סיפורם של חפצים בארכיון הוא לפעמים תעלומות. ככל שמחפשים סקרנים יותר מחפשים קצה חוט, עם הזמן הן נפתרות מעצמן. רק צריך לחכות בסבלנות ופתאום הפתרון צץ. כך גם סיפור השקית מעטרת.
השקית מעטרות
חלק גדול של התעלומות סיפק לנו ברוך אורן. מיום הקמתו היה בית יד לבנים בפתח תקוה בית לחפצים שנשאו בתוכם זיכרון של אנשים ואירועי גבורה.
חפצים אלה הוצגו בתערוכות. ברוך אורן כתב עליהם סיפורים שפורסמו בספרים, ובעיתוני נוער. הם הושמעו בתסכיתי רדיו כמו התוכנית "מסיפורי בית אחד". אורן בהקימו את בית יד לבנים הראשון בארץ יצר מקום פעיל ושוקק חיים שנתפס בציבור כמקום להפקיד בו דברים. פעמים רבות החפצים נתנו לשמירה כי בשנותיה הראשונות של המדינה לא היה מקום למשפחות לשמור בו דברים הקשורים לנופלים.
כך גם סיפורה של שקית בד קטנה ובה פתקים עם הנחיות לזמן המצור הונחתה לנצורים בעטרות בשנת 1948. הסיפור הטרגי של עטרות ידוע.
זמירה אולשה, אחת הניצולות, שמרה את השקית ואת הפתקים ולבקשתו של ברוך אורן נתנה אותה במטרה להציג את החפצים בתערוכה בבית יד לבנים.
השקית מעטרות ופתקים שנכתבו על ידי הטייסים
כל זה קרה אי שם בשנות ה-70 במאה הקודמת… אנחנו לא יודעים בוודאות.
בשנת 2003 כשהארכיון החל את תהליך ההתחדשות שלו, פנת זמירה אלנו בבקשה לקבל את השקית בחזרה. במבוכה הודענו והתוודענו שאנחנו לא מוצאים את השקית.
בינתיים קמה עמותה למורשת עטרות במושב בני עטרות, אנשיה חיפשו פריטים מעטרות המקורית. גם להם לא יכולנו לתת תשובה חיובית כי לא מצאנו את השקית.
סיפור השקית לווה אותנו שנים… חיפשנו אותה בכל פינה בכל הזדמנות. ומצאנו סידרנו, תיארנו, ונתנו לה מקום באוסף. השבוע, לבקשתה של רות דנון, יו"ר העמותה למורשת עטרות, השקית והפתקים עברו לתצוגת קבע בבני עטרות.
שקית בד קטנה וצנועה מגלמת בתוכה את סיפור הגבורה של אנשי עטרות חזרה למקומה.
פתק 1
"אל: עטרות
מאת: הטייסים
הוראות להבלת ה….
- בתחילה אנו זורקים את הדטינטורים, היזהרו!!!!
- סדר הזריקה אח"כ יהיה : 1) כדורים למיניהם, 2) רימונים, 3) פתי 2"
- אחרי כל זריקה פנו מיד את השטח
ובדקו אם השלוח הגיע בסדר.
בסוף זריקתנו הודיעו לנו על כך על ידי שתנופפו שלום בידיכם עד שנעשה לכם 2 נפנופים."
פתק 2
"עטרות
אם הכל
פחות או
יותר בסדר
שימו שני
סדינים ביחד
הטייס
אנחנו
גמרנו"
המושב עֲטָרוֹת הוקם ב 1919, 11 ק"מ צפונית לירושלים במקום הכפר קלנדיה, דרום מערבית לשדה התעופה עטרות שנבנה על ידי הבריטים. בתחילה התיישבה במקום קבוצת קלנדיה אולם עקב קשיים רבים ועול השלטון התורכי עברה הקבוצה לראשון לציון.
בדצמבר 1919 עם בוא הבריטים עלה למקום גרעין של קבוצת העבודה. היישוב סבל ממחסור גדול במים וקשיים רבים אחרים. בשנת 1923 בעזרת הקרן הקיימת לישראל נרכשו עוד שטחי אדמה והתארגנת קבוצה נוספת במסגרת מושב עובדים שנקרא בשם "עטרות", על שם העיר המקראית עטרות אדר, אשר שמה השתמר לפי הסברה ב"ח'רבת עטארה" הסמוכה. במשך השנים סבל היישוב מקשיים גדולים ומההתנכלות כפרי הערבים בסביבה. במיוחד החמיר מצב בימי המאורעות עד לכדי חורבן.
ההתקפות החמירו עם קבלת ההחלטה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל 29 בנובמבר 1947.
באפריל 1948 פונו מהיישוב הילדים והנשים בחסות משוריינים של הצבא הבריטי. לאחר עזיבת הנציב העליון סר אלן גורדון קנינגהם את שדה התעופה עטרות השתלטו עליו מגני היישוב. אולם עקב העובדה שהיישוב היה מבודד ביותר הם קבלו פקודה לסגת לכוון המושבה נווה יעקב. לאחר שחבלו והשמידו את רכושם מקשו את דרכי הגישה לכפר מצאו את עצמם חמישים ושבעה פליטי הלוחמים של עטרות נלחמים שכם אל שכם מול חיל הלגיון הערבי יחד עם אנשי המושבה נווה יעקב המבודדת אף היא אך קרובה יותר לירושלים. למחרת, ב-15 במאי חצה הלגיון הערבי עם שחר את גשרי הירדן ועלה על ירושלים. הקרב על נווה יעקב החל ב-16 במאי. הקרב ארך 14 שעות ומשאזלה התחמושת של המגינים ואפסו הסיכויים להחזיק מעמד הוחלט על פינוי נוסף וכך מצאו עצמם פליטי עטרות חוברים לפליטים של נווה יעקב במסע רגלי לעבר הר-הצופים. סך הכול כלל הכוח כ-160 איש, מהם שנים-עשר פצועים שנישאו על גבי אלונקות. בקרבות גוש עטרות – נווה יעקב נפלו 42 לוחמים ונפצעו 96. חיילי הלגיון ותושבי הסביבה פשטו על היישובים הנטושים והרסו אותם עד היסוד. בכך הקיץ הקץ על המושב עטרות.
לאחר פינוי היישוב, עברו חלק מהמתיישבים להתגורר במושבה הטמפלרית הנטושה וילהלמה שנכבשה במבצע דני, באזור יהוד, בסמוך מאוד אל נמל התעופה בן-גוריון, יחד עם בני יישובים אחרים נחלים ובארות יצחק בנגב, שנאלצו לנטוש את יישוביהם בסערת מלחמת העצמאות. אנשי נחלים ובארות יצחק עזבו ובנו יישובים חדשים על אדמות המושבה הנטושות ובמקום נשארו מפוני עטרות שקראו למקום "בני עטרות", שמו של המושב עד ימינו.
