לכבוד יום האישה הבינלאומי 2022
אסתר גרינשטיין – "הגבורה הראשונה" וונדר וומן תרל"ח 1878
רב פעילות נשות המושבה נסתרות הן. לרובן אין תיעוד בפרוטוקולים שבארכיון. לא נשמר תיעוד של הפעילות החברתית וגמילות החסדים שנהלו. הן עמדו לצד הגברים בעצם היותן סלע המשפחה. על כתפיהן היו שפע של מטלות כמו גידול הילדים ובישול, טיפול בחצר משק עזר שכללה: גינת ירק, עצי פרי, לול תרנגולות, עיזה אחת או שתיים. בקיצור מעצמה כלכלית גדולה.
והנה כותב זאב אריה גרינשטיין הבעל של אסתר גרינשטיין רעייתו על מעשה הגבורה שלה. כיצד יצאה כנגד החיילים התורכיים והשכנים הערבים.
זה המאמר הראשון שהוגש לעורכי ספר היובל ב'.
במאמר מכנה הבעל, זאב אריה את אשתו אסתר גרינשטיין – "הגבורה הראשונה" . הוא מתאר את מעשה הגבורה והתעוזה שעשתה מול השלטון התורכי האכזר.
באופן מפתיע נכדתה היא גל גדות "אשת חיל" וונדר וומן בדמיון ובסרטים.
למאמר יש שתי גרסאות (המאמר לא נכנס לספר היובל ב'). אנחנו מביאים אותם בשפתו ובלשונו של גרינשטיין, בו יש תיאור החיים בימים הראשונים של המושבה, הקשיים מול השלטון התורכי, היחסים עם השכנים הערבים.
תחשבו על הכתוב כאילו
ר' זאב אריה גרינשטין הגבורה הראשונה בפתח תקוה
אסתר גרינשטיין נולדה ביגוסטוב בשנת תרי"ז. הגיעה לארץ עם אבותיה בשנת תרל"ה. באותה שנה נשאה לוואלף לייב (זאב אריה) גרינשטיין. אחרי גמרו את למודו בביה"ס מקוה ישראל ונשאר שם לעבוד, בשנת תרל"ז נולד להם שם בן שנקרא בשם חיים צבי (חיים הרש), אחרי שהותם במקוה ישראל חמש שנים (בימיו של שרל נטר, אחריו מנהל שמש, ובזמנו של ד"ר הרצברג, והמנהל הירש.) התיישב עם עוד מספר משפחות על שפת הירקון בסביבת פתח תקוה על יד הכפר "פראוכיע" גרו שם באוהלי קש. סבלו מחסר הכל. כל צרכי ביתם קנו בכפר הערבי הקטן "פראוכיע". אחרי עבודת שנה שנמשכה בכל מיני צרות. סבל ומחלות. מוכרחים היו להמלט על נפשם כי רבים מתו שם ממחלת הקדחת הצהובה. ז.א.גרינשטיין ומשפחתו נסעו משם לגור בראשון לציון. בשנת תרמ"ג יצאו מראשון לציון וכן יתר המשפחות בעלי אחוזות בפ"ת אל אדמת "יהודיה" העברי. בחשבם לגור שם ולעבוד את אדמתם בפ"ת. להתיישב על אדמת פ"ת גופא לא היו יכולים מפחד מחלת קדחת הצהובה, התחילו בהעמדת בנינים קטנים וצריפים על אדמת יהודייה.
ז.א. גרינשטיין טרם גמר לכסות את צריפו ברעפים והנה הגיעה פקודה מהממשלה האוסרת על תושבי יהודיה העבריה להעמיד עוד בנינים ז"א צריפים, ואלו טרם שגמרו אסור להם להמשיך את עבודתם. כמו-כן שלחה הממשלה שני שוטרים (חיילעס) שישגיחו בל יעברו על פקודה זו. וואלף לייב גרינשטיין שגר באותו זמן בבית התנור ששייך היה לקהל הזמין אליו את שני השוטרים לסעודה. ובקש אותם שיעלימו את עינם ברצונו הוא לכסות את גג צריפו ברעפים, האחרונים נענו לבקשתו זו. למחרתו העמיד שלושה פועל שעבדו אצלו זה מזמן. (שהיו אכרים במושבת גדרה. מר צוקרמן, חזנוב, ליס,) והתחילו לכסות את גג הצריף. רועה ערבי שהרגיש בזאת נגש אל הצריף ואמר כי הנו הולך להודיע לאנשי הכפר יהודיה הערבית כי ידועה הפקודה לכולם האוסרת להמשיך בבניו, אסתר בקשה מאת הפועלים לא לשים לב לדבריו ושימשיכו את עבודתם. ובינתיים הרתיחה היא מים בחשבה להלחם בזה עם הבאים להפריע.
אחרי שעה קלה הופיעו לעשרות ערבים ובראשם השכים כלם אנשי "יהודיה הערבית", היא התחילה שופכת עליהם מים רתוחים ולא נתנה להגיע אל הפועלים, ואחרי שאחד מהשכים פקד על הערבים לעלות על גג הצריף ולזרוק בחזרה את הרעפים ארצה נגשה אליו האשה אסתר וסתרה על לחיו וזרקה את כובעו (לפע) מעל ראשו. אף אחד מהערבים לא העיז להפריע עוד בעד עבודת כסוי הצריף וחזרו לכפרם בחשבם להודיע זאת לממשלה. אשר היא תנקום במספר היהודים ששם נמצאו. עבור יומים ממקרה זה הופיעו למושבה העבריה "יהודיה" לביתו של זאב אריה קצין תורקי וחמשה חיילים.
שלח תיכף הקצין אחד מחייליו אל הכפר הערבי לקרא את השכים מיד באו השכים ולפי פקודת הקצין לספר לו את המקרה שקרה. התחיל השך שהוכה על ידה לספר לפי שכתב בקובלנא ששלח לממשלה. "כי הואיל והממשלה אסרה על מושבת "יהודיה העבריה" להמשיך בבניינים, ובהודע הדבר לנו כי היהודים ממשיכים לבנות בתים, באנו הנה להפריע בעד עבודתם יצאה האשה הזאת והתחילה לשפוך עלינו מים חמים והכתה גם אותו" ואחרי שקבלה האשה רשות מאת הקצין לספר את המעשה שקרה התחילה אומרת "כי אותם השכים באו כמה וכמה פעמים אל מושבתנו בבקשם כסף שוחד מאתנו אזי ירשו לנו בעד בנית וגמירת בנינים, ואחרי שענינו להם כי נמצאים פה במושב שני חיילים שנשלחו ע"י הממשלה להשגיח על פקודה זו, אזי היו השכים עונים כי הם כבר יסדרו זאת עם השוטרים שאף הם לא ישימו לב לזאת. וכמו כן הם השיכים (שייחים) מסיתים תמיד את אנשי כפרם. הבאים תמיד אתנו במריבות חדשות. והאם יש לנו איזה עסקים אתם? את הרעפים לא העלינו על גג הצריף אחרי פקודת הממשלה שאסרה לגמור את הבתים כ"א עוד טרם הפקודה הזו.
שקר גמור – צעק השך (שייח), בקשה האשה מאת הקצין שיעלה על ראש הגבעה הסמוכה למושבה ויראה שם את מספר הערבים האורבים שם, הקצין אמנם עלה על הגבעה, וראה את עשרות הערבים, (שחכו לתוצאות באו של הקצין במושבת יהודיה העבריה.) ומרוב התרגזות צווה על השכים לחזור אתו ליפו. אך אחרי שסרבו השכים ללכת אתו לפי פקודתו באמרם כי יראה להם רשיון מאת גבוה ממנו. כי יש לו הרשות לקחת אותם. צווה הקצין את חייליו לקשרם ולהובילם אתם, אך אחרי בקשת השכים מאת הקצין כי ישחרר אותם היום וכי יבאו ליפו למחרת נענה להם הקצין והזהירם כי במקרה ולא יגיעו ליפו למחרת ! בבקר אזי ישלח אליהם חיילים שיביאום קשורים. למחרתו הגיעו השכים ליפו ונאסרו שם למשך שלושה ימים. באיזה אופן נשתחררו לא ידוע, אך זאת כן ידוע, כי מאז והלאה לא העיז ערבי זר אחד להכנס אל מושבה זו.
אחרי שנה עברו מספר המשפחות לגור בפתח תקוה ולעבד את אדמתם.
והנה בשבת אחת אחה"צ עברה חתונה ערבית של אנשי "יהודיה הערבית" אשר בראש החתונה רכב שיך יהודיה על סוסו הרבה ערבים לוו את החתונה ורצו לעבור בתוך כרם נטוע גפנים של ד.שפיגל ז"ל. ואשר הכרם הנו גובל עם מושבת פ"ת. ואחרי שהאחרון נסה לעכב בעדם הכוהו באבנים ובמקלות ופצעוהו עד זב דם.
בהודע הדבר לאנשי פתח תקוה התחילו אחדים לרדוף אחריהם וביניהם האשה היחידה אסתר. הערבים ברחו לכפר הסמוך למושבה כפר פז'ע. בהגיע מספר היהודים והאשה אסתר אל הכפר אשר נמצאו הערבים המכים ובראשם השך – התנפל סנדר חדד ז"ל על השך שישב לו בגאוה על סוסו והתחיל להכותו. יתר הערבים לא עמדו בחבוק ידיים והחזירו מכות למתנפל באלותיהם (נבוטים). האשה אסתר ז"ל בראותה את המחזה הנורא, הבריכה את הגמל אשר ישבה עליו הכלה הפילה את הכלה ארצה והסירה ממנה את כל תכשיטיה שום ערבי לא העיז לגשת אל הגבורה הזו. וגם אחרי ששך הכפר פז'ע בקש מאת היהודים שנמצאו שם שתחזיר האשה לכלה את התכשיטים, כי בוז הדבר הוא לו שיקרה דבר כזה בכפרו. נענו לו היהודים והחזירו לכלה את תכשיטיה.
כמו בכל התנפלות של ערבים על שדות היהודים על אדמת פתח תקוה הייתה האישה שנזכרה לעיל נוכחת תמיד בראשונה ומראה את גבורותיה ונלחמת עם הערבים הפלחים והבדויים כגבר אמיץ, עד יומה האחרון.
אסתר מתה בפתח תקוה בכ"ד סיון תר"ן. בנה חיים צבי ירש גבורותיו ממנה (מאמו) ונהרג כגבור בפרעות שהיו על שדות פתח תקוה בכ"ז ניסן תרפ"א.
הערה, ועידת ספר היובל לא מצאה לנכון לרשום או להזכיר את שם הגבורה הראשונה בספר היובל (המשפחתי) אם למרות שכלם ראו ושמעו רבות אודותיה. (גרינשטיין כתב מאמר נוסף בתקווה שהוא יכנס לספרז.ח.)
ר' זאב אריה גרינשטין מאמר שני ומתוקן שהוגש לועדת תיקון ספר היובל.
קובל על שלא נזכר שמו בספר-היובל בין המתישבים הראשונים על יד הירקון. מיד כשקנו את הקרקע בחמרה התיישבו ב"פרחיה" הכפר הערבי. (הראשונים היו משה סלור, אלתר ואברהם וינקלר, משה רינהארט ועוד שונים.) מעמודי עצים במכסה של קש הקימו אהלים ובהם גרו במשך כל החרף. מזונם היחידי היה דורה שהיו טוחנים בכפר ואופים ממנו לחם. משה ריינהארט היה יהודי עשיר ולו 140 דונם קרקע הוא היה חשוך בנים. אוהלו היה בנוי ממחצלות ומכוסה שקים ושם הוא גר עם אשתו. זה היה עוד בשנת תרל"ט. גרינשטין היה פועלו ומנהל המשק שלו. במשקו היו: 8 סוסים, ו-4 פרות שהיו רועים יומם וליל בשדות מבלי שאיש נגע בהם לרעה.
כאשר התחילה הקדחת הצהבה תוקפת את המתישבים הראשונים, נפטרה במחלה זו אשתו של מ. רינהארט ובמשך שלשה ימים אי אפשר היה להביאה לקבורות מחסר יכולת לעבר את נחל האבו-ליג'ה [כיום נקרא נחל שילה] שהיה מלא על גדותיו אז.
אחר כך עזבו את הירקון תחת לחץ הקדחת הצהבה, ועברו לגור ליפו. עד שנת תרמ"ג, שאז נקנתה אדמת יהודיה ועברו להתיישב בה. אז באו הביליסטוקים בהשפעתו של קופלמן והתיישבו ביהודייה. מיד בבואם חפרו את הבאר הראשונה (49 מטר עמקה) ואח"כ בנו את הבניינים הראשונים. השלטונות אז הפסיקו את עבודת הבנין והעמידו שני שוטרים לשמר על הדבר שלא יבנו בתים חדשים. הבתים שהיו כבר בנויים נשארו והורשה לגור בהם. בין הראשונים מהביליסטוקים היה משה ליפקיס.
ביהודייה נתנה לי חלקת אדמה קטנה ע"י הבאר למטרת בנין בית ע"י הא' מ. פינס. אז העסקנו בעבודה את אכרי גדרה שהיו אז פועלים מהם הוא זוכר את צוקרמן, חזנוב וליס. הם עזרו לי לבנות את צריפי. הקורות הוקמו אולם הגג טרם סדר, מפני שהערבים צוו ע"י השלטונות לבלי תת ליהודים לבנות בנינים. הערבים יחד עם שני השוטרים עכבו את הדבר למרות זאת שהשוטרים קבלו את כלכלתם ודירתם ע"י הועד ונמצאו בדירתי אני, שהייתה על יד בנין התנור הציבורי בה גרתי עם אשתי ובני היחידי
באחד הימים בא אלי ר' יהושע שטמפר ואמר לי לכסות את צריפי ולהעלות את הגג. בסמכי על דבריו, נגשנו אני ושלשת הפועלים מגדרה לכסוי הגג (שטמפר הלך לפתח תקוה) אחד הרועים הערביים, בראותו אותי מכסה את הגג מהר הכפר והודיע את הדבר לערביי הכפר. כעבר חצי שעה באו שיכי הכפר עם ערבים רבים להרס את הצריף ולשברו, אולם אשתי עמדה ע"י הפתח עם דוד מים רותחים ובנשק זה לא נתנה למתנפלים להוציא את זממם לפועל. אחד השיכים הזקנים עורר את ההמון לבלי חכות ולעשות את הדרוש, אז נגשה אשתי אליו, סטרה לו על לחיו וזרקה את תרבושו מעליו. מיד פקד השיך על כלם לשוב הכפרה ובן רגע נעלמו כלם יחד עם שני השוטרים שהיו צריכים לשמש להם עדים. כעבר זמן מה שבו השוטרים ושאלוני לנתינותי והודיעוני כי הוגשה תלונה עלי ועל אשתי שהכינו את השיך של הכפר. למחרת הופיע אופיצר תורכי (מוניב אפנדי) עם 5 שוטרים. אחד השוטרים נשלח הכפרה להביא את השיכים.
בינתים עבר האופיצר במושבה ודרש מהמתיישבים לבלי הוסיף עוד לבנות. הכניסוהו לבית "שתיל" ושם הוגש להם תה. בינתים באו חמשת השיכים מהכפר, היחידי שדבר אז ערבית היה משה סלור והוא היה התרגמן. אשתי בקשה רשות הדבור ואמרה: הערבים באים יום,יום ומבקשים שוחד כדי שירשו ליהודים לבנות. אנו משפחות אחדות כאן והם באים יום,יום וגונבים מאתנו. השיכים הכחישו את הדבר. להוכיח את דבריה קראה לאופיצר אל הגבעה להראות לו כי כל הכפר אורב מאחורי הגבעה. כאשר שאל האופיצר את השיכים מה מעשיהם כאן? ענו: הם באו לשמוע את הנעשה כאן. מיד עלה מוניב אפנדי על סוסו וצווה על השייכים לבוא אתו ליפו. וכששאל אחד השייכים אם יש לו פקודה לכך, פנה אל שוטריו וצווה עליהם לאסור את ידיהם ולהובילם העירה. השיכים בקשו לחכות לבואם עד למחרת היות ועליהם לאסף את התבואה עד יום מחר. למחרת בבואם העירה הושבו במאסר למשך 3ימים. מאז שקטה המושבה. ואז גמרתי את בנין צריפי. בנינים חדשים אמנם לא נוספו. אבל עבודת הבנין לא נמשכה כיון שאז כבר חשבו על דבר ההתיישבות ובנין הבתים בפתח תקוה.
ביהודיה הנני זוכר את: משה ליפקיס, ר' אהרון אורלנסקי, דוב מרגלית, חנן בולקין, מרדכי קלינסקי, מרדכי דינוביץ, דניאל ליפשיץ, זאב ברנדא, יצחק צבי שפירא, מיכל שפירא, ביילה שפירא ואברהם שפירא, (בתור נער) שתיל בן ציון, יואל משה סלומון, יעבץ, פינס, דוד גוטמן, ר' מרדכי גימפל ועשרה פרושים אתו שנשארו ביהודיה גם אחרי שעברו לפ"ת. ביהודייה גרו במשך שנה ואז עברו לפתח תקוה. פרומקין היה הראשון שסדר חצר בפתח תקוה ועל יד החצר הזאת התחילו לבנות אח"כ את שאר הבניינים (מגרש התזמורת עתה היה מקום הגרנות שלנו אז). בכספי חו"צ שנתנו ע"י ויסוצקי התחילו לבנות את רחוב חובבי-ציון. את מה שהתהווה אח"כ ידוע לכל. ביו השאר זכורני את התגרות הרבות שהיו עם הערבים בעניינים שונים שקרו בשדות. לקריאת החצוצרות של סנדר חדד ודוד נוביק היו כל בני המושבה מתאספים ויוצאים כאיש אחד רכובים על סוסיהם להגן על עניינינו. (הבנין הפרטי הראשון במושבה נבנה ע"י ליב ליפשיץ והשני ע"י ברנדא השלישי ע"י בייניש סלור אחריהם בניתי אני את בניני וסנדר חדד. (הערה: את הבנין הראשוןהקימו ד. גוטמן ומ. סלומון ורק אח"כ נתחדש הבנין ואז נבנו הבתים הראשונים כפי הסדר שהזכרתי.) את השדות העזובים היה גוטמן מחכיר לערבים בקבלת חלק מהיבול. לצרך הפלחה יכלו להשתמש בכל האדמה איש,איש כרצונו ורק הנותר היה גוטמן מחכיר לערבים, כדי לשלם בהכנסה זו את מסי הממשלה וכו'.
באחד הימים וערב שבת היה היום ההוא באו ערביי יהודיה ובקשו לחכור את אדמת הרביה [אדמת היער הקדום כיום דרך רבין בקרבת ז'בוטינסקי] לעשות מקשה. כשבא גוטמן אל האדמה מצא את כל ערביי הכפר בני-ברק חורשים את האדמה ומכשירים אותה למקשה. על שאלתו של גוטמן: מי החכיר לכם את האדמה? ענו: אדמתנו היא, מיד שלח על ידי ערבי פתקא אל המושבה ובו הוא קורא את כלם להציל את אדמת הרביה. רב הגברים היו אז בשדה בעבודתם. אנכי וברנדא בעבודתנו על יד ודי אבו-ליג'י שמענו פתאום את קול החצוצרה המבשרת כי עלינו לצאת להגנת אדמת המושבה. מיד עליתי על הסוס שחרשתי בו, ומכל השדות התחילו נוהרים מי במעדרו ומי במקלו אל הרביה. בבואנו שמה מצאנו את כל ערביי בני-ברק חורשים את אדמת המושבה בסוסים ובגמלים. בראות גוטמן את כל בני- המושבה נזעקים בקשנו לחכות זמן מה בסבלנות עד שיגמר את המו"מ עם הערבים, כאשר המו"מ נגמר ללא תוצאות הריע דוד נוביק בחצוצרה, למרות בקשתו של גוטמן לחכות, ומיד השתערנו על הערבים בנשק שבידנו, הכינום ושברנו את מחרשותיהם, גרשנום משם ולקחנו את אדמת הרביה.
בין אכרי המושבה הראשונים הנני זוכר את משה ליפקיס שהיה ישן ברפתו לשמר על שוריו. באחד הלילות התעורר משנתו והנה שני ערבים לפניו ברפת. אלה ברחו מיד ואנו התחלנו רודפים אחריהם עד הג'דר.[לכפר מלאבס היה שם נוסף ג'דר] שם מצאנו זוג נעלים ומקל ועל-פיהם הכרנו את הערבים. אלה היו ערבים מפג'ה. פנינו אל הכפר. העירונו משנתו את אבו-ימאן ראש הכפר ודרשנו מאתו להמציא לנו את הערבים שהכרנום ע"פ בגדיהם. מסרנום למשפט הממשלה.
כשהיו הערבים עורכים חגיגות חתונה, היו עוברים את המושבה ברוביהם ויורים באוויר, באחת השבתות עברה תהלוכה כזאת במושבה דרך כרמו של שפיגל. [כיום מבית העיריה עד לרחוב נחלת-צבי]. שפיגל ברצותו לגרשם הוכה ע"י בצל פרא באפו והתחיל דם זב ממנו. מיד עברה השמועה במושבה כי שפיגל נהרג, מיד יצאנו, סנדר חדד, אנכי ואשתי, אהרון ליב מכנס ויעקב גוטמן לרדף אחריהם. הערבים ברחו לפג'ה. סנדר קפץ ועלה מיד על הסוס ששיך הכפר רכב עליו והתחיל ממטיר עליו מהלומות הערבים המלוים התחילו חובטים בסנדר באלותיהם והתחילו לברח. אז קרבה אשתי הבריכה את גמל הכלה והורידה מעליה את תכשיטיה. אז נגשו ערביי פג'ה ודרשו בכל מיני בקשות את החזרת התכשיטים. בינתים נזדמן במקרה שוטר וע"פ התערבותו הוחזרו התכשיטים ובזה סדר הענין. לדעתי גרמו חבוטות האלות במקרה הזה, למותו של סנדר חדד. ואלמלא גזילת התכשיטים מהכלה שהטה את הערבים לענין זה, היו בלי ספק רוצחים את סנדר חדד במקום המאורע.
חקר וכתב זלמן חיימוב
ערכה והוסיפה נוני ירון
הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני 