המושבה פתח תקוה בין שלטון התורכים לאנגלים, 1917, 2#

מבוא – סקירה על מצב היישוב והמושבה פתח תקוה בין שלטון התורכים וכיבוש הארץ על ידי האנגלים.

כיצד מתמודדת המושבה עם גלי המהגרים לתחומה. 

כיצד מתמודדים התושבים עם הפחד מפני השליט התורכי והשמחה לקראת בואם של האנגלים.

הכיבוש הבריטי בסוף 1917 הביא הקלה רבה למצוקות היישוב בשטח ששוחרר. רק למושבה פתח תקוה, על אף שנכללה בשטח המשוחרר, ציפה גורל אחר.

עד למתקפה הגדולה צפונית לירקון, היה עליה לשאת בסבל קשה. לאורך שנה זאת היה אף עצם קיומה מוטל בספק. עד כדי כך היה מצבה של המושבה קשה. 

בימי התורכים הייתה נתונה המושבה ואנשיה במסכת דיכוי ועינוי איומים, תוך חשש מתמיד מגירוש צפונה. רק במאמצים על-אנושיים תוך סיכון חיים אישי הצליחו עסקני המושבה בעזרת שימוש בשוחד כספי ניכר למנוע את גירוש מרבית תושבי המושבה.

מצבם הורע אף עוד יותר בגלל הנסיגה התורכית הזמניתֹֹֹ (17.11.1917) וכניסתם של משמרות קדמיים של הצבא האנגלי-למושבה. השמחה בה התקבלו הבריטים ע"י תושבי המושבה הביאה לתגובה תורכית חריפה ששבו למושבה לאחר נסיגת הבריטים (30.11.1917). התגובה גבלה לעיתים בפגיעה גופנית בתושבי המושבה. השיא היה ההחלטה של התורכים על גירוש תושבי המושבה צפונה שיחל ב- 17.12.1917.

באותם ימים סייעו לתושבי המושבה הקונסולים הגרמנים ובעיקר הקונסול האוסטרי ממקום מושבם בירושלים. במיוחד לאחר גילוי רשת ניל"י (ספטמבר 1917) הם הגיעו אף עד לפתח-תקוה כדי לסייע ולהקל על אזרחי ארצותיהם וכן לסייע לכלל תושבי המושבה. בסוף דצמבר 1917 פתחו האנגלים במלחמת התקפה על הצבא התורכי על מנת להרחיקו מיפו. כך ניצלה פתח-תקוה מהגירוש  הכללי של תושביה. אך קו החזית נותר סמוך למושבה, והמושבה הופגזה לעיתים ע"י תותחי התורכים שהוצבו במחצבות מגדל צדק.

ממחציתה השנייה של שנת 1917 הורע מצב הצבא התורכי בעקבות ההתקפות הבריטיות המוצלחות בדרום הארץ. הלחץ על מפקדיו גבר, הסכסוכים בפיקוד העליון על אופן ניהול המערכה בין המפקדים התורכים לגרמנים גברו, והצבא החל בנסיגתו צפונה. במקביל מצב החיילים התורכים הורע. הדאגה לחיילים פחתה, גורם שהביא לעריקה גוברת. בעיקר ערקו המגויסים ל"צבא-העבודה" שהיו למעשה "עובדי-כפיה"(סוכרא ו"עמליה").

מרבית היהודים שגויסו, שירתו למעשה ב"צבא העבודה", שכן היהודים לא נחשבו בעיני התורכים לאמינים דיים כדי לשרת בצבא, ולהיחשף לסודותיו. בפועל גויסו היהודים העותומנים לעבודת "הסוכרא", שתנאי החיים בהם היו גרועים לאין-שעור מאשר בצבא עצמו.

המחסור בעובדי-כפיה הביא את השלטון התורכי להפסקת הנוהג של תשלום "כופר-כסף" תמורת שחרור מהשרות, מצב שחייבי הגיוס נדרשו להתייצב לשרות ולא יכלו להשתחרר. ובנוסף הועלה גיל המגויסים לשישים שנה.

במקביל לכל אלה, פחתו סכומי הכסף שיכלו מרבית יהודי הארץ לשלם ככופר וכשוחד על מנת להשתחרר מהשרות הצבאי. תשלומי הכופר החלו שלוש שנים קודם לכן. בתחילה, העריך הציבור היהודי שהמלחמה תסתיים במהרה וכספיו המשמשים לכופר יספיקו.

אולם המלחמה התארכה, יוקר החיים עלה, הכספים הקיימים בקרב הציבור היהודי אזלו, ותרומות הכספים מחו"ל ל"חלוקה" הופסקו כמעט לחלוטין. הרעב בירושלים, בחברון ובמקומות אחרים גבר ולאחריו התפשטו מחלות ומגפות ועד מהרה מקרי המוות בירושלים עלו והרקיעו, מצב שהביא ירושלמים רבים, לנטוש את עירם ולחפש לעצמם ישועה מהצרות שנפלו עליהם במושבה הגדולה פתח-תקוה.

המושבה פתח-תקוה נכנסת אל מלחמת העולם הראשונה כמושבה הגדולה בישראל. המושבה פורחת ומפותחת מבחינה חקלאית וכלכלית. המשק החקלאי מתבסס על גידול ושיווק מוצרי יוקרה הנחטפים בשווקי אירופה המבוקשים גם בקרב הציבור היהודי בחו"ל. תוצרתה מכניסה תמורה כספית גבוהה לחקלאי המושבה. שמה הכלכלי הטוב של פתח-תקוה יוצא למרחקים. רבים מבעלי האמצעים בעולם היהודי הרחב ובארץ-ישראל מבקשים לרכוש חלקות קרקע מעובדות ומניבות במושבה ולהצטרף וליהנות מהכנסה כספית גבוהה ומובטחת. 

לפני המלחמה מעובדים כ- 6900 דונם פרדסים. עיקרם הוא הזן הנחשק שמוטי. הרחבת הנטיעות לשטחן של האדמות הכבדות מגוונות את פרדסי פ"ת באשכוליות ובוולנסיה.

בפ"ת מגדלים חקלאות בעל (ללא השקיה), כ- 7000 דונם שקדים. בעיקר באדמות חוזרזור הקלות (היום אזור בדרום המושבה בין גבעת- שמואל שכונת נוה עוז לפ"ת). התוצרת מעובדת ונשלחת אף היא לשווקי אירופה. בנוסף מעבדים במושבה כרמי ענבים ליין. במקביל מתפתחת תעשיית היין אותה משרתים שלושה יקבים גדולים המשווקים את תוצרתם בעיקר ברחבי העולם היהודי. לכל אלה מצטרף גידול הדבורים והפקת הדבש. בנוסף יש ריבוי משתלות לעצי ההדר.

כל תוצרי המזון היוקרתיים הללו המיוצרים במושבה, מעניקים תעסוקה הכנסה גבוהה לחקלאי המושבה. אך אליה וקוץ בה, חקלאי המושבה מסתכנים בהיות מרבית מוצריה מיועדים לשיווק בחו"ל. ניהול המשק החקלאי אינו מאוזן בגידול מוצרים לשווקים המקומיים (ירקות. ביצים וחלב). מצב המהווה סכנה גדולה למקרה של משבר עולמי, כספי או מלחמתי. במקרה של מלחמה יהיה ניתוק ההובלה הימית של תוצרת, יינזקו הכנסות המושבה יופסקו הקניות של מוצרי יוקרה.

בפתח-תקוה ובנותיה השכנות נמצאים בפרוץ המלחמה כ- 3800 נפש. פ"ת גדולה מתל-אביב ומחיפה.

הכלכלה הפורחת של המושבה וההון הגדול הנכנס למושבה הביא את ראשי המושבה לרקום תכניות פיתוח נרחבות להמשך גידולה והתפתחותה החקלאי. לשם כך אף הוקם בפ"ת ב-1911 מפעל גדול לאספקת מי-השקיה לגידולי השלחין השואב את מימיו מנהר הירקון. בצלאל יפה מייסד חברת מניות בגרמניה בשם "פלשתינה" מקים מכון שאיבה מודרני בעל שתי משאבות דיזל גדולות לשאיבת מי- הירקון (בית-הבטון). השותפות הגרמנית מאפשרת לחברה להתגבר על הסירוב הערבי לאפשר להשתמש במי הירקון. נהר הנחשב בעיניהם כרכוש הוואקף. כבר לפני המלחמה הושקו במימי החברה כ- 1500 דונם מאדמות פרדסי המושבה (בעיקר פרדסי "מוריה").

עם תחילת המלחמה הופסק הייצוא החקלאי. נותק הקשר ממקור ההשקעות והנדבות שהיהודים מרחבי העולם הזרימו לתמיכה בשכבות החלשות בישראל. החסר בכסף הורגש בעיקר בארבעת ערי הקודש. הוא פגע ביכולת הציבור היהודי לרכוש מזון, לבוש ודלקים הדרושים לקיום תקין של המשק.

מניין האוכלוסייה בישראל טרום המלחמה מנתה כ- 80.000 נפש.

נציגי שלטון תורכי, מאוסף הארכיון, צלם ותאריך לא ידועים

עם הצטרפות תורכיה לקואליציית המלחמתית של "הברית" והכרזתה על ביטול ה"קפיטולציות" שהגנו במידה רבה על מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ גורשו ונטשו מרצון רבים מהאזרחים הרוסים הצעירים (שהיו עבור תורכיה ארץ אויב).

אליהם צורפו חלק ממנהיגות המפלגות בארץ. נראה היה שהארץ מתקרבת להתרסקות. להתחלה נוראית זו הצטרפה במהרה המדיניות הדורסנית של ההנהגה התורכית כלפי יהודי הארץ. השלטון הטורקי כמו כל שלטון דיקטטורי, חיפש אויב פנימי על מנת ללכד את מרבית האוכלוסייה המקומית בשנאה אליו. ובהצטרפות להאדרת השלטון לתמיכה בו ולשרת אותו כמרגלים, מלשינים ושוטרי חרש. לכל אלה נוספה מכת-הארבה שפגעה קשות בכלכלה הרופפת של הארץ.

בין הגזרות נוספה מדיניות החרמת הרכוש והגיוס לצבא של המתעתמנים החדשים שנוצלו בעבודת כפיה בשם "עמליה".

את היישוב היהודי ניצלו בדרישות תכופות של גיוס כספים בנימוקים פטריוטיים כמו: רכישת אוניות מלחמה תורכיות, יצירת בנק עותומני חדש, רכישת מטוסים עבור הצבא הטורקי ובייחוד לתרומה בלתי פוסקת להוצאות הצבא התורכי. ההחרמות הללו נקראו "תחליף חרביה" (החרמות למען המלחמה). במיוחד הוחרמו מרבית משאבות המים, צינורות ההשקיה, חוטים ועמודי ברזל. ההחרמות כללו דרישה להובלת הסחורה המוחרמת למקום ריכוז על חשבון הנגזלים.

התורכים חמדו ולקחו כל דבר. ממחסני מזון ועד כלים ומכשירים הנחוצים למשק האזרחי כמו רתמות סוסים, עגלות וכד'.

סוסי החקלאים אולצו להגיע לבדיקת הווטרינר הצבאי והוא בחר לשרות צבאי את כל הסוסים שנראו לו כטובים, את כל השאר סימנו במחיתות כלא מתאימים לשרות צבאי.

לגזל המתמשך נוספו המחלות שהופצו ע"י החיילים הרעבים והחולים שהביאו למגפות כמו טיפוס וחולירע.

נעשו גם פעולות לפגיעה במורל האוכלוסייה היהודית על ידי השפלת המנהיגים. בפתח תקוה, למשל, נדרש אברהם שפירא שהיה ראש השומרים לספק בעצמו מספוא ותבן לסוסו של הקומנדנט היפואי.

את נשק השומרים היהודים שהחרימו התורכים, נתנו למיליציה הערבית שהקימו ביפו. תפקידה היה למנוע נחיתה ימית של הצבא האנגלי בחופי יפו. ממוכתרי המושבות דרשה ההנהגה התורכית לספק כמויות נשק גדולות מאלו שהיו בידי המושבות. הפתרון שמצאו המוכתרים היה לרכוש נשק מהבדואים ואותו לספק לצבא התורכי. משהתלוננו המוכתרים על איבוד הביטחון האישי. תשובת התורכים הייתה קחו לכם שומרים ערבים.

כל אלה הביאו את מצב תושבי הארץ לחרפת רעב ועוני גדול. הקלה על המצב עזרת כספי סיוע של יהודי אמריקה "הפונד" .

לאור המצב הקשה החלה ההתארגנות המקומית על ידי אנשי היישוב. נוסדו וועדות סיוע לרכישות מזון מאורגנות, הוקמו חנויות למכירת מזון במחירי עלות. הופעלו מטבחים לעניים בהם סופקו ארוחות חינם וכן טיפול רפואי והספקת תרופות במחיר זול לנצרכים.

מרבית היישוב היהודי (בעיקר במושבות) למד לחיות עם המצב. להיאבק במחלות להשלים אם המחסור במצרכי מזון. נמצאו תחליפים למחסור בדלק ע"י שינוי המשאבות להפעלה בפחם, ייצרו תחליפי סוכר מתאנים ומדבש חרובים וכד'.

ערי הקודש בחברון ירושלים טבריה וצפת שלא היו מאורגנות סבל היישוב היהודים מאוד.

גם פתח-תקוה עצמה הייתה באותם ימי המלחמה במצב קשה. מצבה הכלכלי נפגע קשות בעקבות המלחמה וחוסר האפשרות לייצא את תוצרתה החקלאית לחו"ל, נוספה לכך המהפכה ברוסיה שפגעה בכספי היהודים והחובות לחקלאי פ"ת לא שולמו. מצב שהביא רבים מתושביה ה"מבוססים" למצב של הזדקקות למוסדות צדקה.

בנוסף, בעקבות גרוש יהודי יפו-ת"א (פסח תרע"ז) ושהותם של אלפים רבים מהמגורשים בתחומה של פתח תקוה, הורע מצבה עוד יותר וחשש כבד קינן בלב התושבים מהתפשטות המגיפות הקטלניות בתחומה.

ועד המושבה עסק רבות בשחרור הנקראים לשרות בצבא "קרואי-הצבא" באמצעות כספי כופר ובעיקר שיחוד הפקידות הטורקית. אולם, גם כספים אלה הלכו ואזלו.

פעולות אלו סכנו את הנהגת המושבה והמוכתר. היה צורך לשקר לשלטונות כדי לא לחשוף מהגרים או כאלו שנועדו להגליה. העונש היה חמור ביותר, הגליה או השפלה פומבית, מכות וכנסות.

החשש הגדול היה שבאם יגלו השלטונות את אלפי ה"פיררים" (המשתמטים משרות צבאי) השוהים במושבה, כנקמה יכולים לגרש את כל אנשי המושבה.

משהחלה ההגירה הגדולה של הירושלמים לפתח תקוה איים  הוועד על עגלוני המושבה ועגלונים אחרים במודעות בזו הלשון:

מכתבי ועד פתח-תקוה ומודעות הוועד  11.7.1917   כ"א תמוז תרע"ז.

במכתבנו זה פונים הננו לכל העגלונים הפתח-תקואים  והירושלמים

 העושים את דרכם מפתח-תקוה לירושלים , ומירושלים הנה. באזהרה נמרצה, שלא יביאו

 הנה שום מהגרים בכלל ומירושלים בפרט, אנשים, נשים וטף, הנופלים למשא-כבד על הצבור.

 המביאים ומכניסים אל מושבתנו כל מיני מחלות מדבקות המתפרצות מיום ליום.

 וחלליהן מתרבות מחללי חרב.

המצב במושבתנו הוא, גם בלעדי זה, ברע מאד מסבת המשבר הזה.

  של המלחמה העולמית הכללית, ועוד ביותר הורע, אחרי הגרוש מיפו, מהמון המהגרים

 שעברו דרך המושבה ויחנו בה, כי מוסדות של תמיכה, אשר יוכלו לכלכל את ההמון הזה

 אין במושבתנו. מקורות של כלכלה והכנסה להמון   רב אי אפשר לברוא בזמן ובמצב הזה .

 שאנו נמצאים בהם. והתושבים העקריים בעצמם סובלים חרפת רעב ממש.

 הננו חוזרים ומזהירים שוב את העגלונים הנ"ל שלא יביאו שום נוסע ירושלמי

 אל מושבתנו. להשתקע בה, ולא יסכנו בזה את חיי התושבים וקיום המושבה.

    נגד העוברים על אזהרתנו זו, נאחז בכל האמצעים היותר קשים, מלבד זה.

  נקח את עגלותיהם הם ונשיב את המובאים מירושלים אל המקום שבאו משם.

             ראו הזהרנוכם !                                                       

                                                                      בכבוד

                                                                  מ"מ ראש-הועד _____

בוועד המושבה נערך דיון בנושא במהלכו הוצע הרעיון לגדר את בית-הכנסת והרחבה לפניו, במקום בו לנו מהגרים עניים חסרי מגורים. נימוקי הוועד היו: מצבה הקשה ממילא של המושבה גם ללא המהגרים הירושלמים; החשש ממחלות (כמו טיפוס הבטן והחולירע); ובעיקר המחסור בכספים לשוחד וכופר לעריקי הצבא הרבים שהסתתרו במושבה. עד כך היה המצב קשה.

 התמודדות ועד המושבה עם ההגירה לתחומה – שעתה היפה של פ"ת

זלמן גיסין ראש הוועד בפ"ת הבין שלא ניתן להתייחס ולפתור את בעיית מהגרי ירושלים באופן פשטני של איומים וגירוש. על כן החליט לא להסתפק בדרישות הקיצוניות שעלו בישיבת הועד אלא לערוך דיון מעמיק יותר בנושא ולשתף בו את כל המועצה הפתח-תקוואית כמו גם את ראשי כל הוועדות בנוסף הוחלט לשתף בבעיה חלק מההנהגה הציונית ששהתה בפ"ת וכן נציגים מוועדי יפו – ת"א.

כ"ה תמוז 15.7.1917 ישיבת הועדים, – מתוך פרוטוקול הישיבה

המועצה, ועד הבריאות, ועד סיוע אמריקאי, ועד ההגירה וועד השמירה, ועד עין-גנים, ועד בית-החולים, ועד הפועלים.

 הנושא: ההגירה מירושלים.

 ההגירה זורמת למושבה מהגליל וממקומות אחרים ובעיקר  מירושלים. לאחר שהכריזו שמה חובת הצבא עד גיל ששים. ההגירה הזאת גורמת לסיכון המצב של מושבתנו בכל ענפי חייה. והתרבות מחלות מדבקות בה. בצלאל יפה- טוען שההגירה הירושלמית מגיעה גם ליתר מושבות יהודה. איזמוז'יק:(נציג ת"א) המצב בירושלים קשה. הרעב בכל בלהותיו ואסור לדון על הסגר בפני המהגרים מירושלים. כי שמה מתים פשוט מרעב. באופן סיסטמתי. ולא רק הזקנים והחולשים. לדעתו על ועד ההגירה והסיוע האמריקאי ודומיו לעזור למהגרים הבריאים הבאים הנה ולסדר להם עבודות שיוכלו להרויח את לחמם. ולהמציא לחולים עזרה רפואית. הצרה היא אינה מקומית אלא של כלל ישראל. א. שפירא: אנחנו כל  בני פ"ת אינם דורשים נעילת שערי מושבתנו בפני הגולים. כאן לא נוהגים כמו בראשל"צ בה  מסתובב שומר ברחובות עם מקל ומגרש את הגולים שנכנסו אליה. אנחנו לא שולחים אותם למושבות אחרות. אבל אם כל המוסדות לא יבואו לעזרתנו ניפול. תחת משא ההגירה. נדרשים היום לצבא כ- 40 קרואים. מרביתם אינם בני פ"ת. ולטפל בזה עולה הרבה כסף. יטקובסקי: כל המבנים במושבה תפוסים. אסור לתת להתגורר ברחובות. רוזוב: חייבים לסגור את שערי פ"ת בפני המהגרים מפחד החייבים והמשתמטים מהצבא. שדרוביצקי:  אנו לא עזרים להם למהגרי ירושלים כי אם מרעים לעצמנו. צריכים לעזור למהגרים העוברים במושבה בסעודה אחת ואיזה עשיריות. שיוכלו לעשות דרכם הלאה. חפץ ומוגוליבסקי: מציעים לבנות בתים ארעיים בסביבת המושבה עבור המהגרים. ליפקיס: הבעיה היא קרואי הצבא. באם להכניסם למושבה.

איזמוז'יק: יש לעשות ישיבה עם כל נציגי המושבות כדי לפטור את הבעיה… משה גיסין: יש להטות את זרם ההגירה של הירושלמים לגליל. גרינפלד: אסור לאחוז באמצעים נגד ההגירה כי אם לפתור את הבעיה בירושלים. איזמוז'יק: מציע הקמת ועדה לפיתרון הבעיה. באמצעים כספיים. גרינפלד: מציע שתפקיד הוועדה יהיה למנוע הגירה ירושלמית בהמון.

הוחלט: לבחור ועדה מורכבת מועד המושבה ומהמהגרים. שמטרתה תהיה: להנהיג סדר בסיוע מקומי בירושלים. להבטיח שלא כל הגירת ירושלים תגיע לפתח-תקוה. אלא שתתחלק באופן יחסי בין כל המושבות. לדאוג בעד מהגרי ירושלים הנמצאים בפ"ת. שמצבם לא יהיה מסוכן ושלא יגרמו סכנה כללית במושבה. ולא למנוע מהמהגרים את הסיכוי להצלת חייהם. מסקנות הדיון בקרב הנהגת פ"ת. הייתה שיש לדרוש משאר מושבות יהודה חלוקה יחסית של המהגרים בין כל המושבות. וכן לדרוש  ממוסדות היישוב  קבלת תקציבים כספיים מוגדלים, לשם כלכלת המהגרים ועבור תשלומי הכופר והשוחד הנדרשים עבורם –  ולשם כך אף הוקמה ועדה לקידום וטיפול בנושא.

    הוועדה מיהרה להתכנס ופנתה במכתב אל "ועד הסיוע האמריקאי" בזו הלשון:

"נבחרה ועדה מיוחדה לדאוג להקלת מצבם של הנודדים ולהקטין את הסכנה הצפויה למושבה מהתרכזות המשתמטים מהצבא.. פעולתה הראשונה הייתה להשגת עבודה לנודדים. ואשר מזה יש תקוה זמנית. ובנוגע לסכנת חיפושים של הבורחים מן הצבא. מצאה הועדה שלתכלית זו מוכרח הוא שתמצא תחת ידם, קופה של חמש מאות פרנק זהב.  ולתכלית זו אנו פונים אליכם"

                 כ"ח תמוז תרע"ז 18.7.1917.  מ' סלומון (מתוך מכתבי ועד פ"ת)

כתב וחקר זלמן חיימוב

ערכה והוסיפה נוני ירון

אודות הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני אוסף ואוצר חומרי תיעוד משנות ה- 60 של המאה ה- 19 ועד היום. הוא כולל ארכיון מנהלי של פתח תקוה, ארכיונים פרטיים של מוסדות וארגונים הקשורים לעיר, ארכיונים אישיים של בני פתח תקוה, אוספי תצלומים ותשלילים, מפות, מודעות וכרזות, חפצים, סרטים, תיעוד בעל פה, קטעי עיתונות וספרים. הארכיון משרת את עיריית פתח תקוה, חוקרי אקדמיה, סטודנטים, תלמידי בתי ספר, עיתונאים, חוקרי גניאלוגיה, אדריכלים ואחרים. לשירות המשתמשים חדר עיון וספריה. הארכיון מתפקד כ"ארכיון כולל" שהוא בבחינת "בית" פתוח לקהילה המוזמנת לתרום ולהתבטא בכל תחום הקשור לחיי העיר והחברה. הארכיון מציג את אוצרותיו בתערוכות בקריית המוזיאונים שבעיר ומחוצה לה, לוקח חלק פעיל בתחום שימור אתריה ונמצא בקשר רציף עם מוסדות החינוך שלה. הארכיון מקבל קהל בימים א'-הי בין השעות 9:00 - 15:00. רצוי תיאום מראש. ליצירת קשר: טל': 03-9286303 דוא"ל: galiad@ptikva.org.il
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, בריטים, הברון רוטשילד, מאורעות תרפ"א, מאן דהו, ראשית המושבה, רפורטג'ות מתוך הארכיון, שלטון בריטי, שלטון עות'מני, תורכים, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s