המשך יום ג' הקשה, איפה מתחבאים מפני הפצצות מהאוויר, התורכים בוזזים את בתי התושבים, אנשי המושבה מנסים לברוח ליפו – הבריטים חוסמים את הדרך
– אם אין מרתף נכנס נא אל הרפת! שמה סוף, סוף. מעט יותר בטוח מאשר פה במאפיה… ובתוך הרפת נכרה לנו גם חפירה, ונכנס כולנו אל תוך החפירה! – הוסיף בעל המאפיה – חפירות, חפירות- הגנה נחפור לנו. ברפת, או אולי – בתוך הגן.. כמו שאנשי-הצבא עושים!.. הוסיף עליו החוטב הצעיר.
– ברגע אחת הוציא האופה מעדרים אחדים, כלי- חפירה אחרים, וסתם ברזלים. ויחלק לכולנו.
– לעבודה! אל החפירות! – קרא בהתרגשות ובקול מפקד. – לעבודה! לא נאבד את הזמן! קראנו כולנו, ונפן אל הדלת..
פתאום – צעיר חוור קורע את הדלת ומתפרץ פנימה. בנשימה קטועה הוא קורא! – כל המושבה נסה ליפו! הכל- רצים, הכל נסים, הכל זורמים ליפו!.. אנחנו נדחפים בבהלה החוצה. אמת ! הרחובות המובילים ליפו מלאים זרמי- אנשים. על הרוב גברים, צעירים, אבל ביניהם גם זקנים, נשים וילדים.
המהומה רבה. קולות צועקים ממלאים את האויר: – לאן הולכים?..- איזו דרך? .. איפה הם
התורקים?… – התורקים אינם שמה?.. -כדורים אינם נופלים שמה?.. – האנגלים נותנים לעבור?..
השאלות-הצעקות נשארות בלי תשובות. הן נכללות ונבלעות בתוך צעקות- שאלות אחרות. השואלים עצמם אינם מחכים לתשובות ורצים הלאה.
גם אנו נדחפים עם ההמון ורצים עמו
אשה זקנה רצה לקראתנו חזרה וצועקת : – אל תלכו, אל תלכו ! למען- השם אל תלכו! בני כבר הלך
וחזר. האנגלים אינם נותנים לעבור. כל הדרכים ליפו סגורות !..
נשארים עומדים כמאובנים. פקפוק כבד מכביד על ההחלטה. מפחדים ללכת, נורא להשאר, ואין גם חפץ להאמין שבאמת אי- אפשר לרוץ ליפו…
קשה להשלים עם-ההכרה הנוראה שמוכרחים להשאר, שבאמת אי-אפשר להימלט מתוך קלחת-האש…
– הנה בני הולך! בני בעצמו. תוכלו לשאלו ולשמוע. צעיר חסין, בראש מגולה, ובלוריתו גדולה ומתלתלה משרבבה בלי סדר בין עיניו, הולך ומתקרב לקראתנו. כל מראה פניו ותלבושתו , והליכתו מעדנות, העידו כי מרגיש הוא את עצמו לא בתוך מערכת-מלחמה, כי אם – בתוך חתונה עם כלי- זמר. חמשה ששה קולות קראו אליו בבת-אח :-הינך [חנוך] ! הלכת ליפו?- באיזו דרך? – מה ראית?
– מדוע חזרת? – איפה האנגלים? – איפה התורקים? ..
הינך[חנוך] נשאר עומד במנוחה גמורה, מחיך לו חיוך קל מתוך שביעות- רצון של מרא-דאתרא, שהכל צריכים לו ומייחלים למוצא-פיו. והוא משיב תשובה קצרה ובלתי-מספיקה, כאילו לא שמע כלל את כל יתר השאלות כולן. או שהשואלים צריכים להבין מעצמם שהכל הכל כבר נכלל בתשובה קצרה זו :
– הלכתי, וכבר חזרתי!..
– המ.. מדוע זה? .. – מדוע זה? הייתי חפץ מאוד לראותכם אתם הולכים עד להיכן שאני הלכתי.. בתוך אש שכזו.. הכדורים נופלים שמה על כל צעד… אי אפשר ללכת! …
– והאנגלים? הם מניחים לעבור? .. – איזו אנגלים! ..לא ראיתי אף אנגלי אחד ..- באיזו דרך הלכת?
– דרך חזרזור. – אם כן נלך בדרך אחרת! – כן. כן! – קראו כמה קולות יחד – בדרך אחרת! צריכים בכל אופן לנסות. פה אי- אפשר להשאר..- הנך[חנוך], אתה לא תלך! – קראה הזקנה – אתה אל תלך בשום דרך!
אנחנו נחבא פה במרתף… הצעיר מחייך לדברי אימו הזקנה. בכל זאת הוא נכנס אחריה הביתה…
כל בני – לויתי, שהיינו יחד במאפיה, ושיצאנו יחד על מנת לרוץ ליפו, שבים חזרה. אני הולך הלאה.
קשה לי להשלים עם הרעיון שמוכרחים להשאר פה. אם רק ישנה דרך להימלט צריכים לעשות נסיון.
צריכים רק למצוא חברים הבקיאים בדרכים.
המשך יום ג' י"ב כסלו. 27.11.1917
אשה צעירה פוגשת בי במעלה הרחוב. – אתה הולך ליפו? – אני הולך. – גם בעלי הולך, תלכו נא יחד – איפוא בעלך ? – בבית. הנה פה ביתנו. אני הולך עמה.
תוך כדי הליכה אני שואלה אם בעלה בקי בדרך. היא אומרת: כן. אלא שהוא מפחד …
בקרוב לבית אנו פוגשים בו כשהוא כבר בא לקראתנו. איש כבן שלושים וחמש. זקן צהבהב.
בגדים קרועים. פנים חוורות, ועינים כחולות, נרחבות. בעל-מלאכה הוא. מגולי יפו. ככר-לחם גדול מתחת לזרועו. יותר לא-כלום.
שלום!… הוא אומר לאשתו. לא יותר. הוא ממהר להסב ממנה את פניו. היא אינה יכולה לדבר כלל.
עיניה נוצצות מדמעות כשתי זגוגיות…- לך לשלום!… היא מגמגמת לסוף, וקולה רועד מבכי עצור.
מתוך הרגשה שהוא צריך לדבר, או אולי מתוך בקשת מפלט של הסח-דעת מעקת-לבו. הוא ממהר למסור לי בחטיפה את כל מצבו כולו :רק הוא הולך. היא נשארת… גם הוא לא היה בורח מפני הסכנה. אין בריחה מפני גזר- דין.. מי שנכתב עליו בראש-השנה ונחתם עליו ביום הכיפורים "מי באש". לא יועיל לו עוד שום דבר. איפה שיברח – גזר דינו ירדוף אחריו… בפרט לא היה עושה זאת. לברוח הוא ולהשאיר את אשתו פה…ילדים אין להם. אבל הם חיים ברוך- השם יחד "באהבה ואחוה ושלום ורעות"..הוא בורח, לא מפני שהוא מתירא מכדורי התורקים, אלא מפני שהוא מתירא מהתורקים בעצמם.. הלא אפשר להבין, בנוגע לעבודת-הצבא איננו כל כך כשר.. את דבריו האחרונים מסר לי בלחישה…
האמת שלבי לא הלך כלל אחרי דבריו. אבל ככר-הלחם שתחת זרועו הזכירני שגם לי היה כדאי לעשות כדבר הזה. הנני מתועד עימו שימתין לי בשוק. ואני נחפז אל המאפיה לקחת עמי רק ככר-לחם אחד.
בקרוב לבית אני פוגש בזרם חדש של פליטים. מיד אני מכיר בפניהם שאיזה דבר חדש ארע. פני האנשים כפני "שלדי מתים", בהבעה מבעיתה כהבעת שדי-בלהות…
הם היו כמסוממים והלומי-בלהה. לא ידעו אנא לפנות, ואפוא לברוח, כבעלי-חיים בתבערה רצו הנה והנה, מסמטה לסמטה ומרחוב לרחוב. וחזרו ורצו למקום שממנו באו. ולסוף נשארו עומדים על מקומם..
חוורים ורועדים עמדו ויפרפרו מאימת-מות נוראה שלפפתם. – מה שוב? .. – התורקים! .
– התורקים כבר באו!… נדהם אני נשאר עומד על עומדי כמאובן – האומנם נכון הדבר?
ההינם כבר בתוך המושבה עצמה? .. – במושבה, במושבה! הם כבר נמצאים במושבה !
– הם כבר שוללים על הגורן..
המשך יום ג' י"ב כסלו. 27.11.1917
– אצל גלויבמן הצעיר כבר שללו מכל מה שמצאו בבית… – הם הולכים גם הנה!… הפטרולים… אינני נכנס עוד הביתה. אני הופך תיכף את פני ורץ חזרה למצוא את בן- לוויתי, ולרוץ יפואה. יהיה בלי לחם. את בן – לוויתי אינני מוצא כבר. ואני רץ לבדי. אבל, אינני יחידי כלל. עמי רצים עוד ועוד אנשים, וגם נשים, גם ילדים.
ילדה קטנה אחת כבת אחת-עשרה נושאת על ראשה חבילה גדולה של כרים ובגדים, ורצה אף היא. מכל צד קוראים אליה: – ילדה ! איפה את רצה עם חבילה גדולה כזאת? לא תוכלי ללכת עמה עד ליפו!. הילדה אינה משגיחה ורצה הלאה. גם אלה הרצים על ידה מקשיחים לבם ואין משגיחים בה. רצים רק הלאה…
______
– באנו בינות לפרדסים. מהומת המושבה כבר אינה נשמעת. רוח של שקט מנשבת עלינו מבעד וממעל לגדרי- העצים המסבכים שמשני הצדדים. רק היריות עדין רועמות בחלל-האויר הריק. הד-קולן נשמע פה באפן עוד יותר צלול. גלגול- התפתלותן הנחשי נמשך פה עד לאין סוף. מחשבת- פחד עוברת ומחלחלת פתאום במוח: התורקים מעל ההרים בטח מרגישים בשפעת האנשים ההולכים בדרכים. עוד מעט, ויטו את היריה עלינו… מתכופפים בשביל כך. והולכים מתחת לסבכי העצים שעל צדי הפרדסים. נמנעים גם מלדבר, והולכים שפי.. כל אחד עסוק וטרוד במחשבותיו הנוגות. הכוחות הולכים וכלים, אבל מפעם לפעם כמו מתעוררים מתוך איזה חלום-מבעית, ומתחילים לרוץ… הנה משיגים נסים אחרים הנמצאים לפנינו. הנפגשים מתחלפים רק באמרות קטועות: – נו? – מה? –
– הנלך הלאה. או לא? – כיצד יותר טוב לעשות? – מי יודע… והולכים הלאה. מתאחדים יחד. או מעבירים את הנחשלים ועוזבים אותם מאחור.
________
עברנו כבר מהלך של חצי- שעה מתוך ריצה והליכה ביחד. כל הסביבה רועשת מרעמי- היריות. מתוך הרעש, הולך ונשמע זמזום מנסר של אוירונים. תולים לרגע את העינים למעלה: אוירונים אחדים עפים
מעל לראשינו ממש. גבוהים הם מאוד, וקטנים ביותר. אנגלים. כתמי-ערפל הולכים ומתהווים סביבם במהירות נוראה. פצצות הן הנזרקות אליהם מאת התורקים.
חלחלה עוברת בכל נימי הגוף. הרי זה מעל לראשינו ממש! ומה אם אחת מהפצצות הללו, שבאווירונים אינן פוגעות. תפול דוקא אל תוך המסילה הצרה הזאת שבין הפרדסים, ובינינו ממש?… ומה אם פצצה נוראה אשר כזו תנחת מלמעלה למטה, מתוך אוירונים אלם, על ראשך ממש ?.. אחדים מתכנסים אל תחת ענפי העצים הנוטים מעל למסילה ומחכים. יודעים הם שאין זו הגנה כלל. אלא שלהישאר במסילה הגלויה מתחת לאווירונים ולכתמי- הערפל המפחידים אינם יכולים בשום אפן. אחרים מורידים ראשיהם ארצה, כאילו היתה זו איזו שמירה, והולכים כמיואשים הלאה.
לאחרי הליכה של עוד רגעים אחדים הננו פוגשים בפליטים השבים כבר חזרה. הם מתעכבים לרגע וקוראים: – אי אפשר ללכת! – ומבלי חכות לתשובה, הם הולכים הלאה, חזרה אל המושבה. הליכתם דומה להליכת אבלים החוזרים מבית-הקברות… הננו נשארים על מקומנו מבלי ללכת הלאה, וגם מבלי לחזור אין אנו יודעים מה לעשות. כעבור רגע מגיעים חוזרים חדשים, וגם אלה משליכים קריאה אין דרך- הליכה … – הכדורים נופלים על כל צעד !.. אחריהם באים עוד ועוד, וכולם – אמרה בפיהם. כל אחד בנוסח מיוחד: – הפצצות מתפוצצות על כל שעל ! על הדרך ממש ! – מות בטוח !.
המשך יום ג' י"ב כסלו. 27.11.1917
– שני פלחים כבר נפלו חללים באחד הפרדסים! – לרגלי ממש נתפוצצה פצצה! – אל תלכו!
למען-השם אל תלכו! … נגמר, אין מה לעשות עוד .. בראש מורד ובמחשבה טרודה אנו שבים חזרה.
ובכל זאת – אנו פוגשים עוד בהולכים חדשים. בפליטים חדשים הבורחים ליפו…
הם שואלים. אנו משיבים. הם מתעכבים, חושבים, מפקפקים, מתאנחים – והולכים בכל זאת הלאה…
כל כך אין רצון לשוב.
________
באנו אל קצה המושבה. הלב דופק. העינים תועות, ומחפשות איזה צל חשוד. איזה רושם של מוקש.
נכנסנו. פגשנו מיד בבהלה. לקראתנו רצו פליטים חדשים מבוהלים מאוד. האנשים התחבאו בסמטאות ובחצרות… – מה? .. – פטרולים תורקים נמצאים בככר- השוק!… אני נוטה הצדה, פוגש בשני מכרים, ונכנס עימהם לאחד הבתים.
מתוך הבית אפשר לראות היטב את כל רחוב- השוק. אמנם נמצאים שם חילים תורקים. פטרולים אנטולים, חסינים, עם רוביהם, וחניתות תקועות בתוך הרובים. הם שוללים שם …
פותחים את שולחנותיהם של מוכרי- הלחם, ומוציאים משם לחם, מה שהשאירו המוכרים בהיחפזם בבקר.
הננו רואים חנות אחת נפרצה ופתוחה. ממנה כבר הוציאו כל מה שחפצו.
אנשי הבית מספרים שמקודם שללו גם בבתים. הצוותא שבבית היא, למרות קושי-המצב, לא רעה כלל. כמעט שהיא מעניינת. כל אנשי-הבית, גברים ונשים, מספרים כבר על אודות מאורעות היום
כעל דבר שבעבר. כל אחד מספר ומוסר את הפחדים שעברו עליו בבקר באיזו הנאה. ומתוך רגש של הקלה. אין אף סימן של כובד-ראש ודאגה. מפעם לפעם הננו גם שוחקים במלוא-פינו על איזה פרט מגחך של אחד המספרים.
לאיזו חברה עליזה נפלתי פה? אני מהרהר לי בליבי, ונהנה בכל זאת בדיעבד.
צעיר אחד, מפקח בפרדס, מספר: היום בבקר עוד נמצאתי בפרדס. עבדנו שמה. אני בעצמי נמצאתי בתוך הצריף, ודברתי עם אי-אלה פלחים פועלים. פתאום אני שומע קול מדבר אלי תורקית :
– גיל בורדה !.. (גש הנה ! ).
הפניתי ראשי, וראיתי אופיצר תורקי עומד על יד פתח הצריף. נבהלתי מאוד ולא עניתי כלום.
– הז'ביט קורא לך! – אמרו לי הנערים הפלחים. יצאתי אלי. לתמהוני הגדול התחיל לדבר אלי גרמנית
– נמצאים אנגלים במלבס? – לא. – איפה הם נמצאים? – כשעה. או כשעה וחצי רחוק מהמושבה.
– כמה קילומטר? – את זה אינני יודע – שקר, אתה כן יודע!
אני לא עניתי, והוא התחיל בין כך. לדבר עם הפלחים. השתמשתי ברגע, והשתמטתי אל בין האילנות. בטוח הייתי שלא ידע דרך בין האילנות, ולא ימצאני עוד. התחלתי אז לפסוע בדרך הביתה. ומה נשתוממתי ונפחדתי כאחת בראותי פתאום את כל הפרדס לפני. והוא כבר זרוע כולו אנשי-צבא תורקים..
ראיתי את עצמי אובד ומיואש. פחדתי לפסוע הלאה אף פסיעה אחת. אולם, תיכף ראיתי ונוכחתי שטעיתי. אם אני הייתי נבהל- הם היו נבהלים עוד יותר. כולם היו נפחדים, חוורי פנים. ומתחבאים בין האילנות.
בראותם אותי הקדימו לי שלום, וירימו את ידם למצחם. אחדים מהם פנו אלי בערבית :
– אנגלים.. ישנם פה אנגלים? – לא! אללה קרים! (ירחם ה' !). אולי יש לך מעט מים לשתות?
– לא!
פה בין האילנות אין מים, כי אם בצריף. אבל, תוכלו לקטוף לכם תפוחים. – לא מביסיריש !..(אסור !)
הלכתי אז הביתה. כשבאתי אל המושבה כבר היתה המהומה בעצם תוקפה …
חקר וכתב זלמן חיימוב
ערכה והוסיפה נוני ירון
הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני 