ימצא בו את חינוכו ואנו מבקשים שהבית הזה יהיה סמל גם לכל מבוגר, להורים שידעו כיצד לחנך את בניהם לגבורה, ולמסירות נפש, כי בלעדי אלה אין לבנות מדינה. לא בכדי נבנה הבית הזה במקום הגבוה ביותר בעיר אשר ממנו נראה כל השיכון הדרומי. הבניין נמצא בתוך גן-ציבורי בן 50 דונם, אשר יהיה "גן-העצמאות" ואשר בו יוכל כל מבקר לפוש ולנוח ולראות את תולדות פתח-תקוה.
עדין לא כבשנו את כל הארץ, עדין אורב לנו המדבר והאויב. עדין יש בידינו לבצר את מדינתנו מבחינת הביטחון והכלכלה. עדין עלינו לבסס את המדינה מכל עבריה. אני מביע את תודתי לוועדת "יד לבנים", ולאדריכלים[8] אשר השקיעו זמן, כוחות אדריכליים ונפשיים, והתאימו כל פינה לצרכים החשובים. כמו כן מברך ומודה לקבלן ולכל אלה שנתנו יד להקמתו של הבניין. עם כל רצוננו שהבית הזה יהיה מרכז לתרבות, תערוכות וסמינריונים, וריכוז כל פעולה תרבותית וחינוכית של עיריית פתח-תקוה וסביבתה, הבית הזה יישאר תמיד "יד-לבנים"[9]
כל פעולה שתיעשה בבניין הזה יתנוסס מעליה זכר הבנים ורצוננו שכל תושבי פתח-תקוה יבקרו בו. בבית זה ישנו חדר מיוחד להתייחדות עבור ההורים השכולים. אין חליפין ואין תגמול לקורבנות, אך כולנו זוכרים ויודעים להעריך את הקורבנות היקרים והבית הזה הוא בית להורים אשר זכו שבזכותם, בקרבנותיהם, קמה מדינת ישראל. היו ברוכים הורים שכולים ואל תשכחו : חמש שנים לקיום מדינת ישראל אנו חוגגים היום וחלקכם בהקמת המדינה הוא גדול וכביר; בכוחות משותפים נמשיך בבניין המדינה, בביצורה ובביסוסה.
רשיש. מסיים את הטכס ומביע את תודתו לכל אלה שעזרו וסייעו להקמת הבית. מזמין את הקהל לבקר בבניין בכל ימות השנה ומביע את תקוותו שהבית ישמש בית ועד לדברי אמנות ותרבות.
מר זכאי: [..]והנה זכינו שעם הקמת הבית הזה, שישמש מאור לדור הצעיר ולכל הישוב בפתח-תקוה, הוקמה תערוכה של אמני העיר המעורים בתוך הישוב הזה וקלטו את תחושתם מתוך הנוף והאווירה האופפת את פתח-תקוה".
נאום מר זהבי (נציג האופוזיציה) בחנוכת בית "יד-לבנים".
" [..] כלפי הדורות הבאים, הבית הזה צריך להיות בית חינוך ואולפן של גבורת בני פתח-תקוה, של מופת המסירות וההקרבה של הנוער שלנו. מתוך כל שיש ושיש, ומתוך כל שם ושם החקוק עליו על הדורות הבאים ללמוד כיצד בני פתח-תקוה בתור חלק מהישוב כולו הגנו, לחמו ועלו וכבשו את הארץ.
אולם חושבני שהבית הזה לא ימלא את כל מטרתו אם לא תבוא אליו השלמה. כי מלחמת היישוב לחופש ולעצמאות, גבורת בני פתח-תקוה בהגנת המקום והישוב לא מתחילה ממלחמת השחרור. כי המלחמה לחופש ולעצמאות מתחילה מיסוד פתח-תקוה, מהתחלת הישוב החדש, ועמידת הגבורה של בני פתח-תקוה להגנת המקום והישוב מתחילה מהשומר הראשון של פתח-תקוה סנדר חדד וחבריו, והחזית נמשכת דרך חללי כ"ז ניסן תרפ"א, יום ההתנפלות על פתח-תקוה, ועד לחללי ההגנה ועולי הגרדום במלחמתנו נגד הערבים וגזירות הבריטים, חזית שמגיעה לשיאה ומסתיימת במלחמת השחרור.
על מועצת העיר מוטלת החובה למצוא את הדרך כיצד לצרף לבית הזה את כל הלוחות של הקדושים האלה למען ילמדו בנינו אחרינו על גבורתם והקרבתם של בני פתח-תקוה במשך 70 שנות קיומה של עירנו, עד קום המדינה".
… אולם עוד מטרה אחת נעלה יש לבית הזה והיא כלפי עצמנו. על הבית הזה להיות "עמוד-האש" להנחותנו בדרך בה נלך. ידוע הפתגם: "מעשי אבות סימן לבנים". אולם הבית הזה הוא ביטוי של מעשי בנים סימן לאבות. עלינו המבוגרים ללמוד ממעשי ילדינו ובנינו היקרים… בזמן מלחמת השחרור כשקמו עלינו שש מדינות שכנות לכלותנו, התעורר כל הנוער שלנו מהעיר ומהכפר, הנוער הלומד והנוער העובד, מהשומר הצעיר ועד אצ"ל ולח"י, התלכד יחד שכח את כבודי המפלגות והמעמדות. שכח את כל האינטרסים הפרטיים והמפלגתיים, נלחם יחד במסירות באהבת אחים והקרבה עצמית למען מטרה אחת נעלה וקדושה, למען החרות והמדינה.
האם למדנו לקח ממעשי גבורתם של בנינו? האם אנו ממשיכים ללכת בדרך שהם התוו לפנינו? האם אנו מקיימים את הצואה הקדושה שהם ציוו לנו במותם? לדאבוני ..לא..
ולהורים השכולים נאמר: צואת בניכם היא יקרה וקדושה בעינינו. בדרך אשר התוו לפנינו נלך. ובמדינת ישראל חופשית, בריאה ומתפתחת הקולטת בתוכה את כל פזורי הגולה תימצא נחמתכם".
הנהלה 15.10.1953 רשיש: "מציע לקבל את ברוך אורן לנהל את "יד-לבנים" ולבצע את כל הפעולות התרבותיות של העירייה. הוא גם ידאג לכל תכנית הקשורה עם הבניין. הספרייה שתיפתח בבית "יד-לבנים" תהיה סניף של הספרייה העירונית. ברוך אורן התקבל ברוב של שלושה קולות".
ברוך אורן הצליח בניהולו לממש את מטרות הקמת בית "יד-לבנים" ועשהו לבית חי ונושם. ילדי העיר שבימים קודמים צעדו בכ"ז ניסן לבית העלמין. החלו לבקר באופן שוטף בבית "יד-לבנים" לשמוע בו הרצאות על גבורת הלוחמים ועל ההיסטוריה המקומית. חיילי צה"ל קיימו בבית סדרות חינוך, ההורים השכולים ובני משפחותיהם השתתפו בו בטכסי יום הזיכרון מדי שנה בשנה. במקום התקיימו תערוכות אומנותיות של אומני פתח-תקוה ואחרים. הגינה הגדולה סביב הבניין וגן החיות שהוקם בה שקקו חיים כמעט בכל יום ויום מביקורי בני-נוער ומשפחות צעירות. וממקום נידח בקצה העיר הפך המקום למרכז תוסס.
בשנת 1980 קיבל ברוך אורן ובית יד-לבנים את פרס ישראל, על-כך התקיימה ישיבת מועצה ובה נאמר:
מועצה 30.12.1979 "יד-לבנים" מקבל "פרס ישראל", אידלמן: "אין לקפח שכר כל בריה, לכן גם אם שמחים אנו על הענקת הפרס למר אורן על פעלו הרב בבית "יד-לבנים", אין לשכוח את האיש פנחס רשיש ז"ל. הוא שיצר את הבית, יצר ממש, יש מאין. ואילו מר אורן (ילחט"א) נפח בו רוח חיים, ויבורך על כך".
[1] 1947 ישיבת מועצת עיריית פ"ת . דנים בהקמת מצבת זיכרון למייסדי המושבה. באתר הירקונים וביהודייה. לקראת חג ה- 70 של המושבה
[2] הסיבות לבחירת אתר "יד-לבנים" בפרדס רייספלד אינה רשומה בפרוטוקולי העירייה. אני מניח שפנחס רשיש בהיותו חבר קיבוץ גבעת השלושה, הכיר היטב את המקום וביקש להפכו ל"פנינה עירונית". במקום, שהוא בנקודה הגבוהה ביותר בפתח-תקוה, ניתן היה לרכז במחיר זול שטח אדמה נרחב. ובכלל רשיש ביקש ליפות את פתח-תקוה והכי קל ופשוט לבצע זאת במקום לא מפותח שאינו מצריך פינוי תושבים ועסקים. רשיש ביקש בהיות רח' ארלוזורוב לא מפותח, לתכנן את הכניסה לאתר יד-לבנים, דרך רחוב בורוכוב שיהפוך לשדרה. את השטח של קיבוץ גבעת השלושה שנטש את מקומו ביקש רשיש לעשות לחלק מהאוניברסיטה כפקולטה לרפואה, בקרבת ביה"ח בילינסון.
[3] ראש העיר רשיש צועד עדיין במקום, משתמש בשמות עבר, ואינו שועט במהירות של סגנו טבצ'ניק.
[4] מספר חללי מושב העובדים עין-גנים (לשעבר) שצורף בשנת 1937 לפתח-תקוה היה גבוה מאוד יחסית למספר תושביו ונראה לי שלכן אישרה העירייה את הקמת אתר הזיכרון שלהם, על אף שכבר אושרה הקמת בית "יד-לבנים".
[5] הדאגה להכרה בחללי האצ"ל והלח"י. מטרתה להכיר גם בפצועים ובבני המשפחות של ארגונים אלו, שללא הכרת המדינה בהם, לא יזכו לטיפול כפצועי צה"ל, בסיוע למשפחות, ולשאר ההטבות במקומות עבודה וכד'.
[6] לדוגמא: גם שמו של בן קיבוץ גבעת השלושה (קיבוצו של רשיש) שלמה מילר שהיה מפקד מחלקת הטייס בפלמ"ח ,ונהרג בפעילות עונשין בכפר פג'ה בתאריך 20.5.1947 לא הונצח על קירות יד לבנים עד לשנת 1972.
[7] ראשל"צ הלכה בדרך זו והנציחה את כל נופליה. בחדר אחד הלוחמים ובחדר שני בני ראשון לציון שנפלו בפעולות איבה. מיום הקמת המושבה.
[8] אנדרי לייטסדורף, הוא אדריכל הבניין. ליפא יהלום אדריכל הנוף שתכננן את גן "יד לבנים" גן העצמאות.
[9] בשנת 2009 נעשה ניסיון לשנות את שם האתר ל"קריית-המוזיאונים" כתחליף ל"יד-לבנים". הניסיון נתקל בהתנגדות של תושבים.
חקר וכתב זלמן חיימוב
הביאה לפרסום נוני ירון
הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני 