היריות הפתאומיות של תמול, שנמשכו משתים אחרי הצהרים עד הלילה. ושאז נפסקו – נתחדשו שוב בשעות אחדות בלילה. מאז הן נמשכות עדין גם עכשו בכל תוקף.
כעת הן כבר הדדיות. שני הצדדים פועלים את פעולתם. אכן, באמת גם זה לא נכון. לא רק משני הצדדים הן באות, כי אם מכל הצדדים כולם. כל צדדי המושבה מוריקים אש זה על זה. המושבה נמצאת בתוך קלחת – אש המורה זיקים מכל סביבותיה. קשה כעת להבחין את מהלך היריות. ולשפוט על פיו על עמדות המחנות. היריות הן כעת בצורה של לבירינט מסובך, ששביליו עוברים זה על זה. ומסובכים זה בזה מבלי מוצא. דומות הן לפקעת אחת ענקית, המטלטלת טלטלה שטנית. וזורקת חוטי-אש ואבדון לכל עבר. והם מסתבכים ומתאחזים יחד. עד לבלי הכר עוד את ההתחלה ואת הסוף. מתוך רתיחת היריות אפשר רק לשמוע גם יריות עמומות וחזקות. סימן שהן באות ממרחק.
בכל זאת נמצאים הרבה המוציאים מסקנות גם מלבירינט זה. ומודיעים בהחלט , כי היריות האנגליות כבר התקרבו יותר מעט צפונה. זאת אומרת האנגלים התקדמו. אולי פועל בזה גם הרצון הטוב.
איך שהוא. מערכה כבירה ישנה לפנינו, ואנחנו בתוך תוכה. מערכה כזו עוד לא היתה לנו פה, ובטח תביא עימה תוצאות חשובות…
היריות נמשכות עדין בלי כל הפסק.
_________
לעת ערב. רק עתה שקטה המערכה. היקום כולו נראה כעייף ונושם בכבדות מעבודת-הטחינה הרבה שעבד קרוב למעת-לעת שלם. כל האופקים מסביב מכוסים בערפל כחלחל, כאילו מכסים הם על איזה דבר שהתהווה שם. כאילו מחביאים הם בסתרי עומקיהם וחרשיהם את סוד תוצאת המערכה.
את התוצאה הנכונה, ואת המצב האמיתי כעת, אין מי יודע. הדעות בנדון זה מחולקות. יש אומרים, ובתור דבר פשוט וודאי, שהאנגלים נחלו ניצחון. הם הדפו את התורקים מעבר לירקון. לדעה זו יש מסכימים רבים מתוך רצון גלוי. ומתוך פחד אינסטינקטיבי עמוק לחשוב אפילו על דבר ההפך.
אבל, ישנם גם כאלה האומרים ומבטאים את ההפך. אלה אומרים שהתורקים נחלו את הנצחון. והם שהדפו את האנגלים מעמדותיהם. אלה מוסרים אפילו את מידת ההדיפה בדיוק: ארבעה קילומטרים..
דעה זו מתקבלת על ידי השומעים מתוך רתת פנימי וחיוורון-פנים חיצוני. העינים מביעות בתוך כך גם תלונת-איבה כלפי המספרים: אמאי ולמאי ספרו זאת כלל? .. ולו אפילו תהיה זאת אמת…
כועסים גם על האנגלים. השלומיאלים הללו! למה נתנו לתורקים להדפם? ..
והנה באים אחרים ומעודדים שוב את הרוחות. מספרים ספור שלם. ומעטפים אותו בהסברה כל כך נוחה, וכל כך מעניינת, שהוא מנצח את הדעות כולן. ומתקבל על הלב מתוך אמון והנאה גלויה.
הספור הזה מסביר ואומר: אי אפשר היה לאנגלים לראות את קצה המחנה של התורקים, מוסתרת היתה זו באיזו מחבואים. ומפוזרת במקומות שונים. ודבר זה נחוץ מאוד. הן בלי ידיעה זו, תבינו מעצמכם, אי-אפשר לעשות שום מלחמה. אין לדעת כמה כוחות להעמיד, מאיזה מקום לתקוף. וגם באיזו מן התותחים להשתמש. ודבר זה אל יהי קל בעיניכם. דבר זה הוא עיקר גדול מן העיקרים. לדעת באיזו מן התותחים להשתמש כנגד האויב. אם בגדולים אם בקטנים. ולמדוד איזה מרחק לכוון את היריות. כי הלא הדבר מובן מאליו. אם חושבים , למשל, כי קצה המחנה נמצא ברחוק מאוד, ומכוונים לשם את מטרת היריות, ולסוף הוא נמצא באיזה מקום יותר קרוב – הלא כל היריות כולן תצאנה אז לטמיון. וכן הוא הדבר להפך. אם, למשל, רוצים לחשוב שהמחנה קרובה, ולסוף היא רחוקה. הנה בשביל כך הצטרכו האנגלים לדעת את קצה המחנה התורקית בדיוק.
ומה עשו? עשו התקפה, ועשו את עצמם כנסוגים לאחור ובורחים… או אז כבר הנתקו התורקים ממקומם, בכדי לרדוף אחר האנגלים הנסוגים, וקצה מחנם – נגלה , נגלה…
או אז, הגיעה גם השעה לאנגלים! … אז ניתן אות לאוניות האנגליות אשר בים. והתחילו תיכף מוריקות אש על קצה המחנה התורקית מאחוריה… (וזהו קול היריות העמומות ששמענו.. התבינו? …) באופן כזה לא יכלו התורקים לשוב…
או אז – הפכו גם הרוכבים האנגלים, שהתראו מתחילה כנסים, את פניהם. והתחילו נותנים אש ותוקפים את התורקים מלפניהם…
באופן כזה – כל המחנה התורקית הזאת נשמדה לגמרי…המספר כלה לספר. ונראה הדבר שהספור עושה רושם…דומיה שוררת בחבורה כולה, אבל הפנים המצהיבות, והעינים המבריקות, מביעות את האמון..
הנני רואה : יותר מכל אוהב היהודי את המאמרים המסבירים. ואת הנמסר מתוך התעמקות והסברת אגודל..
לילה, המערכה לא נתחדשה.
חקר וכתב זלמן חיימוב
ערכה והוסיפה נוני ירון
הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני 