"מגילת העבודה" של אברהם ינובסקי

זיכרונות של אברהם ינובסקי כפי שמופיעים בטיוטות של ספר היובל ב'

"מגילת העבודה" של אברהם ינובסקי

באותם ימים בחר כל עולה את המקום המתאים לו. רבים הגיעו לזכרון יעקב, לרחובות ולראשון-לציון ומשם עברו לפ"ת [וכך גם להיפך] בעיקר בגלל גודלה והאפשרויות הכלכליות הרבות המצויות בה בגלל מטעי ההדרים הגדולים. אחרים חיפשו חברה טובה. בעיקר חיפשו מקומות עבודה שיאפשרו לקיים חיים ברמה נאותה.

המיוחד בכתבתו של אברהם ינובסקי הוא תיאור הממשי של חיי יום יום של ראשוני המתיישבים בפתח תקוה. מערכת הקשרים עם אנשי פקידות הברון. הוא מזכיר בפירוט את שמותיהם של עסקני המושבה ותפקידם וחבריו לעבודה שעבדו שכם אל שכם בניסיונות קשים לקיים חיים חקלאיים ולהוציא לחם ופרנסה. שיתוף ילדים נערות ונשים בעבודה.

הוא מתאר את הניסיונות החקלאיים של הברון רוטשילד כדי למצוא פרנסה אפשרית לאנשי המושבות וגם כדי להחזיר חלק קטן מההשקעה הכספית הגדולה שלו. אנו רואים ניסיונות שונים כמו גידול גפנים, שקדים, גרניום ממבטו של איש המושבה. אנחנו חווים את הקשיים הגדולים וגם את ההתרגשות הגדולה בתיאור חי של עבודת החריש העמוק כאילו אנחנו ממש עומדים לידו ועובדים. בין העבודה הקשה ומחלות המלריה ישנו תיאור חיי חברה, שירה ותרבות והרומנטיקה באזור בגורן המפורסמת.

תודה לזלמן חיימוב על המחקר המתמיד באוצרות הארכיון. ערכה והוסיפה נוני ירון

אברהם ינובסקי, קטע מתמונה, צלם ושנה לא ידועים.

מגלת העבודה במשך 37 שנה (תרנ"א-תרפ"ט)  אברהם ינובסקי

אל הארץ באתי בשנת תרנ"א מלונדון הבירה, והימים ימי נטיעת הגפנים האחרונים במושבה רחובות, הכי צעירה בין כל המושבות. מושבה זו שמשה כח מושך בשביל כל הצעירים הבאים ארצה, והחלוץ טרם היה בארץ, רק חובבי-ציוניק'ס אידיאליסטלאך ושמענדריקעס. 

גם אני נמשכתי אחרי הזרם והתיישבתי בה ונתקבלתי לעבוד אצל המנוח הידוע בחיבתו לציון, יעקב קארלינסקי.

לכתוב על החיים במושבה בימים ההם, לא לפי כוחותי הספרותיים, זו היתה רומנטיקה ציונית שלמה, על פני כל איש ועל כל צעד ושעל, התבלטה החבה לציון. לחג הפסח הראשון עלינו לרגל לירושלים, קבוצות, קבוצות של עשרה עד חמשה-עשר איש. ומשם לחברון במקום שהיתה לנו התנגשות עם פרחחי הערבים, אבל אנחנו נתנו להם מכות נאמנות, כי לא ידענו פחד, ועלינו דוקא על כל המדרגות של מערת המכפלה והקיפונו אותה, אולם השיך לקח מאתנו גרושים אחדים בקשיש.  בשובינו לירושלים, ירדנו אל ברכות שלמה, התרחצנו שמה והמשכנו את דרכנו. תרנו את ירושלים את הר הזיתים ועלינו על הפעמוניה הרוסית [כנסיית העלייה הרוסית אל-מוסקוביה] ומשם ראינו כמעט את כל הארץ עם עבר-הירדן וים המלח. 

אחרי מותו הטרגי של קארלינסקי, (יעקב קרלינסקי צעיר איכריה של רחובות. התבלט בדאגתו לפועלים. נהרג בנפילה מהסוס עליו רכב ( 1891).  מטרת רכיבתו הייתה רכישת 2000 דונם אדמה באזור פתח-תקווה עבור התיישבות פועלים.)עברתי לראשון לציון, ונתקבלתי לעבודה ע"י ה' שייד [פקיד הברון הראשי] הידוע בכבודו ובעצמו. עבודתי היתה בניר [חריש], והיה לי הכבוד שלא הרגשתי בו אז לעבוד יד אל יד עם הסופר העתידי משה סמילנסקי. ואח"כ עברנו לעבוד בכרמים ובגן תחת השגחתו של הגנן סמואל הידוע בחריצותו, תחת ידו התמחינו בזמירת והרכבת גפנים, עצי תות ופרי שונים. בקרתי את שעורי הערב של הגנן חיים כהן [ראש ועד פ"ת לאחר שנים] ע"ד נטיעות ומחלותיהם וביחוד של גפנים כגון :כלורוז, אנטרוקנוז, אואידיום, מילדיו ועוד.

עבדתי גם  ביקב הראשון וענבי המרבק הראשונים אשר הגנן הרמנס הכין מהם חבית קטנה יין בשביל הברון שיחיה. דרכתי במו רגלי ובעמדי בחבית התלוצצתי ואמרתי הברון רוחץ את רגלי ושותה את המים קרי יין. ואם כי הצלחתי שם בעבודות, בכל-זאת לא אהבתי את אנשי המושבה ביותר. מפני האריסטוקרטיזם הנפוח שלהם, זה היה בולט על כל צעד ושעל, והייתי רגיל לאמר לחברי, אם הראשונים כמלאכים, הרי צריכים אנו להיות כבני אדם, אבל היינו בדרגה האחרונה ביניהם. גם הבמי"ם  [כנראה בני-משה] היו מראים שהם משכמם ומעלה גבוהים מכל העם, וכלפי נשים היו משחקים תפקיד של "אבירים", ה' יסלח להם. בכל-זאת לא שנאתים ולא מאסתים חס ושלום. כי היו ביניהם אנשים טובי לב ועדינים, הראויים לכבוד גמור.

קרה לי מקרה שמה שיכולתי להביא אסון על עצמי ואולי על כל הבנינים אשר מסביב ליקב, לולא עפ"י נס הופיע בזמנו המכונאיה' פפו, הושיבוני להסיק את התנור הגדול והכין חבל בשביל המכונות שביקב, ולא ביארו לי איזה תפקיד ממלא המחוג של השעון המיוחד לכך, ועד ובאיזו מעלה עליו להימצא. ואני יושב לי על יד דלת התנור, מכניס עצים יבשים ומזופתים וקורא בספר. ואינני חש ומרגיש בשום אסון העלול להתרחש, עד ששמעתי מאחורי קול חזק, "ברח לך מהר מפה, כי אבודים אנחנו", מראה פניו היה נורא וברחתי. פחדתי פשוט מתגרת ידו. כי בזה הרגע חשבתיו לשיכור חס ושלום, אבל מרחוק ראיתי כיצד הוא מסתובב סביב התנור, פותח אשנבים, ואת דלת התנור סגר. ובעצמו גם יצא החוצה, ומסתכל מרחוק בתנור. ואחרי כרבע שעה קורא לי ואומר, נצלנו, היינו יכולים ללכת כולנו קפוט, ובאר לי את סיבת הדבר.

הייתי עד ראיה לעוד שני מקרים, שלאחד הייתי קורא תלמודי מדעי, ולשני הוד שבגבורה. עובדים אנחנו בכרמים, פתאום קוראים לנו לבוא לרב ר' נפתלי הירץ (רב יפו) שאמר לנו שנסיר את כל הערמות הקטנות אשר מסביב ההרכבות החדשות, ונקצץ את השורשים אשר על ההרכבה גופה ונשאיר כך את ההרכבה שלשה ימים רצופים וסמואל הפקח אמר: "בזאת תבחנו אם עבדתם כראוי את ההרכבות. כמו שהראיתי לכם מאה פעמים ואחת". כעבור שלושה ימים, מופיע הרב בלוית השוחט הרב זינגר, בתוך הכרמים, בודק את ההרכבות ואומר כשר,כולנו יודעים עכשו, מדוע עשו את האופרציה הזאת. הרב היה המשגיח על הכרמים מפני הערלה, וביקב מפני הנסך. המקרה השני, עובדים אנחנו במנג', [מחרשה לחריש עמוק רתומה למס' צמדי סוסים] – זה היה הראשון בארץ שהביאו אותו עפ"י דרישת הגנן חיים כהן, לעתים שמרתיו בלילה, וביום עבדתי בו. פתאום התירו את עצמם זוג סוסים דוהרים אריות ממש, אלה של ה' קרנר, התחילו לרוץ ולהסתובב בעגול כשהמאזנים (שפיל ואגע) נגררות ומקישות ברגליהם, וע"י כך הרגיזו אותם ביתר שאת. עומדים אנחנו כנדהמים ומפחדים לגשת אליהם. פתאום קפץ צעיר אחד מהעיר יקסרינוסליבי היה עמד בתוך העגול ואחת שתים תפשם ועצר בהם. קריאת הידד! נשמעה מכל העברים, עבדו שם בנירים[ שדות מעובדים] כחמישים איש, הצטערנו רק שלא קרה זה בנוכחות הגנן הצרפתי, קולן, כי אז לא היה אומר שהפועלים העברים מבלי עולם הם, כפי שהיה מתבטא. כאמור אם כי הצלחתי בראשון, היו זמנים שהייתי מרוויח גם שמונה פרנק ליום (!!!)

נעמי ינובסקי ביתו של אברהם בדרך הביתה. רחוב פיק"א בראשיתו. צלם ושנה לא ידוע

החיים בהמושבה פתח תקוה

ובכל זאת עזבתי את המושבה (ראשון לציון) ביחוד מפני מחלות קשות שסבלנו שם, מדיזנטריה, חולרינה וקדחת. שלוש פעמים הובילו אותי ירושלימה לבית חולים ובאחרונה לבית החולים היפואי שזה רק נפתח תחת ממונתו של המנוח חיים גולדברג (בקר) הידוע כמוכתר יפו והמושבות) ואח"כ עברה הגבאות להמנוח שמעון רוקח והאיש הדגול מרבבה ד"ר שטיין היה הרופא הראשון שם, קסם היה בפיו ובידיו בשביל החולים, וכשהיה שם את ידו על  מצחך, היית מרגיש כאילו פסקה המחלה ממך, וה-"נו וואס מאכט איד" שלו היה כאין שיר מזמור.  וכשיצאתי מבית החולים, נסעתי ישר עם חברי בן-יוסף לפתח תקווה (את חברי זה שלחו מהמושבה בעד עברה שהיום דשים אותה ברגלים, בעד עישון סיגר בחדרו בשבת), התיישבנו בביתו של ר' פנחס מאירי,  מצאנו שם גם את חברו ברוצקי, קבענו את שכר הדירה 5 פראנק לחודש  בעד כל איש, עם תה ערב, בוקר וצהרים. נמצא שלאדון מאירי היתה הכנסה חדשית 15 פראנק. זה היה ממש עושר בימים ההם, ולא אחד התקנא בו, אבל הלילה הראשון נדדה שנתנו, בן נתן לנו הלא זה הוא מוט'לה שלנו (שנולד באותו לילה אצל בעל הבית). זה קרה לפני שלושים ושבע שנים. על [טכס] השלום-זכר שלו היו כמעט כל  בני המושבה, שם הכרתי את ה"ה יהושוע שטמפר; לייבל ליפשיץ, זאב ברנדי ז"ל,  והחיים אתנו כיום האחים יהודה ומשה שמואל ראב. ור' יהודה סיפר על מקרה אחד שקרה להם, לו ולסנדר חדד בדרך לזכרון, שעכבו אותם שמונה בדואים וביניהם אחד שחור וגבוה כארז וחסון כאלון והם שניהם עמדו נגדם. ר' סנדר תפס את השחור השכיבו על הארץ והכניס בו מכות עד חדרי בטן עד שהנשארים התחילו לבקש את ר' סנדר שיעזוב אותו, "דחילק יא סידי" (רחם אדוני). למחרת בואנו הלכנו לראות את המושב יהוד, נפגשנו עם המנוח אליהו ספיר, רכוב על חמור בדרך למושבה, העמיד את חמורו, דרש בשלומנו ובקש אותנו שנכנס אל ביתו, שם נמצא את משפחתו וגם את חתנו, בימים ההם היה הוא המורה הראשי בבית הספר בפ"ת. בבקר היה בא למושבה ובערב היה שב הביתה, ולכשהתישב בפ"ת  סדר לנו שעורי ערב, לערבית וספרות עברית וחברו גורדון היה מורה לתנ"ך ואגדה, ופלא שבמשך שעורים אחדים הספקנו כבר לקרא ולכתב ערבית. בהכנסנו למושב,

פגשה אותנו הגב' גוטמן עם עוד שתי נשים ואומרת, הנה שלושת המלאכים, הכניסה אותנו אל ביתה וכבדה אותנו בחלב חמוץ, הלכנו לראות את הבאר העמוקה, שנשים שאבו ממנה מים, ונכנסנו לביתו של ה' שתיל ספיר. קבלו אותנו בסבר פנים יפות, כבדו בתה ור' בן-ציון שתיל ז"ל השמיע לנו מעט תורה. לפנות ערב לכשבאנו [חזרנו]  מיהוד, הלכנו אל ה' גרוס  האדמיניסטראטור, שהיה מתהלך בחצר הפקידות-שנבנתה אז ע"י ר' אליעזר דוברי ור' דוד נוביק ז"ל בין העדר ושורק, סימן למצב רוח טוב, ותיכף נענה לנו. 

אברהם ינובסקי (עומד במרכז) עם פועלים במשתלה שהקים ליד ביתו ברחוב חובבי ציון פינת רוטשילד, צלם ושנה לא ידועים.

תחילת מעשינו במושבה היו חפירת תעלות סביב החלקה שנקראת "ראבה", השטח הגדול שהכינו בשביל נטיעת כרמי גפנים. עבדנו ביחד עם ר' דוד איזראלית ז"ל, הוא היה אומר שאיננו משגיח, אלא פועל פשוט כמונו, זה היה איש משכיל חכם ונבון מבני הדור הישן ומתלמידי ישיבת וולוז'ין, אבל גא וקפדן נורא, ביחוד בעבודה. זו האחרונה היתה צריכה לצאת אצלו "אגיל ואשמח".. על קפדנותו המופרזת חיברו הלצים שירים ז'רגונים,והיו שרים בשובם מהעבודה. לא רחוק מאתנו עבדו בניר אכרי וזקני המושבה הלא המה אנשי השם ה"ה וולף בראנדי, הלל כהן, ר' ליבל ליפשיץ (מבדח היה לראות כיצד זה האיש הגבוה והארוך עומד בניר מתכופף ומזדקף ויושב לחפש אחרי היבלית. אבל לא ארכו הימים וקבל משרה באמת גבוהה לפי מדתו, בתור משגיח ומקל ביד) ר' משה ליפקיס עם התרבוש על ראשו מימי צלח אל דין ויבדלו לחיים ר' פנחס מאירי, משה שמואל ראב, חנוך סלור דב מרגלית ש.י. גינצבורג, ר' א.ל.מכנס ועוד צעירים וזקנים עובדים במרץ מוציאים את היבלית ושמים בקופות והמאסף לכל הקופות היה המנוח ר' אברהם קופלמן שהיה עושה ערמות-ערמות ושורף אותן והתורה עמו,(אחרי גמרו את עבודתו היה יושב על איזה ארגז או פשוט על הארץ והוגה בספר,)

בצהרים היינו מתאספים בסוכה שעמדה על גבעה לא רחוק מאתנו, אוכלים מה שהיינו מוציאים מילקוטנו, לאחדים מהאיכרים היו הבנות מביאות תבשיל ועוד מיני מאכלים. ברכת המזון היינו מברכים "בנברך לאלוהינו".. ולרוב היינו מתפללים גם תפילת מנחה בשדה. עוד לא הספקנו לגמור את כל אורך התעלה בדרך ליפו, וכבר קוראים לר' דוד ולנו אל המושבה לסדר את גרנות הפקידות. כי זה קרה בזמן ספירת העומר. סדרנו את השעורה בעגול גדול ונהדר. זה היה מעשה מחשבת ממש, אם היתה לאיזו שבולת החוצפה להוציא את ראשה החוצה, היתה תיכף מקבלת מכה בראש הקלשון. למשל ושנינה היה הגורן שלנו בפי כל בני המושבה. אבל הקדוש ברוך הוא לצון חמד לו, מה עשה, המטיר עליו גשמי זעף במשך יומיים והצטרכנו לפזר אותו וליבש ולסדר מחדש. אבל את זאת  עשו כבר אחרים אותנו שלחו לעבוד במנג'. בבואנו מצאנו שמה את המנוח ר' מיכל שפירא ויבדל לחיים ר' יעקב קופלמן, הם היו עסוקים בהכנסת המסמרים הגדולים [יתדות] באדמה. השתאנו על אלה האנשים הבאים כבר בימים, באיזה מרץ וכח יוצא מהכלל עובדים הם.

ב- " נו.. ארוך פונה אלינו ר' יעקב הנ"ל, מביט לנו בעינים וצוחק, ז"א איך מוצאת חן  בעינינו עבודתם ואלי הוא פונה ואומר, שמענו שאתה כבר מומחה בעבודה זו, הנה אנחנו  עוברים כבר למנג' השני, העומד שם ואת זה מוסרים לכם על אחריותכם והלכו להם. סדרנו את המחרשה על מקומה הנכון, נתנו אות לעגלונים והמחרשה זזה, ישבנו על ספסל המחרשה, התחלנו לקרוא את [עתון] "המליץ", וכך עבדנו עד שקיעת החמה, למחרת עם צאת השמש היינו כבר בעבודה, וכך חרשנו עד אשר מחרשה במחרשה נגעה. במרחק של שלוש  מאות ארבע מאות מטרים ממקומנו חרשו צעירי המושבה הלא המה מנדל קלינסקי, יונה דינוביץ ועוד המחרשה של עשר זוגות סוסים. אחרי גמירת העבודה במנג', עברנו לעבוד בניר, כי עשרים וחמשה איש היינו תחת השגחתו של המנוח ר' יהודה בכר– יהודי ספרדי- שמזמן לזמן היה מזרז אותנו בעבודה. והנה בתוך החור אשר באדמה זנק נחש גדול ושחור כשני מטר אורכו, ומתפתל בין רגלינו, הקפנו אותו והרגנוהו.  וכעבור רגעים אחדים והנה שוב נחש וכמשפט הראשון עשינו גם לו.והפקיד גרוס נשא לבו לאמר: "אני אבער אחרי הקדחת עד תומה". מה עשה, הלך והביא מיחם גדול מאד, מינה עליו את בן הרבי מפוקושאן את הרב ר' שמואלמילס ז"ל, תורני ומשכיל וחובב ציון ותיק, שיעניק לנו תה ערב ובקר וצהרים. בצהרים היינו מתאספים סביב המיחם, היינו אוכלים ושותים ומשוחחים בידידות רבה כאחים, ושמחים וטובי לב היינו שבים לעבודה. עבודת הקדש באמת אחרי הצלצול (מעולם לא אשכח את הימים המאושרים ההם, ובדמעות על עיני אני מתגעגע). ולכשסדר ה' גרוס את מכונת הקיטור, עבדנו לעבד בה. שני משמרות היינו

משמר אחד ביום ומשמר אחד בלילה, בראשון היו ר' יוסף פנחסביץ ז"ל שקרא לו אסון שנגדעו לו שלש אצבעות ע"י המכונה, ר' פנחס מאירי, הבחור ירחמיאל ועוד אכרים אחדים, ובשני היינו אני וחברי ועוד אחדים מהאיכרים.

היום שלנו היה מתחיל עם עלות השחר, דרכנו היתה דרך הגבעה אשר שם מקננת עכשו "גבעת-השלושה" וכאשר היינו עולים על הגבעה היינו שרים בקול רם וברגש נעלה " ברן יחד כבני בקר" של ר' סעדיה גאון והדינו היה נשמע עד למרחוק ועד החורשים הגיע. מי שלא זכה לראות  שדה עבודה כשלנו לא ראה מחזה יפה מימיו. במקום שם היו כרמי בכר וקלינסקי, עמד הקטר מהודק במסמרי ברזל גדולים, לאדמה שלא יזוז ממקומו. ועל מרחק של שלוש ארבע מאות מטרים, נסחבה על כבל פלדה (קבל) מחרשה גדולה שיורדת בעומק של שבעים שמונים סנטימטר באדמה. ואנחנו מנצחים עליה ושומרים שלא תצא ממסלולה וגם דגל  לתת בו את האותות. על מרחק של איזה מאות מטרים ממנו עובדים שני מנג'ים ולצד מערב  מהם ע"י מקשה שהיינו סוחבים ממנה ביודעים ובלא יודעים אבטיחים, עובדים במחרשה של עשרה זוגות סוסים, והעם לעשרות עשרות מהם גם ערבים נפוץ בעמק ובהר מי בניר מי בישור (הקרקע) ומי בסתימת שלוליות ועל דרך יפו מצד צפון עומדים ר' משה סלור המודד עם מכונת המדידה ועל ידו ר' ש.י. גינזבורג עם עינו החדה הרואה למרחוק ואחד  מהצעירים עם דגל ביד עומד על גבול הראבה מצד דרום ור' ש.י. גינזבורג מביט על הקו ומראה בידו כיצד להזיז את המוטות או לצד מערב או לצד מזרח ועל ידם עומד אודי יטקובסקי הידוע בעינו הישרה עם זוג פרדות ומעביר תלם שיצא ישר כמו מיתר וגם בצד השני של הדרך, הולכים ומסמנים דרכים על כל מאתים מטרים, אשרי עין ראתה כל אלה. הלא רק למשמע אוזנינו תגיל ותשמח לבנו, בעבודות אלו התעסקו כל בני המושבה מנער עד זקן.    

החיים במושבה היו כפריים פטריארכליים לגמרי, על הצד הכלכלי לא היה כמעט להתאונן. צרכי אוכל לרוב רק כסף באמת לא היה בנמצא, הצד הרוחני היה דתי מוסרי טהור. השכם בבקר היו כולם ואפילו אנשי שלומנו היו אצים רצים לבית הכנסת להתפלל ואחרי התפילה יוצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב.

 סנדליהם ברגליהם, מכשירי העבודה על כתפיהם כולם רצים לעבודה.

 גם הנשים והבנות לוקחות חלק גדול בעבודות בית וחוץ, הנה עוברות לפנינו חמש שש צעירות בסנדלים על רגליהן עם מטפחות דוגמת כפריות קשורות על ראשיהן עם חרמשים וקלשונים בידיהן ופניהם אל עבר החמרה וכשאתה נפגש עם מבטיהן פניהן השזופים מסמיקות, כי הלא בחור אלגנטי הייתי הבא מלונדון, ביניהן היו לי הרבה מכירות.

והשבת.. היה יום מדהים יום מנוחה ושמחה לבבית יום שכולו אומר קדוש, שחציו לי וחציו לאדני. אין פרץ ואין צווחה ברחובותינו, אין צריחות איומות, פראיות ומשונות בלילה ולא אספות צעקניות ומחוצפות ביום. והפגנות לשם שמים האנרכיסטיים ולא הריצות המבוהלות, זה ליפו זה לירושלים, זה לחיפה וזה לסרפנד עם הבעיטות האכזריות. כמה אני מתגעגע  לחיים ההם, חזות הכל חזינו פה. חזות נצח ישראל בארץ ישראל. חיים שעוד בילדותנו התגעגענו אליהם. אחרי גמר החרישה העמוקה שנמשכה עד חג הסוכות, התחילו להתכונן לנטיעה, עוד היה עלינו לגמור את הנירים. ועם הגשם הראשון יצאו לשדד את האדמה ואחרי אשר חלקו את כל  השטח הגדול לחלקים בני ארבעים וחמשה וחמישים וחמשה דונם כל חלק, התחילו לסמן ולחפור בורות. את העבודה הזאת קבלנו בקבלנות והיינו מוציאים בכל יום עד ארבע מאות בור ויותר. את ייחורי הגפנים לנטיעה היו מביאים מוכנים מראשון, והספקנו לנטוע החורף ההוא רבע מיליון גפנים. כל אחד יודה שזאת היתה עבודה ענקית מאד, וכאן אנו צריכים לפי דעתי להרכין את ראשינו בפני פקידות הברון שיחיה. מריה דאברהם ! עבודה ענקית שכזו נעשתה בשנה אחת (חוץ מעוד עבודות הרבה וה

והרבה צדדיות) בחוכמה היו מנהליה, פקיד, גנן וחצי מזכיר, האחרון היה גם מורה בבית הספר לשפה התורכית וגנן עוזר,שכולם ביחד היו מקבלים משכורת של פקיד בינוני  במחלקות חברות אחרות משלנו. היחוסים בין בני המושבה היו ידידותיים מאד היו איזה אי הבנות בין הבודדים ובין הכ"ח, אבל ניטשטשו תיכף, כי כל אחד הבין שאין פה צד נאשם.

 ילדי המושבה כגון היטקובסקים קלינסקים וסלורים היו עסוקים בגן ובמשתלה, תחת  ראשותו של המנוח הופמן שנפל שדוד בזמן המלחמה ע"י התורכים, ואחרי שהתבגרו קצת העבירו אותם לעבוד בכרמים ומסרו להם לבער את הסעידה [גומא הפקעים ] בכרם של חנוך סלור, מענין היה לראות באיזה בורות עמוקים שכבו אלה הילדים וחפשו את העשב הרע הזה, והצופה עליהם היה הבחור ישראל כהן כי עין חדה לו..

השנה השניה טפלנו בנטיעות הרכות ובהוצאת היבלית הבודדת, והמייחם תחת ראשותו של ר' שמואל הנ"ל עוד לא חדל מלרתוח.

ובחמרה ע"י הירקון הולכת ונוצרת משתלה גדולה של אלפים ואלפים של שתילי זיתים. טיפלו בה הרבה ידים. במשאבת יד גדולה היינו משקים אותה בינינו היינו ר' אבא למפרט בניו של שמולביץ אהרון לייב נכנס ועוד. המשתלה גבלה עם שדהו והוא כבר אז זמם לנטוע פרדס שבאמת אחרי זמן מה הוצאיו לפועל את זממו.

היינו ששה שמונה אנשים ובשירי ציון ותפילה היינו מלוים את המשאבה. ר' אבא הנ"ל היה בעל תפילה וידע פרק בשיר, סידר לנו מקהלה והיינו שרים תחת הנהלתו. משיר תפילה  אני זוכר עוד עד היום את "הלאל אלי כמה איחל" של ר' יהודה לוי עם מנגינה של ר'  ישראל שקודיבר "ואתה נגליתה" של ר' יושע סלונימר ו"התתברך צורנו" של ר' ישראל מינסקר ועוד של חזנים אחרים.

 ופה קרה לנו מקרה של התנגשות עם עבדי השייך שרצו לגזול (וגזלו באמת חלקה הגונה של אדמת המושבה, שהיתה גובלת עם אדמתו של השיך (1 אבו רבאח) ולולא באה הפקודה מהפקידות לא לעמוד נגדם, כי השיך היה השליט בכל הסביבה וגם בממשלה, כי אז היתה מתלקחת מריבת דמים. כי גם ר' סנדר חדד היה ביננו והוא לא  סבל עלבונות. בצהרים היינו מתרחצים בנהר, אבל מאז המריבה, עד אשר השלימו איתם. היינו מפחדים שמה מאחורי הקנים ימטירו עלינו אבנים. אחרי זמן מה קרה אסון לאחיה של הגב' בתיה ירמה, שהלך לקנות זבל אצל הערבים השוכנים על הירקון, ובידו שלשה פונטים, הם תפסו אותו והטביעו אותו בנהר. הזעיקו את כל בני המושבה לחפש אותו, ואחרי יומים מצאו את גופו בנהר.הקצין התורכי אברהים ג'וזדר מצא את הרוצחים והוביל אותם ירושלימה למקום שקבלו את ענשם, הרבה והרבה צרות סבלנו מהבדואים האלו, ומאז לא היינו יוצאים לעבודה אל הירקון כי אם שלושה או ארבעה ביחד, כי נפל פחדם עלינו.

ולכשהגיע זמן הרכבת הגפנים, היתה התעוררות גדולה במחננו, כולם השתתפו בעבודה זו, חלקו אותנו לשני מחנות, האחד תחת הנהלתו של סמואל הידוע והשני תחת הנהלתו של ה' סימונובסקי, עכשיו אכר בראשון. והחלה התחרות וקנאת עבודה, וכשם שקנאת סופרים תרבה חכמה, אבל קנאת עבודה וחכמה, כי כל אחד מתחכם לעבור את השני בחכמת ההרכבה. היינו משגיחים בשבע עינים שהעבודה תצא מתוקנת, בתחילה התנהלה העבודה בכבדות, שנים-עשר שמונה-עשר הרכבות ליום. פתאום הקיפה הזעקה את  המחנה: פנחס מאירי עם ר' משה מקלב עשו כל אחד חמישים, באיזו קנאה וכבוד הבטנו על שני אלה אנשי החיל.

בשובנו בערב, ערב ממש, הביתה כי מי שמע את הצלצול ומי ראה  את שקיעת החמה. ולו היה בינינו יהושע בן-נון היה מעמיד את השמש במהלכה, כי העבודה לקחה את כל לבנו. איזה ספוק נפשי איזו חדוות עבודה ! ! ולמחרת, אל תשאלו מה שהיה למחרת הארץ רעדה תחתנו, אל הכרמים רצו ממש, כל אחד השתדל להקדים את השני. ומכל המדדים אתה שומע כרוזים, פלוני עד הצהרים חמישים (הרכבות) ומרחוק  צועקים ששים, שבעים. ולפנות ערב, ר' משה מקלב ע"ה 125, זה היה ניצחון גדול, אבל בזמן קצר הגענו עד שלש מאות ארבע מאות ויותר, עד שלאחרונה הוצאנו עד חמש  מאות הרכבות ליום. ובאותה ההתלהבות הבוערת התנהל עיבוד ההרכבות וזמירת הגפנים. את עיבוד הכרמים מסרו לקבוצות-קבוצות, אני הייתי בקבוצת בראנדי (ברנדה) ע"ה ולכבודו ולזכרו אני אומר שהיה הכי חרוץ בינינו ותמיד היה מקדים אותנו בעבודה. וגם היה מגן עלינו כי היה מי שהוא שהיה מתגנב מאחורינו והיה רוצה לתפוס אותנו בשעת בטלה, אך מכיון שהיה רואה את ר' וולף היה מרפה מתאוותו.

כאשר חלקו את הכרמים בין הכ"ח וזמן השמירה הגיע, אז באמת הראו את כח גבורתם בעבודה זו. גנב כשהיה נכנס בלילה לכרמים, תיכף היו תופסים אותו ומראים לו את  נחת זרועם. וגם השועלים מחבלי הכרמים, לא שבעו נחת מהם. ולא השביעו את רעבונם. אנחנו בבית ופתאום הקיפה הזעקה את המושבה, מחלה תקפה את הגפנים, רצים אנו אל הכרמים ואיתנו הגנן, בודק את העלים ואומר שזאת היא מחלת מלדיום [פטריה על עלי הגפן כיום נקראת קימחון] והתרופה לזאת תמיסת בלובשטיין (קנקתום) [?] עם סיד ולזרוק על העלים, הבהילו להביא פולביזטורים וקסקדים [מתזי נוזלים] ומזים על הגפנים. הרבה השתמשו במברשות, [הטבע] הקדים רפואה למכה זו, שלח לנו רוח קדים ורפתה המחלה לגמרי.

והנה הבציר ממשמש ובא. את הובלת הענבים ל[יקב] בראשון מסרנו בקבלנות לר' מרדכי הויזדורף החביב והנוח לבריות. עבודת הבצירה וההובלה אלה הן שתי עבודות המפרכסות את הגוף והנפש ריסוק אברים ממש, כל היום אתה בוצר וכל הלילה בדרך לשמור על הענבים מכל מיני מלאכי רעים ופגעים, כך יום אחרי יום וחוזר חלילה.

רגילים היינו אנחנו הצעירים, להתאסף לעתים קרובות בביתו של ר' משה מקלב ע"ה כי נוח לבריות היה ומכניס אורחים. לבלות כשעה קלה בשיחה נאה בהלצות ובמהתלות, כמובן לא גסות חס ושלום. ושם בפעם הראשונה אחרי הבציר הראשון, שקלו בפלס את טיב הכרמים וחריצות הכורמים, עפ"י משקל הענבים שהביא כרמו, יצא שכרמי ינק'לה גינזבורג ויוס'לה קרול  המה הראשונים.

אחריהם של מאיר פיאלקוב, ר' יהודה ראב ר' יעקב קופלמן ושל המנוח הופמן. כך התנהלו החיים שנים אחדות, אנחנו פקחנו קצת את העינים

והנה משבר בכרמים, הויה על הויה במסחר הכרמים עד כי לא כדאי היה לבצור את הענבים, רק כמות ידועה לפי דרישת היקב. ומחשבי קיצין מצאו שצריך לעקור חלק די ניכר מהכרמים, והברון שיחיה הסכים לזה. ומי ישלם דמי פיצויים, הנה משנה מפורשת ר' יעקב משלם קרי בן יעקב, מיליון ושמונה מאות אלף פרנקים טבין ותקילין שילם הוא בעד העקירה והטבת מסחר היין, חוץ מהון חוזר של שלשה ארבעה מיליונים שהיו נמצאים ביקב ובמסחר (את היקב קבלו ממנו באריסות למשך תשעים ותשע שנים במחיר של מאה פרנק לשנה). העקירה נגמרה, אבל בזה לא פסק הכח והרצון ליצירה חדשה, וכשם שהשקד הוא הראשון לפריחה, כך היה הראשון לנטיעה והשני לו הפרדס, אחרי חורבן הכרמים.

הראשון מהאכרים שנכנס לפרדס וגם נפגע בו, זה היה ר' חנוך סלור ואחריו החרו  והחזיקו אחרים וביחוד אחרי החורבן השני של הכרמים.

וכיום שטח ענקי של פרדסים שהולך ומתרחב שנה אחרי שנה, מכסה את שדות מושבתנו. אבל מי יתנה את צרותיהם של הפרדסנים, שסבלו יסורים נוראים ממש מהבארות ושיטת ההשקאה, שלוש ארבע פעמים, העמיקו את הבארות, הכניסו באר בתוך באר והיו מוסיפים נדבכים על גבי נדבכים והיו  מוציאים את המים בשרשראות של ארגזים (אנטיליה) ע"י סוסים ופרדות, עד אשר  התחכם אחד משלושת אלו המכונאים או המנוח שטיין או קנטרוביץ עם נעמן, ומשפט הבכורה למי  אין אנו יודעים. והכניסו את שיטת הפילטרים ועכשיו יש פרדסנים הקברים באדמה עם הפילטרים עד מאה וחמישים מטרים ויותר ועוד שאלת ההשקאה בעינה עומדת. אנו מקוים ששאלה חמורה זו תפטר בקרב הימים ע"י השקאת רוטנברג מהירקון, שתשקה את כל שטח אדמת מושבתנו. [חברת ירקון].

בשנים השלישית להגפנים, נוטע ע"י הפקידות שטח גדול של זיתים משובחים, ואחרי שנה עפ"י האיניציאטיבה של הברון עצמו שהשתדל להכניס יותר ענפי חקלאות במשקנו,

נוטעו צמחי ז'רניום ושושנות לעשות מהם מיץ וריבה. זה היה שדה נהדר מאד, וריחם היה מגיע עד למרחוק ועוד בשנה הראשונה לנטיעתם,  עשינו כבר את הקציר הראשון. בעבודות אלו התעסקו אך ורק יהודים. כל ילדי המושבה התעסקו בהכנת שתילים ובשתילתם. ולמלאות את החסר, הביאו בעגלות שתילים בעציצים, ובזה התעסקתי אני עם ה' עקיבא יקובזון. וכך התמחינו בעבודה זו שעד שהוריקו את העגלות, כבר הספקנו לגמור את השתילה, עד שהגנן היה מתפלא על חריצותנו. בקצירת העלים העסיקו אותי את מרדכי הפרסי ופנחס מאירי, את זה האחרון שלחו אח"כ לבית החרושת של בושם שהפקידות סדרה בפרדס האתרוגים של הברון שי'[שיחיה]. כמות ענקית של מיץ ג'רניום התאספה במשך שנתים והעבירו אותה במחסן הפקידות אשר על חוף הים, בכדי לשלוח לפריז אל התערוכה. אבל מסיבה בלתי ידועה לנו עד היום או אולי ידועה למי שהוא, נזל המיץ מהכלים מנקבים קטנים שנמצאו בתחתיתם. ולכשהתאספו הפקידים למצוא סיבת הדבר. אז ה' חזן הפקיד הראשי היה כ"כ נרגז שבעט באדון פרב פקיד בפ"ת. ותעשיית המיץ ע"י הפקידות נגמרה לגמרי. אבל קם גואל לתעשייה אחרת ממין זה. בא צרפתי אחד שיש לו בתי חרושת של בושם בצרפת ובבולגריה והציע למושבה לאסף את  פרחי האקציה והוא הסכים לקבלם ולשלם מחיר ידוע עבור כל קילו. הרבה בחורים וצעירות התעסקו בזה והרוויחו את שכר יומם. המקבל את הפרחים היה ר' פנחס מאירי שהיה שולח את זה לבית החרושת שהיה תחת השגחתו של ה' אזגור [איש עסקים]. אבל לבסוף נסגר בית חרושת זה ג"כ.

זמן מה אחרי זה, הכריח אותי כמעט הפקיד הראשי ר' יצחק לוי לעשות נסיון חדש  בז'רניום. נתנו לי קרדיט של שלוש מאות פרנקים וגם מסרו לרשותי את בית החרושת  האמור על כל מכשיריו עם סדור המים. אני נטעתי ארבעה דונם של ז'רניום שהביאו לי עלים בשנה השניה לשתילתם, כשלוש אלפים קילו לדונם, והוצאתי מהם כשנים-עשר קילו מיץ (מכל ארבעת הדונמים). חוץ מההובלה עשיתי את כל העבודות בעצמי, והעסק היה יכול להיות לגמרי לא רע, לולא לקחו ממני את בנין בית החרושת,  בשביל מחסן תפוחי הזהב. ונשארתי עם יבול הקטיף האחרון בשדה. לא נשאר לי כי אם לעקור את השיחים וחסל.

וכך נסתם הגולל על ענף תעשיה שהיה יכול לפרנס משפחות אחדות. כמובן שהייתי יכול להפסיד את כל מה שהשקעתי בנטיעה זו. אבל היושב בשמים הלא מבקש את הנרדף, שלח לי בחור גואל את ה' שחור ושותפיו שסדרו בית חרושת לבושם במושבתנו תחת השגחת ה' פנחס גלובמן וגם הם עשו בעצמם את הנטיעה, ושתילים קבלתי על עצמי להספיק להם. ואחריו (אחרי שחור) נתיסדה אגודה לתעשית בושם בכפר-סבא שעמדה תחת הנהלתו של ר' אליהו אוסטשינסקי. בנו שם בית חרשת עם מכונות הכי חדישות והייתי מספיק להם ב"כ [?] את שתילי הז'רניום. אבל גם המה לא הצליחו בעבודתם, ובית החרושת נסגר. גם האינג'ינר אגרונם חפץ מזכרון יעקב נסע [?]  לעשות נסיון באותה התעשייה, אולם גם הוא עזבה. ככה עלו בתוהו הניסיונות הראשונים על שדה תעשיה זו בארצנו.

אחרי העקירה הראשונה בנה לנו סינדיקט היין גת, כדי לקמץ בהוצאות ההובלה של הענבים לראשון וכך נצלנו מטרדת הדרך ומלעג השאננים. חפירת היסוד נמסרה לה' יעקב פנחסי [מהעלייה השניה]  וחבריו. והבנין לר' פיוויל סטולובסקי.  בועדת הבנין השתתפו ר' יהודה ראב ר' ישראל ויסוקר והמנוח הלל כהן. ר' יוסף קרול היה הייני והצעיר יחזקאל כהן, המזכיר. את היין והספירט היינו מובילים לראשון, ליקב ושווים כטוב בעיניהם. והנה עוד פעם משבר בממכר היין ועוד פעם עקירה. והסינדיקט החליט שאנחנו וגם הגדרתיים צריכים לעשות את כל העקירה, וכך היה. אבל מעז יצא מתוק, את כסף הפיצויים השקיעו בקנית אדמת נחלת-הרצל, כשלושת אלפים דונם, ובנטיעות שקדים ופרדסים. כי כח היצירה התגבר עוד יותר באנשינו. הד"ר כהן ברנשטיין שגורה היתה בפיו המימרה: "צריך להבין ולהחשיב את האונטער נעמונגס קראפת  [ההתחייבות ההכרחית] של הפתח-תקותים: והרבה אמת בדבריו, שכן  נהיינו לדוגמא ולמופת ולמורה דרך לכל הישוב כמעט.

השנה הראשונה להשתקעותנו במושבה, הציע ה' הגנן חיים כהן, לקבל בקבלנות את חפירת התעלות מצד הבצה, מקודם עבדו שם ערבים תחת השגחתו של ר' ברוך דינוביץ. אבל לא הוא ולא הם לא רצו לעבוד שם מפחד הקדחת, שדבקה בהם באמת. במושבה לא נמצא איש  שיאות לקבל עליו את העבודה הזו. אבל אני וחברי החלטנו לעשות נסיון, ובאמת הצלחנו, כי כבר ביום הראשון לעבודתנו הרווחנו, כל אחד מאתנו 15 גרוש ליום. אחרי ימים מספר נלוה אלינו גם נתן איזראלית, היינו עובדים ארבע עשר שעות ליום. והרווח שלנו היה מגיע כמעט לנפוליון ליום לכל אחד. היינו עובדים ארבע-עשר שעות ליום. במושבה היו מזהירים אותנו שלא נעבוד שם, כי נחלה במלריה וגם הד"ר מזיא שלח לקרוא לנו והתרה בנו, באם לא נעזוב את הבצה לא יענה לנו אם נחלה. אבל לכשטעמנו פעם רווח טוב לא שמענו בקולו. ואם כי שתינו אפילו את מי הבצה ובכל זאת  יצאנו ברוך השם בריאים וחזקים, כפי שאתם רואים אותנו היום. אחרי גמרנו את עבודתנו בבצה קבלנו על עצמנו ביחד עם ר' דוד איזראלית ור' הלל כהן זכרונם לברכה. לחפור תעלה באמצע הכמים [?], של ארבע מטרים רחבה, בכדי להעביר את מי השלולית לתוכה. זאת היתה עבודה גדולה וקשה. ובכל זאת היינו מרויחים יותר מחמשה פרנק ליום לכל אחד. אנחנו עובדים ומזיעים כהוגן והנה מרחוק צועקים לנו, חבשו את הכובעים. תצטננו  חס ושלום. הקול קול ר' משה ליפקיס המזהירנו לעברה שבגלוי ראש.

עפ"י האיניציאטיבה שלי (על זה יעיד ה' פסקל) קנו אנשי פתח-תקוה את אדמת כפר-סבא מהברון, ב- 17 פרנק הדונם בתשלומים לשעורים. ומיד כוסו שטחים רחבים בכרמי גפנים, שקדים זיתים וחורשות של אקליפטוסים. בנו בתים והתחילה להתפתח במהירות נפלאה. באה המלחמה והחריבה אותה,

אבל תחילה לעיל היא נבנית מחדש ויש לה כבר שטחים רחבים, נטועים פרדסים.

הישוב הפתח-תקותי היה נבנה ונחרב כמה פעמים, בזה השתמשו שכנינו הערבים וגזלו מהמושבה שטח של ארבעת אלפים דונם. וקשה היה להוציא את האדמה מידם במשפט. עד שלאחרונה נאותו הערבים עפ"י השתדלותו של המוכתר חיים גולדברג (בקר), אצל השיך הידוע שהיה הכל יכול, להשיב החצי מהגזלה, שעלה לברון בחמשה-עשר אלף פרנקים. ועוד בשנה זו התכסה השטח הזה לערך אלפים דונם, בכרמי גפנים. ואחרי שנים אחדות קנו מהערבים את החצי השני בכסף מלא עם עודף של אלף דונם. השטח הזה נקנה ע"י אנשים פרטיים. הלא המה שלום כהן, יעקב גינזבורג, ועוד. על שמו של מנדל קלינסקי ובאותה השנה כבר הכינו את האדמה למטעי שקדים, גפנים וזיתים. וכיום נוטעו כבר שם מאות דונמים פרדסים וזה הודות לה' קנטרוביץ שכרה את הבאר הראשונה בנחלה זו ("נחלת-הרצל"), הדבר נתן דחיפה לנטיעת פרדסים  בפינה ההיא. הבאר שלו משקה כיום כשלוש מאות דונם פרדס. עוד לפני רכישת אדמת "נחלת-הרצל", נקנה עפ"י השתדלותו של מיכל ליב כץ ז"ל, ע"י חובבי ציון ואנשי פ"ת שטח הגון של אדמת פג'ה, אשר עליו נבנה המושב "עין-גנים". (ר' אליהו ספיר ז"ל היה בין העסקנים שהתעסקו בקניה זו). אחרי הקניה הנ"ל גם-כן עפ"י השתדלותו של כץ הנ"ל, נקנה ע"י חברת "גאולה" ואנשים פרטיים מהמושבה, כארבעת אלפים דונם מאדמת "יהודיה" (כפר ערבי).

על חלק משטח הזה נבנתה שכונת התימנים "מחנה-יהודה". כל השטח הזה נתכסה במשך שנתים, כמעט כולו בכרמי גפנים שקדים ובשנים האחרונות בפרדסים. כמעט כל האכרים התעסקו בפלחה, ואת הגרנות היו מסדרים מזרחה למושבה, והמקום היה נקרא בשם כולל הגורן, ששמש ג"כ למקום מרגוע בערב לשעה קלה, לטיולים לשעשועים לשירה ולזמרה. ולכשהייתי שוכב על ערמת קש ופניך למעלה, נדמה היה לך שאלפי עינים קורצות לך מהשמים וקוראים, "גם לנו יש הגורן, גם לנו יש געגועים, גם לנו יש אהבה.

ולכשיתאספו לחוג את חג היובל, להוי ידוע לכולם שלא חג המושבה בלבד הוא, אלא של האם ובנותיה הלא הן: כפר-סבא, בחריה, עין-גנים, מחנה-יהודה, התחיה, כפר-גנים, גבעת-השלושה, גן-קרמניצקי, והביצה, ובצדק גן-נתניה וחלק  גדול מהרצליה.

והדורות הבאים יאמרו וישירו: היה היו אנשים, גיבורים ואנשי שם שבראו יש מאין ולאות תודה והכרה, ננסים גסים יורקים להם בפניהם ובעיניהם.

מרשה אני לכתוב שורות אחדות על עצמי, בתור עובד ושתל. יש שמכנים אותי בשם זקן השתלים ואולי בצדק. על זה יעידו כל אלה שראו בעיניהם את האקטיביות שלי בעבודות אלו. כי עשיתי ימים כלילות ממש. נתפרסמתי כפיוטניק [פיון] טוב ועל זה גאותי. ובתור שתל עובד אני כבר זה יותר משלושים שנה. התחלתי בשמונה מאות וגמרתי בארבעים חמישים אלף לשנה. השתילים שלי נתפזרו ממדבר צין עד לבוא דמשק. שנה  מלפני המלחמה הגדולה, הבאתי שתילים לחיפה, ועל כל תחנה ותחנה, חוץ מצמח, נטעתי בידי ממש מספר ידוע של שתילים עד תחנת דמשק. ובאמצע המלחמה הובלתי קרון (רכבת) שתילים עפ"י פקודת המנוח בריל, לבאר שבע. ומשם הובילום לקוסיימה  ולחמיר (מדבר צין אלא שתי תחנות אסטרטגיות). ולואדי אל עריש ולמגדל עזה. אלפים  אחדים של אקליפטוסים עפ"י פקודת הצורר הידוע חסן-בק. וקרה לי נס שהממשלה התורכית שלמה לי בעד הסחורה בכסף מלא

ובמשך כל שלושים השנה שהתעסקתי במקצוע זה, הוצאתי מתחת ידי, מאות אלפים שתילים. מהם כשמונים אלף שתילים נוטעו בעמק. גם עצי סרק ונוי, לימונים וחושחשים שפרדסים שלמים נוטעו על ידם היו נמצאים במשתלתי. ולולא  המחלקה החקלאית לשעבר, הייתי יכול להגיע למספר של מיליון שתילים. וכפי המבטא המוצלח של ד"ר זגרודסקי היינו חוגגים את "יובל המיליון" וחייב תודה אני לה' פסקל.. זה מורי ורבי שלא חסך מעמלו והיה נותן לי שעורים בכל עבודות אלו. ותחת השגחתו התמחיתי במקצוע זה. והודות לעבודה יומם ולילה, הספקתי לרכוש לי בית נחלת שדה וכרם.  ולא ע"י " צְלוֹתָנָא וּבָעוּתָנָא" ["תענו ותעתרו ברחמים מן השמים" ]. כי שערי רחמים לא ידעתי עד היום הזה. כי אם ע"י חרבי ובקשתי, ז"א ע"י האת והמחרשה שעוד לא עזבתים.

המגילה לא נגמרה כי העבודה נמשכת.  

נמסר ע"י מר אברהם ינובסקי.

אודות הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני אוסף ואוצר חומרי תיעוד משנות ה- 60 של המאה ה- 19 ועד היום. הוא כולל ארכיון מנהלי של פתח תקוה, ארכיונים פרטיים של מוסדות וארגונים הקשורים לעיר, ארכיונים אישיים של בני פתח תקוה, אוספי תצלומים ותשלילים, מפות, מודעות וכרזות, חפצים, סרטים, תיעוד בעל פה, קטעי עיתונות וספרים. הארכיון משרת את עיריית פתח תקוה, חוקרי אקדמיה, סטודנטים, תלמידי בתי ספר, עיתונאים, חוקרי גניאלוגיה, אדריכלים ואחרים. לשירות המשתמשים חדר עיון וספריה. הארכיון מתפקד כ"ארכיון כולל" שהוא בבחינת "בית" פתוח לקהילה המוזמנת לתרום ולהתבטא בכל תחום הקשור לחיי העיר והחברה. הארכיון מציג את אוצרותיו בתערוכות בקריית המוזיאונים שבעיר ומחוצה לה, לוקח חלק פעיל בתחום שימור אתריה ונמצא בקשר רציף עם מוסדות החינוך שלה. הארכיון מקבל קהל בימים א'-הי בין השעות 9:00 - 15:00. רצוי תיאום מראש. ליצירת קשר: טל': 03-9286303 דוא"ל: galiad@ptikva.org.il
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, גבעת השלושה, הברון רוטשילד, חקלאות, נשים במושבה, ספר היובל ב', ספרי יובל, עבודה עברית, פיק"א, ראשית המושבה, רפואה, רפורטג'ות מתוך הארכיון, שלטון עות'מני, תרבות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על "מגילת העבודה" של אברהם ינובסקי

  1. חזי ראובני הגיב:

    סיפור מרתק, אוצר ארכיוני של ממש, תודה נוני וכל אנשי ונשות הארכיון , חזי ראובני

  2. סמדר גלבוע הגיב:

    תודה!!! מרגש מאוד לקרוא את זכרונותי של סבא רבא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s