ימים … או חבלי גאולה.
פתח-תקוה יום א' כ, חשון, ע"ח[עת-חיים] 5.11.1917
זה עשרים וארבעה לילות שאני ישן ביציע – גג של רפת- בקר, ללון כעת בתוך המושבה למטה ישנה סכנה גדולה. אל המושבה התחילו לבוא בימים האלה אורחים לא קרואים מירושלם. ביניהם גם ראש – המשטרה הירושלמי ועמו חבר שלם של שוטרים וג'נדרמים ירושלמים. אלה פשוט מכירים פה את ה"משתמטים" ואת ה"פיררים" הירושלמים בפניהם. להם אין גם להראות ווסיקות אמריקאיות ושפניוליות הנעשות בחיפה ובטבריה. הם מכירים ויודעים הכל…
כמה מחברי כבר נתפסו על ידם ונשלחו ירושלימה. ביניהם גם חברי ריבלין ואלמליח. ובשעה כזו, ביחוד, בהיפקד מקום חבר- הלב מתכווץ, והנשמה מתערטלת…
היו כאלה שבהיפגשם עם הבולשים הללו ניסו להעמיד פנים, כמנהג המקובל. ולהראות להם את הווסיקות הזרות. סופם של אלה היה רע עוד יותר. פה, בתור תשובה, קבלו מכות, ושמה בירושלים עוד יעמידום למשפט בעוון זיוף תעודה.
היו גם כאלה שמיד בבוא האורחים הללו אל המושבה, מיהרו הם ונשמטו לכפר-סבא. שמה חשבו להיות בטוחים וטיילו להם במנוחה על פני המושבה. המסכנים! גם האורחים הנכבדים נפלו על המצאה זו עצמה, ועוד בלילה הראשון לבואם, באותו הלילה שפתח-תקוה חכתה כל כך לביקור- חיפושם- נשמטו להם בחשאי לכפר-סבא. שמה באו אל המוכן, ושללם נפל להם על פיהם…
במצב שכזה. המחבוא בתוך המושבה עצמה הוא היותר בטוח. נתתי עיני ברפת – הבקר. רפת זו כבר איננה כעת רפת. הבקר כבר איננו, וזו ששם רפת נקרא עליה משמשת כעת כמה שמושים אחרים: היא משמשת דיר לעצים, בהיות ר' יונה בעל הבית גם בעל-תנור ואופה לחם; היא משמשת מחסן לחפצים וכלי בית עתיקים וגם חדשים. היות שגולי- יפו היו פה, וגורשו מכאן הלאה לדמשק. ורוב חפציהם נשארו כאן. בין החפצים האלה נמצאים גם רהיטים יקרים, שפיתוחם מושך את העין גם מתוך החלאה שבתוכה הם שקועים. כעת הם מתגוללים ככלי אין חפץ בו. היא משמשת גם אסם ליין המשמר, היות שבה נמצאת, כמו שהדבר ידוע בסוד, קבורה למחצה בתוך קרקע הרפת. ומכוסה על גבה בזבל מעורב עם תבן, גם חבית גדולה מלאה יין, שהעבירוה הנה בגרוש יפו. והיא משמשת כעת גם מקום- לינת- לילה לאיזו עשרות של תרנגולים. וריח חמים של נוצות וצואת תרנגולים ממלא אותה כולה.
לרפת ברוכה זו יש גם יציע גג מרווח על גבה. יציע זה, כאילו לא נעשה מלכתחילה אלא בכדי להתחבא בו בשעה של סכנה, מכיל אמנם את כל אותן הסגולות הידועות הנדרשות לכך: יש לו פתח מרובע קטן ברצפתו העשויה קרשים, ושהיא גם תקרת הרפת. דרך פתח זה יכולים לעלות מתוך הרפת אל היציע וכן לרדת. לפתח הזה ישנה דלת- עץ בתור כסוי. דלת זו כשמשימים אותה במקומה, היא מתאימה כל כך אל התקרה כולה. בתבנה ובקשה, בקורי עכבישיה, ובצבע לכלוכה, עד שכמעט אי- אפשר להכירה כלל כשעומדים בתוך הרפת פנימה. מובן, בצרוף החשכה- למטה השוררת שם בין כך.
ועוד ישנו ליציע זה פתח שני מן החוץ, בקיר הרפת למעלה, כמו שיש לכל היציעים. דרך פתח זה עולים אל היציע בסולם. ובשעה שאינך רוצה שיראוך עולה. זאת אומרת, תמיד, יכול אתה להשתמש בפתח השני שבתקרה. והיה גם אם למשל, יתנפלו עליך בולשים ויעלו אליך מן החוץ – תרד אתה מבפנים….
ר' יונה האופה מסר לי את היציע לרשותי. צריכים לומר, בינתים נתכון בזה גם בשביל עצמו. לעת הצורך… ר' יונה הוא יהודי העומד כבר בסוף העשיריה החמישית לימי חייו. ובכל זאת איננו "כשר" גם הוא. הוא היה אחד מאלה הראשונים שמיד בהתפרץ המלחמה מיהרו להתעתמן בכדי להישאר בארץ. אלמלי עלה על דעתו שיום יבוא וגם הוא יקרא אל הצבא. היה אומר אז, בעת ההתעתמנות שהוא כבר למעלה מחמישים, וחסל. זקנו כבר שיבה בין כך. אבל הדבר הזה לא עלה לו אז אפילו על רעיונו. אז חשבו, שעבודת הצבא לא תעבור בכל אופן את הגבול של ארבעים וחמש. ר' יונה, ועימו עוד הרבה. לא עמד אז בשביל כך על הדבר הזה, ויתן לרשמו בנפושו החדש בגיל שנים של ארבעים ושש. כאותו הגיל של תעודת- נתינותו הקודמת. וכשהגיע סוף, סוף היום ההוא, שלא אחר גם לבוא, ור' יונה כן נקרא אל הצבא. או לשלם כופר שלושים לירה תורקית במזומן – אמר אז ר' יונה, ועימו עוד הרבה. שבאופן כזה הוא מתחרט על השידוך כולו. ואינו רוצה עוד להיות עותמני כלל….
מובן להתחרט על השידוך אינו יכול עוד. הצד השני אינו מסכים. ואינו רוצה ביחוד להשיב חזרה את אותה התעודה הרוסית שקבל בשעת-מעשה. ור' יונה ועימו כמובן עוד הרבה, כבר מתחיל אפוא לחשוב על אודות יציע של גג- רפת בתור מקום נאות להתחבא…בתוך מצב הדברים הרי זו היא הדרך הטובה היחידה שעוד נשארה לו.
עד עכשו לא הגיעה עוד אומנם סכנתו של ר' יונה למדרגה שכזו. במקומות אחרים לא קראו עוד את השנים האלו כלל. גם פה אין החיפוש אחריהן חמור כל- כך. אבל, מכיון שיום כזה בכלל כבר בא, הרי יכול גם לבוא יום של סכנה גמורה. ביחוד יש לפחד משעה של סכנה כללית. שעה שניתנה בה רשות למשחית לבלוש, לחפש, ולתפוס. בשעה כזו אם יזדמן לידו בן חמישים, יאחזהו בכפו ולא ירף…
ולפיכך ראה ר' יונה גם את עצמו בתוך הסכנה, ובמסרו את יציעו לרשותי השתתף גם בפינויו ובכל הכשרתו. לא חפץ שאטרח גם בשבילו. ובפרוש, בלשון זו אמר אז : מפחד אני שאצטרך גם אנוכי ללון פה הרבה יותר מלילה אחד!…
על מנת כן, ובמחשבה תחילה לסוף מעשה, העלינו אל היציע לא מזרון אחד, כי אם שנים. אותם מצאנו מן המוכן לפנינו ברפת, בין החפצים של מגורשי יפו. הכינונו לנו מהם שני משכבים אחד בשבילי. ואחד- על כל צרה שלא תבוא בעד ר' יונה.במחבואי זה אני מרגיש את עצמי כמעט בטוח. זאת אומרת, בהכניסי בחשבון גם את רשלנותם של הבולשים שלנו, המסתפקים על הרוב רק בהתנפלות פתאומית על ככר-השוק. ובמצוד על בית- הכנסת בעת התפילה…
לילות אחדים כבר הוציא גם ר' יונה תועלת מן המחבוא, והמזרן המגולגל השני קבל אז את תיקונו. אלה היו לילות של מהומה פתאומית במושבה לרגלי אורחים פתאומיים, או לרגלי פקודה פתאומית חדשה של חיפוש או גרוש…
אז חרדנו בחשאי גם במאפל מחבואנו.
חקר וכתב זלמן חיימוב
ערכה והוסיפה נוני ירון
הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני 