בן גוריון יחסיו והתייחסויותיו לפתח-תקווה לאורך שנים

כמה אירועים התרחשו בתקופת חודש כסלו הקשורים בהיסטוריה של דוד בן גוריון. יום פטירתו ב-1 בדצמבר 1973 ו' בכסלו ה'תשל"ד. יום פטירתו הוא מועד לאומי ישראלי. יום זה נקבע על ידי הכנסת בחוק דוד בן גוריון, ה'תשל"ז 1976.                                                                                                בנוסף בחנוכה תרפ"א 4 בדצמבר 1920 התכנסה בטכניון בחיפה ועידת הייסוד של ההסתדרות החוגגת ממש בימים אלו 100 שנה להולדתה.

תודה לזלמן חיימוב על התחקיר המעמיק ואיסוף  קטעי נאומים והכתבים.

יחסיו של בן גוריון עם פתח תקוה ואנשיה ידעו עליות נשגבות ומורדות תהומיות. גורמים שונים השפיעו על היחסים. מצד בן גוריון הגיל שלו, תפקידיו הציבוריים ושינויים חברתיים שחלו ביישוב ובתנועה הציונית. מצד אנשי המושבה פתח תקוה, יחסם לבן גוריון הושפע מיחס השלטון התורכי והבריטי וקשרים עם ההנהגה הציונית.

בן גוריון נואם בכנס העלייה השנייה 1930, צלם בן נעם ניסן

בראשית דרכה של המושבה אופן התנהלות פרנסיה הושפע מהשלטון התורכי העוין, היה חשש מהתארגנויות ציבוריות כלל ארציות. המייסדים נטו להאמין ביכולותיהם העצמיות להתגבר על כל המשוכות. אולם, נסיבות שונות גרמו לשינוי בתפיסה של בני המושבה.

שינויים פוליטיים כמו: סיום השלטון התורכי, הכיבוש הבריטי ויסוד שלטון בריטי. במקביל התפתחות המוסדות הציוניים הממלכתיים, הכרת השלטון הבריטי בסוכנות היהודית כנציגת התושבים היהודיים. הצורך להיעזר במוסדות השלטון אלו שינו את אופיים המסתגר של בני פתח-תקווה. לצד השינויים הפוליטיים התרחשה נטישת האמונה הדתית של מרבית צעירי המושבה והתארגנותם בארגונים ארציים.

בן גוריון, מתוקף תפקידו כעומד בראש ההסתדרות ובמפעליה היצרניים החל ליחס חשיבות לכלכלה מאוזנת שבלעדיה המשק ההסתדרותי לא יוכל לשרוד. זאת,  לאחר התמוטטות סולל-בונה והגעת "המשביר" לסף התמוטטות. דרישות ההתיישבות הרבות והצורך להיעזר במקורות הון פרטי, הבהירו לבן גוריון את נחיצות המשק הפרטי וההון הפרטי ואנשיו.

גם האיכרים, שבתחילה, פסלו את המוסדות הציבוריים הלאומיים,

אברהם שפירא ודוד בן גוריון, אירוע ושנה לא ידועים. צלםסמי פרג'

החלו להיעזר בכספים לאומיים כדי להרחיב את התיישבותם, כדי לפתח את משקיהם ולבנותם כמשקים מעורבים. לבסוף הצורך במשאבים כלכליים, והאיבה המשותפת לשלטון הבריטי שהפך את עורו, קירבו את שני הצדדים לשיתוף פעולה.

דוד בן גוריון העריץ את מייסדי פתח-תקוה ואת חלוציות פעולתם. אך, בהיותו מזכיר ההסתדרות ובמאבקיו על העבודה העברית הסתכסך עם איכרי פתח-תקווה. כל אלה לא פגעו בהערכתו הרבה למייסדי המושבה ולפעלם. מבחינתו ובדומה לו עשו מייסדי המושבה מפעל הרואי. מבלי שהייתה להם דוגמה לנגד עיניהם. בכך השווה, כנראה, בן גוריון את המייסדים אל פועלו שלו- הקמת מדינה יהודית אחרי אלפי שנות גלות. בימים בהם נדרש בן-גוריון לקבלת החלטות קשות נהג בן גוריון להזכיר את מייסדי פתח תקוה ולהיאחז בהצלחתם, ולשאוב ממעשם את התעוזה לבצע את המשימה הקשה.

לפניכם מובאים מבחר ציטוטים ודוגמאות ליחסו של בן גוריון למושבה פתח תקוה אנשיה ופועלה מתוך נאומים ומתוך כתביו.                     

דברים שכתב כהכנה לוועידת השלום שתבוא לאחר סיום המלחמה העולמית הראשונה.

בזמן בהיותו באמריקה יחד עם יצחק בן צבי (1915), מכין בן גוריון ראשי פרקים לדברים שישא כדי לשכנע את וועידת השלום להכיר בזכות העם העברי לכונן מולדת בארץ-ישראל. באותם ימים לפני "הצהרת בלפור", עיקר הנימוקים היו העבר המפואר של היהודים בארץ לפני הגירוש, וכן האפשרות להחיות את הארץ באמצעות התיישבות יהודית הבנויה על הקידמה הטכנולוגית. בן גוריון התבסס בהצעותיו לוועידת השלום על זיכרונו. [לא היה באותם ימים גוגל] ולפיכך חלק מהנתונים בהם השתמש אינם מדויקים.

מתוך זיכרונותיו של בן גוריון (1) "בארץ ישראל חיים כשש מאות אלף ערבים. זוהי עובדה, אולם בסוף ימי הבית השני ישבו בארץ-ישראל כארבעה מיליונים יהודים. כלום אין הארץ יכולה גם עכשיו להכיל עוד מיליוני איש ? בלי שום ספק ! ארץ ישראל היא עכשיו שוממה וחרבה למחצה – והאלמנט הערבי המועט אינו מסוגל להחיות את הארץ ולהקים את חרבותיה….הערבי אינו מוכשר לעבודה מתוקנת ואינו יודע להפיק מעבודתו את התועלת האפשרית. שיטת עבודתו היא נושנה פרימיטיבית, המדלדלת ומרוששת את הקרקע ומספיקה לחם צר לבעליה. והארץ מחכה לעם קולטורי וחרוץ, עשיר בכוחות חומריים ורוחניים, מזוין בנשק המדע והטכניקה המודרנית שיבוא להתאחז בה, וינצל את עשרה הטבעי וסגולות אדמתה ואקלימה המבורך, שישקה את אדמתה החרבה, יפרה את הרריה השוממים, יטייב ויעשיר קרקעה המדולדל,ייער חולותיה, והארץ החרבה תיהפך לגן-עדן"… "אין מטרתנו עומדת בניגוד לישוב הערבי בארץ: אין כוונתנו לדחוק את רגלי הערבים, לנשלם מעל אדמתם ולרשת את מקומם.המטרה היא להחיות את הארץ, לממש את אפשרויותיה היישוביות הגדולות, להרחיב את גבולותיה האקונומיים על ידי יצירת תרבות יותר גבוהה, מושלמת ועשירה, על ידי טיפוח משק יותר פרוגרסיבי וקולטורי-והארץ תספיק גם לישוב הקטן הנמצא בתוכה וגם למיליונים מתיישבים חדשים…".

עד כמה רעיוננו זה יש לו אחיזה במציאות הארץ-ישראלית תוכיח דוגמה חיה אחת- אם המושבות העבריות בארץ-ישראל, פתח-תקוה.

"מושבה זו תופסת שטח של שלושים אלף דונם, הייתה מקודם כפר קטן בשם מלאבס, שפירנס בדוחק כעשרים משפחות ערביות. הכפר היה מכוסה ביצות, ואוירו הפיץ את הקדחת הירוקה שעשתה שמות ביושביה. באו היהודים והתאחזו במקום הזה. במקום הביצות נטעו יערות של אבקליפטוס-עץ אבסטרלי שהיהודים הכניסו לארץ, והערבים קוראים לו משום זה "שג'ר-אל-יהוד" (עץ היהודים). במקום העבודה הפרימיטיבית המחריבה את הקרקע ומרעיבה את בעליה, הנהיגו משק אינטנסיבי בהשקאה מלאכותית. נטעו פרדסים של תפוחי-זהב, לימונים, אגסים; נטעו כרמים של גפנים, זיתים, שקדים, ועכשיו חי במושבה ישוב של חמשת אלפים איש, ושלושת אלפים  פועלים, רובם ערבים, מוצאים יום-יום עבודה בפתח-תקוה. המס השנתי שהמושבה מכניסה לממשלה מגיע לסכום של שמונים אלף פרנק. ולבד זה יש למושבה תקציב פנימי של ההנהגה העצמית ; כפרים ערביים שלמים מוצאים את פרנסתם בפתח-תקוה".

 "בשטח שפירנס מקודם רק עשרים משפחה יצרו היהודים אפשרות כלכלית בשביל אלפיים משפחה. במקום תרבות נמוכה ופרימיטיבית יצרו תרבות גבוהה, עשירה ופרוגרסיבית. מהפכה זו שואפת ההתישבות העברית לחולל בכל ארץ-ישראל".

דיון שהתקיים בישיבת הועד הפועל הציוני בפראג 10.7.1921 (2) בנושא הלקחים שיש ליישם מההתקפות הערביות על יישובי היהודים במאורעות תרפ"א (1921) מצדד בן-גוריון בחיזוק ההגנה העצמית (וזאת בניגוד להצעותיו של ז'בוטינסקי לדרוש ולהסתפק בהקמת גדודים יהודים תחת פיקוד בריטי). בן גוריון תומך בתכנית הקרב שערכו מגיני פ"ת ובעיקר בהצליחם להגן על חיי התושבים, ואומר: " עלול להיות הכרח לשפוך דם. אם תוקפים יהודים. הן בפוגרום והן בהתקפה. הן בתקרית יפו והן בתקרית של פתח-תקוה. יש לנו זכות מוסרית לבוא אל ארץ-ישראל. אם תוקפים אותנו, לנו זכות להתגונן, ואף לשפוך דם. יש לנו זכות לבוא לא"י גם אם הערבים אינם מניחים זאת. זכות מוסרית היא שאנו היהודים נגן על זכותנו לבוא לא"י, על זכות זו עלינו להגן בעצמנו. אנו חייבים לעשות זאת ולא לסמוך על נוצרים".

ניהול מאבק לעבודה עברית

בהיותו מזכיר ההסתדרות בשנים 1921-1935  ביקש בן גוריון ליצור "מדינת פועלים". לשם כך ביצר את "שלטון ההסתדרות". למען זה היה מוכן להילחם בכל מתנגדיו. מטרתו העיקרית הייתה ליצור גוף חברתי גדול הנשמע למרותו. בבוא היום כשיוכל להקים מדינה יהיה בכוחו להתרחק מהפיצולים פוליטיים ההיסטוריים הכרוניים שלעיתים רבות פגעו במטרות שניתן היה להשיגם ללא הפיצול. ארגון שישמש עבורו כמקפצה ליסוד מדינה יהודית. [בלשונו: "רצינו לגבש כוח מלוכד אחד, אשר ישא בשליחות העתיד" ."מפעל הליכוד הציוני והקמת הקואליציה הציונית הרחבה-…בשביל מפעל הגאולה והתקומה.."]

מתוך הספר "כובשים ובונים"(2.1) בימי המשבר הכלכלי של סוף העלייה הרביעית, האבטלה בארץ גואה. פועלים רבים שעסקו בבניה בערים בתחילת העלייה הרביעית, נמצאים בעקבות המשבר הכספי בפולניה ללא עבודה. לשכות העבודה וההסתדרות מפנות פועלים רבים למושבות החקלאיות בתקווה שבהם ימצאו הפועלים תעסוקה בקטיף פרי הדר. בשם "העבודה העברית" תבעו המובטלים מהאיכרים תעסוקה. פרדסני המושבה העדיפו לתת את העבודה, ברובה, לפועלים ערבים זולים. ההסתדרות בראשות בן גוריון תבעה "עבודה מאורגנת". הדרישה הייתה שפועלים יישלחו למקומות עבודה דרך לשכת העבודה וישולם להם תשלום ידוע שנקבע בתאום עם הלשכה.

הפרדסנים טענו שאין בכוחם לפתור את כל בעיית האבטלה בארץ. הם מוכנים להעסיק פועלים יהודים בשכר עבודה נמוך והשלמת השכר תוטל על הלשכה והמוסדות הציוניים. תשלום שכר בתעריף של לשכת העבודה יפגע בהכנסתם.

בנוסף לבעיית השכר הפועל נוצרה בעיה נוספת. כמחצית מפרדסני פתח תקוה העדיפו למכור את יבול הפרדס לסוחרים ערביים בטרם קטיפת הפרי והבשלתו (דמאן). למעשה הבעלות על הפרדס בימי הקטיף והשליטה מי יעבוד בפרדס הייתה בידי הסוחרים הערביים.

עבודה עברית או מעורבות במושבות

נאום שנשא בן גוריון כא' אלול תרפט, ויכוח במועצת ההסתדרות בדבר נחיצות המאבק להכנסת הפועל היהודי לעבודה במושבות. מתוך פרויקט בן יהודה. מתוך דבריו ניתן לראות בברור את מטרתו של בן גוריון לסמן את

פתח תקוה מכל המושבות כדוגמא במאבק לבניית חברה הבנויה על ערכים סוציאליים. בן גוריון מסביר את ההבדל בין הפועל היהודי והפועל העברי.

"…אי אפשר לנו להסתלק ממק העבודה השכירה ולא נוכל להבטיח את העבודה  העברית השכירה אלא במק אשר יבנה מלכתחילה על רמת מחחים גבוהה של הפועל היהודי. בלי ספק שרמת החיים של הפועל הערבי תעלה במשך הזמן….

"…..אם לפרדסן במושבה תהיה ברירה הזאת-אין קיום לפעל היהודי. הפרדסן, כשהוא מקבל במושבה "מעורבת" פועל יהודי, עוסה מעשה של חסד. החשבון של הפרדסן וא פועל בלתי מאורגן המקל שכר ירוד. אחדים מהפרדסנים יקבלו פועלים יהודים- אולם מצבם יהיה מצב של פועל זול."

כאן באה "שורת המחץ"

" אם עבודה לא יהודית צריכה להישאר בחלקה בפתח תקוה- מדוע לא גם בתל אביב? …. עד המאורעות מאי 1921 הייתה גם תל אביב בבחינת פתח תקוה. גם פה הייתה עבודה מעורבת. רק בתוקף המאורעות השתררה כאן עבודה העברית. ומה עצום ההבדל בין הפועל בתל אביב פעול בפתח תקוה. פה יש פועל חופשי המעביד זקוק לו לא פחות מאשר הפועל זקוק למעביד. בשעה שפצח תקוה אין הפועל היהודי למרות  התרבותו מרגיש תחת רגליו קרקע מוצק, כי הוא תלוי בחסד".

אומרים: אם בפתח תקוה לא תהיה עבודה ערבית מהי זכותנו להיכנס לעבוד ביפו? אני עונה על זה: יש לנו הזכות לעבוד ביפו. כי הפועל היהודי שנכנס ליפו מרים את מצבו של הפועל הערבי. אני נכנסים ליפו ככוח מעמדי משחרר, בשעה שהפועל הערבי מוכנס לפתח תקוה כמכשיר של שעבוד מעמדי"

כך החל מאבק בין פרדסני המושבה לבן גוריון.

פתח-תקוה התאימה לבן גוריון כמקום אידיאלי לנהל בו את הקרב הגדול על העבודה המאורגנת. המושבה פתח תקוה הייתה ידועה מוכרת בעולם הציוני-יהודי. למאבק בה עקב עקשנות שני הצדדים יהיה הד-גדול. לכן ריכז את מאמציו ומאמצי ההסתדרות במאבק על עבודה עברית ועבודה מאורגנת בפרדסי המושבה פתח תקוה.

בן גוריון ביקש באמצעות המאבק על "עבודה מאורגנת" בפ"ת להכיר בחוקיותה. הוא רצה ל"זעזע את המוסדות הציוניים" שיחלו בהקמת מפעלים ויצירת מקומות עבודה באמצעות מוסדותיהם הכלכליים. כפי שראינו בנאום שלו בהסתדרות הציונית.

ב- 13.11.1927 החל הקטיף המוקדם (חלקי) בפרדסי פ"ת שהתבצע ברובו על ידי פועלים ערבים. מועצת פועלי פ"ת הציבה משמרת פועלים בשערי אחד הפרדסים וחסמה את הכניסה בפני הפועלים הערבים שקיבלו את העבודה. הוזעקה משטרה שפיזרה והרחיקה את המשמרת.

בן גוריון ארגן ב- 4.12.1927 תהלוכות מחאה בפתח תקוה בהן קראו הפועלים "לחם" ו"עבודה למחוסרי העבודה!" (3).

הועד החקלאי בפ"ת לא התרשם מקריאות הפועלים ויזם פתיחת לשכת עבודה משלו. לשכה זו כונתה על ידי ההסתדרות "הלשכה השחורה". הלשכה נפתחה ב-13.12.1927. למחרת ב- 14.12.1927 החל הקטיף פרי ההדר העיקרי. הפועלים העמידו משמרות-פועלים ליד שערי הפרדסים בדרישה להעסיק 50 אחוז פועלים יהודים (3.1). הסוחרים הערבים הזעיקו את המשטרה וב- 15.12.1927 פיזרה המשטרה את המשמרות. ב- 16.12.1927 הגיע לפ"ת סגן מושל יפו, וילאם מילר והכריז על מצב חירום. הבריטים ראו פגיעה בקטיף כפגיעה בהכנסות הממשלה. השוטרים אסרו את מזכיר מועצת פועלי פ"ת ישראל בר-יהודה. מילר אסף במכוניתו בכוח מספר מפועלי המשמרות ושלח שוטרים ערבים רכובים לשערי פרדס פסקל. התפתח עימות בו פגעו השוטרים באנשי המשמרות באלימות בעקבותיו ארבע עשר פועלים נזקקו לטיפול רפואי. בתגובה פרצו פועלים לבית ועד המושבה ולבבית הועד החקלאי ופגעו בתכולתם.

בן גוריון ניצל את לימודי המשפטים שלו, והתנדב להגן במשפט על הפועלים בעיקר על מזכיר מועצת הפועלים ישראל בר-יהודה.

בן גוריון התייחס למאבק בעיקר כמאבק על דעת הקהל הציוני בארץ ובחו"ל. רצונו היה להשחיר את היחס אל הפרדסנים. לאחר התנגשות המשמרות עם המשטרה החל בן גוריון להכין כוח פועלים מרוכז שיסור לפקודת ועד הפעולה. באמצעות ארגון הספורט "הפועל" הוקמו "פלוגות הסדרן" ו"פלוגות הפועל". בן גוריון ראה ב"הפועל" מסגרת לקראת הכניסה לארגון "ההגנה". הוא חשב בעזרת פלוגות אלו לפעול כנגד פלוגות בית"ר שתומכו באיכרים ובהפרות השביתות. ובנוסף, ישמשו כוח כנגד איכרי פ"ת, שמאיימים על הפועלים בהפעלת כוח נגדי.

משבר סולל בונה (1927)

משבר סולל בונה מתעצם בגלל הפסקת עבודות הבנין. נדרשות הלוואות כספיות מההנהלה הציונית. מרבית כספי ההנהלה הציונית מופנים למשקי העובדים. היישובים של החקלאות הפרטית מרגישים עצמם מקופחים. לטענתם, משק העובדים מבזבז לריק את כספי ההנהלה הציונית.

תגובות כנגד בן גוריון וההסתדרות  מצד אנשי "בני בנימין" בפתח-תקווה (4).

התנפלות על מסכות פתח תקוה בקרנבל בת"א. (5) פרסום בעיתון "דאר-היום" 29.3.1929

"מפ"ת נשלחו לקרנבל שלוש מכוניות: האחת נשאה עליה את מיטב פרותיו של הפרדס…המכונית השנייה הייתה "בית-קברות" עם 5 – 6 מצבות:  מצבה  א' עם כתובת "פה נטמן 500000 לא"י  מכספי העם על ידי ה"ספץ" "סולל-בונה" -תנצב"ה; מצבה ג' –  ההלוואה בת 60000000 לירות של רמז (מנהל סולל-בונה).  מצבה ד': חלוקת פרדסים על ידי בן-גוריון. וכו'.   …. במכונית השלישית היא מסודרת בצורת משרד הועד החקלאי בפ"ת, לאחר התפרצות  הפועלים לתוכו לפני חדשים מספר, והכתובת "התוכנית להשגחה של הסתדרות העובדים"… בבוא התהלוכה לשדרות רוטשילד התנפל המון אנשים על מכונית "בית הקברות", הרס את המוצגים  והמכונית הוצאה מן התהלוכה…"

בחג חצי היובל לעלייה השנייה 28.4.1929 שנערך בפ"ת נואם בן גוריון (6).

בפתיחת נאומו מזכיר בן גוריון את אנשי ביל"ו ואת אנשי העלייה הראשונה ומדלג כנראה בכוונה על מייסדי פ"ת. את אנשי המושבות הוא מכנה "הרקוב על יסודותיו".

"עודנו עומדים במערכה. אנו ממשיכים את המרד נגד מסלפי הציונות, הרוצים לסרס את רעיון הגאולה ולהפכו לרעיון של עבדות; המזייפים את האידיאה של אחדות האומה ורוצים בשמה לחנך את הדור הצעיר למלחמת אזרחים ומלחמת לאומים בארץ. עודנו עומדים במלחמה קשה בהתנכרות ליסוד הווייתנו בארץ- העבודה העברית, עוד רבה גם בתנועה הציונית  הזרות למפעל ולרעיון של העלייה השנייה, שהם המפעל והרעיון של מעמד הפועלים, אולם של מעמד שכל שאיפתו היא לחדול מהיות מעמד ולהיות לעם, עודנו עומדים בקשרי מלחמה, נס המרד שהרימונו, טרם באה השעה להורידו"…..

"אולם זכינו לנחמה אחת גדולה-אולי הכבוש הכי גדול של העליה השניה. זכינו להקים דור צעיר בכל קצוי הגולה ופה בארץ, אשר רעיון העבודה, רעיונות היצירה של הפועל העברי וערכיו, היישוביים והתרבותיים – מאירים את דרכו, ותעודת העליה השניה היא- להוריש את קנייניה, את כינון העבודה במרכז מפעלנו. את תפקיד מעמד הפועלים להיות פה גרעין האומה המתחדשת. לצור את חיי האומה בצלמו ובדמותו- נחלה לדור הצעיר, רבים וגדולים הם הכיבושים אשר כבשנו. הנה גם מושבה זו, פתח-תקוה, נחלה לדור הצעיר, רבים וגדולים הם הכיבושים אשר כבשנו. הנה גם מושבה זו, פתח-תקוה החרימה באופן מאורגן את בני העלייה השנייה – זכינו שתיהפך למרכז העבודה [העברית] הגדול ביישוב החקלאי בארץ".

יוסף ספיר מגיב בכעס על הכינוס ועל דברי בן גוריון במאמר בשם "לכנוס העלייה השנייה" בשבועון "בוסתנאי" (7).

דברים שכתב בן גוריון בספר "זיכרונות" (7.1)

בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט משמש בן גוריון כיו"ר הסוכנות היהודית, שאיפתו הייתה ליצור קואליציה רחבה שתתמוך בו במאבקיו בתוך הסוכנות. הוא מבקש להשלים עם ארגון "בני-בנימין". לצורך כך הוא מארגן פגישה בביתו עם חברי "בני-בנימין" מפ"ת (13.3.1937): גד מכנס, יוסף ספיר, עובד בן-עמי (דנקנר) ואליעזר יעקובזון מרחובות.

בן-עמי טוען, כי אין אמון בין צעירי המושבות והפועלים. יוסף ספיר מציין שיחסי הכוחות בין צעירי המושבות לציבור הפועלים אינו מאפשר דו-שיח. הפועלים יצרו לעצמם מדינה. ואילו בני האיכרים הנם מיעוט שאין מתחשבים בו, ואף לא מנצלים את ניסיונו ביחס לציבור הערבי. לדעת ספיר, המצב עלול להיגרר למלחמה ממשית בין "המדינה" והמיעוטים. בן גוריון מסביר לנציגי "בני בנימין" את תולדות הסכסוך ומבקש מספיר לרסן את מחשבותיו כי אין כאן אויבים. הוא מבקש להמשיך בפגישות, ולהביא לפגישה הבאה את הצעותיהם לשיפור המצב.

"אגרת למועצת מפלגת פועלי ארץ ישראל" – לונדון 01.07.1937 (9)

 דוח הועדה המלכותית, שהמליצה על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בשטח קטן, גרם לחילוקי דעות בציבוריות היישוב ובמיוחד במפלגת מפא"י. רבים בה חששו מחלוקת הארץ. אילו בן גוריון ראה לנגד עיניו את היתרון בהקמת מדינה  ובאפשרות להציל באמצעותה יהודים רבים.

"אבל מרגע שראשוני חלוצינו העפילו והעיזו לעבור משאיפה ערטילאית למפעל מגשים – בא בהכרח הצמצום שבמעשה. לדבר ולשיר ולהתגעגע אפשר על ארץ-ישראל כולה – לגאול אפשר רק שעל, שעל. וכשיהודי ירושלים יצאו לפני ששים שנה מתוך כתלי החומה העתיקה ורכשו ביצות "מלאבס" – לא הסתלקו מארץ-ישראל שמחוץ למלאבס, אלא הניחו יסוד ראשון לכיבוש הארץ. על ידי כיבוש אלפי דונמים אחדים"….."אנו איננו יכולים להקים ישוב יהודי אלא כשאנו מקימים "מדינה" יהודית, למדינה יש שלושה סימנים: ציבור, קרקע, ועצמאות".

" ועד המושבה הראשון באם-המושבות הניח את היסוד לשלטון יהודי עצמאי בארץ – שממנו ישתלשל השלטון היהודי על הארץ. כשסלומון וחבריו יסדו את פתח-תקוה  יסדו "מדינה יהודית"

אבל כשהיהודים התיישבו בחברון, הוסיפו נקודה חדשה לתפוצות. לגולה בתוך א"י, הגולה חרבה, "והמדינה" נתקיימה והתפתחה, ובכל נקודה".

.."ביסוד פתח-תקוה היה פחות מכיבוש אחד מאלף של שטחה של ארץ-ישראל, אבל כיבוש זה היה פי-אלף חשוב יותר בשביל כיבושה של הארץ מאשר כל הזמירות והשירות על ארץ-ישראל כולה. ואני יודע את ערך  הזמירות והתפילות על "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

"כעם הנלחם לחרותו"  18.04.1940 (נאום בועד הפועל הציוני) (10)

 " עם אינו נלחם רק כאשר מובטחת הצלחה, הוא נילחם גם עבור מורל וחינוך הדורות הבאים".

"הציונות היא "ההרפתקה" הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי לאחר החורבן, וה "פקחים" ו "אנשי המעשה" בגולה ראו סכנה ממשית, ולא לגמרי בלי יסוד ב "הרפתקה" זו. יציאת יהודי ירושלים מחומות העיר העתיקה לייסד על ביצות הירקון מושבה יהודית ראשונה הייתה הרפתקה. הקמת "השומר" הייתה הרפתקה".

"מהרצל ועד היום"- (נאום בכינוס ציוני "יום הרצל")  22.07.1943 (11)

את דחיית הצעת נורדאו להעלות כחצי מיליון יהודים לא"י מיד לאחר הכיבוש הבריטי, כדי להיהפך ממיעוט לרוב בארץ ראה בן-גוריון כטעות של המוסדות הציוניים. בנאום מדגיש בן גוריון את מעשה המופלא של יהדות הונגריה ומייסדי אם המושבות אותם הא משווה להרצל ונורדאו.

" יהדות מופלאה זו שהוציאה מתוכה את ראשוני המעפילים והחלוצים שטמפר, ראב, גוטמן וחבריו. שעלו לארץ לפני כשבעים שנה, על מנת להניח יחד עם בני ירושלים יסוד לכפר עברי ראשון במולדת המתפתחת, בשם רב משמעות "פתח-תקוה". יהדות זו הוציאה מתוכה את שני המאורות הגדולים: הרצל ונורדאו".

"למשטינים"  (נאום באספת הנבחרים הנושא העיקרי, ההערות האנטישמיות שהשמיע התובע במשפט רייכלין וסירקין) 04.10.1943 (12)

בן גוריון  שבח בנאומיו מספר פעמים את התעצמות הגבורה היהודית בארץ. גבורת הממשיכים תעלה על גבורת הראשונים. כך הבין את גבורת אבשלום גיסין כממשיך דרכם של מייסדי פתח-תקווה. וכך ראה את גבורת הפלמ"ח כממשיכת דרכם של הגדודים העברים והפו"ש (פלוגות השדה).   

 [..] הוא התחיל מ"ההגנה": גם כאן הוא אומר בפשטות :יש הגנה לישראל, לא הגנה שכירה, לא הגנה כפויה, לא הגנה מן החוץ, אלא הגנה עצמית, מתנדבת של בני ישראל ובנות ישראל, לשמור על שלום הישוב. וכל אחד מהנמצאים באולם זה, וכל אחד אשר בחר בנמצאים באולם זה, עומד בכל לבו ונפשו מאחורי  הגנה עצמית זו. היינו מתביישים להרים ראש, ולא היינו ראויים לשליחות שהוטלה עלינו, מטעם העם היהודי ומטעם ההיסטוריה היהודית. אילו ישוב זה לא היה מוכן ומוכשר להגן על עצמו.

 "ימי ההגנה כימי הישוב, מי היו ראשוני ההגנה בארץ ? יהושע שטמפר- צעיר יהודי מהונגריה, בן להורים עשירים, אשר ברח מביתו בלי פרוטה, התגלגל לאיזמיר, משם בא ברגל לארץ, והיה יחד עם סלומון ויהודים אחרים מירושלים למייסד פתח-תקוה. הוא עם ידידו יהודה ראב וה"צעיר" אברהם שפירא, היו מראשוני ההגנה. בעקבותם הלכו אבשלום גיסין וחבריו שנפלו במאי 1921. על הגנת פתח-תקוה". 

יום חג במלאת 65 שנה לחריש הראשון בפ"ת  11.11.1943 (13)

האירוע נחוג באספה רבת משתתפים באולם "היכל", שם נשא ב"ג נאום ובו התייחס לפ"ת: "לא יכולתי למנוע מעצמי את הזכות להשתתף בחג זה גם מטעם אישי, כי כמה זכויות לפתח-תקוה בחיי. לפני 37 שנים כשעליתי על החוף, באתי ליפו אולם לא הרגשתי שם שאני בארץ ישראל ועל אף הפצרות חברי יצאתי מיד לפתח-תקוה ורק פה הרגשתי שהגעתי לארץ ישראל. בפתח-תקוה זכיתי להיות פועל יהודי בפתח-תקוה, פרסמתי את המאמר הראשון שלי על פתח-תקוה ובתכנו-נגד פתח-תקוה (14). אולם שום מאורע פרטי לא ישווה למקום שפתח-תקוה תופסת בחיי האומה…"

ומוסיף ב"ג:. "אבל מייסדי פתח-תקוה היו המתיישבים. ואם יש בתוכנו אבות הציונות הלא הם מייסדי פתח-תקוה. חזון התקומה לא סר מעולם מחיי האומה. אולם מייסדי פתח-תקוה היו הראשונים שהעיזו לבצע. הראשונים שהפכו את החזון המילולי לדבר חיים. גם מגיני הגאטו לא היו מוצאים עוז בקרבם, אילולא חונכו על היסודות שעליהם הוקמה פתח-תקוה".

באותם ימים התפטר ב"ג מתפקידו בהנהלה הציונית (15)

יוסף ספיר, בתפקידו כראש עירית פ"ת, נחשף לדיוני והחלטות המוסדות הציונים, וכן ליחסים בין המנהיגים עצמם. כמו מרבית הציבור התרשם לטובה מרעיונותיו, ממעשיו ומעוצמתו של ב"ג בעיקר באופן ניהולו את המאבק בספר הלבן.  (בעברו היה ספיר מתנגד בולט לב"ג ז.ח.) ניצל את מעמדו ואמר "אנו מקוים כי ברצונו או שלא ברצונו יוסיף בן-גוריון לעמוד בהנהגת התנועה הציונית"

"המדיניות הציונית ופועלי ארץ-ישראל" (16)

בן גוריון בתפקיד ראש הסוכנות היהודית, בה יושבים נציגי מפלגות וארגונים שונים מלבד ציבור הפועלים ,מכיר גם בציונות, בחלוציות וביוזמה הפרטית החלוצית ומשבח גם אותם.

 " אין אני רואה את עצמנו כחלוצים יחידים וכציונים יחידים. הייתי חושב את זה לאסון גדול, אילו לא היו ציונים מלבדנו ואילו לא היו חלוצים מלבדנו. אנחנו בעצמנו לא היינו מה שהננו, אילו לא היו ציונים גם שלא מציבור הפועלים. החלוציות עשתה אותנו לפועלים. ויש גם חלוציות מחוץ לציבורנו. אין איש בתוכנו שלא יעריך את החלוציות של אנשי ביל"ו, את החלוציות של פורצי החומה בירושלים, אשר יסדו את פתח-תקוה ;  שלא יעריכו כגילוי עליון של החלוציות את מפעל חייו של חנקין, של רופין, של רוטנברג, גם של אנשים כמו שנקר ומולר [מייסדי מפעלי תעשיה בארץ] וכמותם במחנות אחרים, במפלגות אחרות ובמעמדות אחרים".

שם עמ' 164 "משמעותה של מדינה יהודית היא לא רק בהיות היהודים רוב במדינה – אלא בתפקיד שיוצג למדינה זו: זו תהיה מדינה לא רק של תושביה ולמען תושביה – אלא מדינה יעודה להעלות המוני ישראל מהתפוצות ולרכזם ולהשרישם במולדת"

הנה, החלטות מועצת העיר פתח-תקוה  20.10.1946 מזמן המאבק הגובר במדיניות הבריטית הפוגעת בעלייה לארץ, ומאבקו הציבורי הנחרץ של ב"ג כנגד מדיניות זו, אין בעיה למועצת עיריית פ"ת (חצייה עדיין מורכב מהציבור האזרחי ז.ח.) להמליץ פה-אחד על הרשמתו של  ד. בן-גוריון בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל.

דוגמא נוספת על יחסו של ב"ג בדברי תשובה (לאבא הלל סילבר)  בקונגרס הציוני העשרים (16.12.1946) (17)

נעמוד בשער על חזוננו: "אז מוכרחה תנועתנו לקבוע רק עקרון אחד: התנגדות ! אין אני נוטה לקבל את נוסחתם של חברינו האמריקנים – ניומן וסילבר – שאמרו: על התנגדות הישוב יחליט הישוב עצמו ואנו באמריקה נעמוד לימינו, לא ! לא התנגדות הישוב עצמו – אלא התנגדות כל עם ישראל. העוול והקיפוח אינם כלפי הישוב בארץ בלבד. – כל העם היהודי משולל מולדתו ההיסטורית, עתידו החופשי והבטוח ".

[..] "אנחנו התקוממנו והתנגדנו במשך אלפי שנות גלותנו, ועכשיו שבנו לארץ-ישראל לבנות ולהיבנות בה .[..] אך זה לא ניתן לנו. מהיום הראשון של שיבתנו החדשה, כאשר נוסד הכפר היהודי הראשון בפתח-תקוה – התנפלו עלינו והיינו צריכים לעמוד על נפשנו. הוטל עלינו גם להוביל את המחרשה וגם להחזיק ברובה".

 עוד מדבריו של בן גוריון ושיוך אנשי פתח תקוה לאנשי השומר וגיבורי תל חי

"אין אנו רוצים למות מות גיבורים בארץ-ישראל. הנוער שלנו, וגם הנוער הזה שכבר הלבינו שערותיו, לא ייבהל מפני המוות כשם שלא נבהל עד כה. – לא ראשוני פתח-תקוה, לא אנשי "השומר", לא אנשי תל-חי, לא אנשי חולדה ורמת-הכובש, כל אלה לא נבהלו ולא נרתעו מפני המוות. יחידים נפלו. יחידים חלילה עוד יפלו, יחידים טבעו בים וחלילה עוד יטבעו.לא נירתע, המפעל שלנו דורש קרבנות."

באמונה, באומץ, בתבונה ידעתי – קל לנסח זאת במילים. לא כל כך קל להגשים זאת בחיים, אבל לא ניתנה לנו דרך קלה. אף פעם לא. ויתכן שזהו הסוד של כוחנו. לנו אין ברירה, ובחוסר ברירה כוחנו.[..]  אין לנו ברירה אחרת מאשר מולדת ועצמאות בארץ-ישראל. זהו מחוז חפצנו היחיד ונלך לקראתו בשלשה אלה: באמונה, באומץ. בתבונה.

"ליסוד המדינה" (נאום בישיבת מרכז מפלגת פועלי א"י ) 13.12.1947 (18)

"הגמוניה חלוצית – ערובה לאופי המתקדם של המדינה.

למען הבטחת אופייה הציוני, הדמוקראטי והפרוגרסיבי של הקואליציה הלאומית. הכרחית הגמוניה חלוצית במדינה היהודית. כשם שזו הייתה הכרחית בתנועה הציונית ובישוב. הגילוי העמוק והמפרה ביותר של הציונות כולה היה גילוי כוח החלוציות, מימי סלומון הירושלמי, ושטמפפר ההונגרי, מלפני שבעים שנה ועד היום הזה. כוח מופלא זה שנתגלה בדורות האחרונים זנק ממקור קדום וגנוז, מאותו מעין שממנו שאבו כל הדורות שמסרו נפשם על קידוש השם, בדורנו אנו נתעלה ונתעצב כוח זה כגורם אקטיבי, דינמי, יוצר. בכוח זה בנינו נשמות והפחנו רוח חדשה בלב העם היהודי, כשרון נפלא זה שגילה הנוער היהודי בשלושת הדורות האחרונים להתמכר –לא ברגע דרמתי אחד של עקדה, אלא בכל משך חיי האדם – לביצוע חזון-גאולה, ולהעמיד עצמו יום ולילה לשירות העם והמולדת, הוא אשר הביא אותנו עד הלום. בלי סגולה חלוצית זו לא היינו מייבשים ביצות חדרה, לא היינו מפיקים אור וכוח מזרמי הירדן, ולא היינו בונים הנגב, ורק אם הכוח החלוצי יהווה את חוט השדרה של הקואליציה הלאומית – נעמוד במבחן הקשה הצפוי לנו בתקופת היסוד".

אהוד בן עזר פותח כל מכתב עיתי לֵילִי הנשלח חינם פעמיים בשבוע בציטוט של בן גוריון המסכם את יחסו המיוחד למייסדי המושבה פתח תקוה.

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

מובאות

*1 דוד בן גוריון זכרונות כרך א עמ' 87-90

*2 "פרוטוקולים של הועד הפועל הציוני" 1919-1921

*2.1 "כובשים ובונים" עמ' 208 – 221

*2.2  ארתור רופין "פרקי חיי" את הסכסוך בין האיכרים והפועלים מיטיב לתאר ארתור רופין ב- 26.11.1921 כשנשלח ע"י המוסדות הציוניים לפשר בסכסוך העבודה.   "נסענו לפתח-תקוה. נשאנו-ונתנו עם נציגי האיכרים והפועלים ..ללא תוצאות… מה גם שמראש ידעתי כי אין תכלית לכל המשא-ומתן. הפועלים צודקים מנקודת-ראות לאומית, והאיכרים-מנקודת ראות כלכלית, ולאורך -ימים אין כאן מקום להידברות".

 *3    שבתי טבת "קנאת דוד" כרך ב.

 *3.1  ראה שירו של טשרניחובסקי "במשמרת" ושירו של שלונסקי "שיר המשמרת"

*4  ארגון "בני-בנימין" הוא ארגון פוליטי כלכלי אליו השתייכו מרבית בני המושבות. הארגון נוסד ע"י אלכסנדר אהרונסון ואיתמר בן אב"י בשנת 1921. בפתח-תקווה חבריו הבולטים היו עובד דנקנר (בן-עמי) וגד מכנס. הארגון ביקש להשיג חלק נכבד מכספי "העוגה" הלאומית. ופעל בדרכים אותם למד מארגוני הפועלים. ואף גייס כספים בארצות חו"ל ובעיקר באמריקה. על מנת לסייע לחקלאי המושבות הצעירים להקים נחלות ומושבות חדשות (נתניה, אבן-יהודה ). הארגון ביקש לנצל את משבר העליה הרביעית והצטרף לגופים הימניים בהסתדרות הציונית המאשימים את רופין ואת ההנהלה בחלוקת כספים לא נכונה, ובהעדפת ארגוני הפועלים בחלוקת מרבית כספי הארגונים הציוניים .מה שהביא לדעתם למשבר. בני-בנימין נאבקו בארגוני הפועלים, ובעיקר בנציגם הבכיר, בן-גוריון.

*5 "דאר-היום" 29.3.1929 ִ

*6  "דבר"  30.4.1929

*7 "בוסתנאי" 8.5.1929 יוסף ספיר מגיב על הכינוס ועל דברי ב"ג. במאמר בשם "לכנוס העליה השניה" בשבועון "בוסתנאי".עיקר דבריו הם שבעליה השנייה  היה רוב של אנשי מעמד הביניים שהביאו ברכה רבה לארץ.

 " והעליה "השניה" גופה כאילו  הורכבה כולה רק מתוך אותם ה"עשרה למאה" שנשארו בארץ חברים ל"הסתדרות". והרי עם עליה זו גופא באו אל הארץ  האנשים אשר נשארו בארץ לא עשרה למאה כי אם תשעים למאה והם אשר יצרו בעיקר את היצירה הגדולה  של פרדסנות. ענף שעליו יושבים ששת אלפים פועלים כיום וכמה וכמה אלפי תושבים ואשר נתנו לישוב את  החלק הגדול באקספורט ואשר יצרו את  הצפיפות של נפש אחת  לכל שני דונם. כל אלה מאן דבר שמן.."אני ואפסי עוד

הוא שאמרנו: "אני ואפסי עוד"..

השעה של שמחה וחדוה, שהיתה צריכה להיות מוקדשת, לכאורה, לקרב כל שהוא את הלבבות, לשכוח כל שהוא את  המרירות של העבר ולהתלכד מסביב לאותה הנקודה  העיקרית והמרכזית, הנקודה המשותפת,  הנקראת בנין הארץ – שעה זו לא נולדה ע"י המנהיגים הפרופסיונליים אלא לשפוך  שמן על מדורת השנאה ולהרחיב את התהום…

פריחתן וגידולם של מושבות הנוטעים אשר "העליה השניה"  הכריזה על "רקבונן" ועל אפיסת הכוחות שלהן, אינם מניחים ל"פקידי" ההסתדרות לישון במנוחה.  ואם קצרה היד להפילן  במובן הגשמי, יש הכרח להכשילן, לפחות  במובן הרוחני. ברם, לשוא הטרחה. מה שמעורה בקרקע לא יעקר ולא יושמד על נקלה."

*7.1  ב"ג "זכרונות" כרך ד' עמ' 92-94

*8  אחת מתכונותיו הפוליטיות הטובות של ב"ג הייתה יכולתו להגיע לפיוס עם מי שהיו בעבר "שנואי נפשו". וכעת הפכו "לבעלי-ברית". כאשר האינטרסים שלהם היו משותפים.כך השלים עם גד-מכנס ועשהו ליועצו לענייני ערבים בימי מלחמת הקוממיות וכך השלים עם משה סמילנסקי.ובשנת 1934 השלים אף עם ז'בוטינסקי.

*9   ב"ג "במערכה" כרך א'

*10  ב"ג "במערכה" כרך ב'

*11  ב"ג "במערכה" כרך ד'

*12 ב"ג "במערכה" כרך ג'    סירקין ורייכלין הואשמו בהעברת נשק ממחסני צבא בריטניה במצרים לחיפה לידי "ההגנה", התובע האשימם בבגידה ודרכם ביקש להאשים את ארגון ההגנה בבגידה. ונקיטה בדרך טרור כנגד הצבא הבריטי שנלחם נגד גרמניה. ב"ג מאשים את התובעים שלמעשה מבקשים להשניא את הישוב היהודי על הציבור באמריקה ובאנגליה. ואל מול השמצותיהם את ארגון ההגנה כארגון טרור. מסביר ומודה ב"ג בקיום הגנה עצמית ואת ההכרח בארגון כזה.

*13  "דבר" 14.11.1943

*14 "לפתח תקוה יוסף לנג" "מעשה בדגל" עמ' 232-241

"לא שכורי דם ופריצי חיות מארץ הצפון, אך בני עמך, בני העם העברי, עשו מעשים המקפיאים את הדם בעורקים ומסמרים שערות הראש…..  איך הגיעו הפתח-תקואים לידי מעשה כזה המכסה את שמם בקלון".

"מכבר התרגלו תושבי "אם-המושבות" לבלי להתחשב עם כל מה שאינו נוגע לענייני הלוואה ותמיכה. והרגלם זה נעשה להם לטבע. מושבה הנושאת  מסווה לאומי בכדי למשוך אליה את בעלי הכסף הציונים. ורודפת את פועליה היהודים. מטילה עליהם חרם, אוסרת לתת להם עבודה, להשכיר".

…..וכך צעד אחרי צעד עד המעשה האחרון, הראוי לא לחלוצי עם אלא למלשיני עם ".

*15 ב"ג ראה במלחמת העולם השנייה "הזדמנות היסטורית" להקים מדינה וצבא עברי. לשם כך ביקש להסביר זאת באזני מנהיגי העולם המערבי ולקבל את תמיכתם בתכניתו.  חיים וויצמן היה באותם ימים בעל-שם גדול מבן-גוריון, ווייצמן התקבל בקלות ובהצלחה לפגישות אצל גדולי עולם. דבר שלא אירע לבן גוריון. בן גוריון ניסה לאלץ את וויצמן (בהחלטת המוסדות הציוניים) לשתף אותו בפגישות עם גדולי עולם צ'רצ'יל ורוזבלט. אך וויצמן המשיך בדרכו. באותם ימים בן גוריון חשב שויצמן פוגע בהסברת מטרות הציונות ומבזבז פגישות חשובות בנושאים שאינם תורמים למטרות הציונות. טענתו הייתה שאין לויצמן כשרון לנהל משא ומתן כמדינאי ושאין לסמוך לא על הבנתו ולא על דיווחיו (ב"ג טען שויצמן מסכן את הציונות) ולכן חייב הוא עצמו להיות נוכח בדיונים עם מנהיגי עולם.

בעקבות מלחמת העולם והשואה היהודית חשב וכתב ב"ג " התורה הציונית שלנו היא לצקת את האסון היהודי בדפוסי גאולה: עלינו להפוך מצוקה,אסון וקטסטרופה למקור כוח ולהתחדשות".

בימי המלחמה לא נערך קונגרס ציוני. וב"ג וויצמן ניסו לרכז מנהיגים ציונים באמריקה ולקיים מעין קונגרס. ההתכנסות נעשתה ב- 5-9/11/1942 בבית מלון בבילטמור ותוצאותיה נקראו

"תוכנית -בילטמור". ובה ישנם שלושה סעיפים עיקריים אותם הצליח ב"ג ל"שתול" ולקבל את הסכמת המשתתפים :

  1. פתיחת שערי הארץ לעליה יהודית חופשית.
  2. 1.1 עם תום המלחמה על ועידת השלום העולמית להביא לכלל פתרון את בעיית המולדת לעם היהודי.
  1. מסירת הפיקוח על העליה ועל פתוח הארץ באזורים הבלתי מיושבים לסוכנות היהודית (בראשה עומד באותם ימים ב"ג).
  2. דרישה להקמת "קהילה יהודית" (קומונווולט) ולמעשה בשם אחר מדינה יהודית ריבונית בכל שטחה של א"י (ללא חלוקה) שתשולב במערך הדמוקרטי שיכון בעולם עם תום המלחמה.

מרבית המפלגות בישראל (גם מפלגתו של יוסף ספיר "הציונים הכללים" וכן חיים ויצמן) קיבלו את התכנית מלבד הרוויזיוניסטים וחלק של הקיבוץ המאוחד בתנועת העבודה שחשש שהתכנית מסתירה למעשה את חלוקת הארץ.

בשנת 1943 החלו להישמע דיווחים מאמריקה שויצמן אינו רואה בתכנית בילטמור "מדיניות מעשית" אלא רק' הצהרתית. והוא פועל בסטייה גמורה ממנה. לדעתו עיקר הפעילות הציונית כעת צריכה להיות מלחמה ב"ספר הלבן". ואילו ב"ג שם את הדגש על תכנית בילטמור. בתגובה התפטר ב"ג מהנהלת הסוכנות. (ככלל ב"ג היה מתפטר סידרתי ובכל חילוקי דעות עם אנשי מפלגתו נהג להתפטר, אך להמשיך במילוי תפקידו עד שההתפטרות נשכחת).

ב"ג חש כי צילו של ויצמן האפיל עליו. ובנוסף רבים מחברי מפלגתו תומכים בויצמן. וויצמן מתחמק מלרתום עצמו ברתמת החלטות ההנהלה הציונית. ב"ג מתפטר ב= 26.10.1943 וחוזר בו מהתפטרותו לאחר קבלת מכתב מויצמן ב- 27.2.1044

*16  ב"ג "במערכה" חלק ד' 21-24.3.1944 עמ' 119  ב"ג משתחרר מתפיסתו כמנהיג ההסתדרות, מרחיב את שדה ראייתו ומבין שציבוריים נוספים בארץ, חלקם החלוצי אינו נופל מחלקו של ציבור הפועלים, ואף הם תרמו רבות להתפתחות הארץ.

*17 ב"ג "במערכה" כרך ה'

*18 ב"ג "במערכה" כרך ה'.

חקר וכתב זלמן חיימוב

ערכה נוני ירון אוצרת אוספים מיוחדים

אודות הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני אוסף ואוצר חומרי תיעוד משנות ה- 60 של המאה ה- 19 ועד היום. הוא כולל ארכיון מנהלי של פתח תקוה, ארכיונים פרטיים של מוסדות וארגונים הקשורים לעיר, ארכיונים אישיים של בני פתח תקוה, אוספי תצלומים ותשלילים, מפות, מודעות וכרזות, חפצים, סרטים, תיעוד בעל פה, קטעי עיתונות וספרים. הארכיון משרת את עיריית פתח תקוה, חוקרי אקדמיה, סטודנטים, תלמידי בתי ספר, עיתונאים, חוקרי גניאלוגיה, אדריכלים ואחרים. לשירות המשתמשים חדר עיון וספריה. הארכיון מתפקד כ"ארכיון כולל" שהוא בבחינת "בית" פתוח לקהילה המוזמנת לתרום ולהתבטא בכל תחום הקשור לחיי העיר והחברה. הארכיון מציג את אוצרותיו בתערוכות בקריית המוזיאונים שבעיר ומחוצה לה, לוקח חלק פעיל בתחום שימור אתריה ונמצא בקשר רציף עם מוסדות החינוך שלה. הארכיון מקבל קהל בימים א'-הי בין השעות 9:00 - 15:00. רצוי תיאום מראש. ליצירת קשר: טל': 03-9286303 דוא"ל: galiad@ptikva.org.il
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, עבודה עברית, רפורטג'ות מתוך הארכיון, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s