המשך יום ג' הקשה, סיור שקית התה של ויסוצקי, התורכים פולשים לבתי התושבים ושודדים מכל הבא ליד… פחד גדול, סכנת חיים
– מה אתם חפצים?- עקמק! (לחם). השארתים במטבח וחזרתי הביתה. לקחתי שם ככר-לחם שלם, ויצאתי אליהם על מנת לחתכהו לשנים. ולתן חצי לזה וחצי לזה. לא הספקתי. אחד מהם חטפהו כלו מתוך ידי ויברח. והשני נשאר עומד ויבקש גם הוא. עכשו הרי תבע בצדק. את חלקו שלא שמרתי כראוי. מה יכולתי לעשות עמו? נכנסתי שוב הביתה, על מנת להוציא גם בשבילו. אבל, הוא לא חפץ עוד לחכות לטובי ולישרי, ואולי לא חפץ כל כך להטריחני. מי יודע. תיכף אחרי נכנס גם הוא. מצאני עומד על יד הלחם, וינח ידו – ויקח את הכל!… הרבה לא מצא.. גם אנחנו היינו חכמים מלמפרע. את עיקר הלחם החבאנו עוד קודם במיטה…
מזוודתו כבר היתה, על כל פנים, מלאה לחם. ולעזוב את הבית לא יכול בכל זאת. ויתחיל לבלש. אנחנו לא התיצבנו נגדו. יקח מה שימצא הרעב הזה. מלבד זה הטילה עלינו המפלצת הזאת רגש של אימה ורחמים כאחד. בתוך כתלי וצללי הבית הפיצה תמונתו איזה מגור ואיזו הבעה של התחננות עוד יותר מבחוץ. זו התמונה השזופה והקמוטה עם מבטה הקודר. שלא היתה כבר בתוך בית ובין אנשים מן הישוב אולי זה שנים שלמות…לאחרי בלישה קצרה שלא היתה גם בלי רתת ומגור מצדו, הצליח למצוא איזה דבר. קטן אמנם, ובכל זאת עשה על אחד מאתנו רשם של צער והתמרמרות.
זו היתה חבילת -תה קטנה של ויסוצקי… חבילה זו נשמרה אצל בעליה זה יותר משלש שנים. מאותם הימים שבהם אזל התה מקרב הארץ ביחד עם יתר הדברים המובאים אליה מן החוץ. במקום תה משתמשים כעת על הרוב בארצנו בתאנים קלויות. *) רק בכרכים. במקום שהגרמנים והאוסטרים מצויים ומחסניהם עמם, נמצאים עוד כאלה השותים תה אמתי. והוא לקוח מן הגנבה, מידי החילים הגרמנים והאוסטרים. ובעליה של חבילה כשרה זו, שהיא אולי היחידה כעת במינה בכל ארץ-ישראל כלה, לא נתנו לבו לשלוח בה יד ולהשתמש הימנה אף במקצת. הוא הצניעה לימים יותר טובים. לפי שעה אמר, נשתמש בתאנים קלויות, כדרך כל הארץ. וחבילה זו תהא נגוזה ומונחת לימים שאחרי השלום. אז, אמר, נסב כולנו על כוס תה אמתי של ויסוצקי מלפני המלחמה, ונדבר על אודות פרטי השלום. לפני ימים מעטים, בהיכנס האנגלים אל המושבה, כבר עלה בסברתו להוציא את חמדתו מבית גנזה, ולעשות על ידה הכר ליומא דפגרא. הלא גם כניסה זו, אמר, יכולה להחשב כהתחלה של שלום. ולמה לא נחליף לכבודה את מי-התאנים שלנו במקצת מן התה הגנוז ?…
והנה אילו הספיק המצפה אסיר- התקוה הזה לפתו בידיו את חבילתו הגנוזה, ולראות בזה את התגשמות משאת-נפשו, עד שחזר חיל תורקי אחרי האנגלי ויקחה לעצמו.. האיש בעל-החבילה עמד והביט אל מעשה – השוד כשהוא כלו אכול רגז וצער. גם עלינו עשה הדבר מצדו זה רשם עגום. שתיקה כבדה שלטה בבית בשעה שהחיל התורקי החזיק בידיו הגסות את חבילת-התה הזעירה, והסגורה. שסגידתה ושלמותה זו שמשו ביחוד סמל של ציפיה לתקוה שתתגשם בבוא עתה. הוא בחנה מכל צד ולא ידע מה היא. עד שפתחה, ומתוך הקרע הציצו הקציצות השחורות. ככה נפתחה החבילה
באופן אחר לגמרי ממה שקוו בעליה כל הזמן. היא נפתחה, ותקוות- הזמן לא נתמלאה עדין. היא נפתחה בידים אחרות לגמרי…
בעל החבילה לא יכול להתאפק ויקרא באנחה: – שלש שנים שמרתי את החבילה הזאת – בשבילו!. והבלש, שבינתים נוכח כנראה שלא תאונה אליו כל רעה מצדנו בלש לו הלאה. אבל לא מצא. האמת שהמניעה היתה גם מצידו, הוא לא ידע איפה איך לבלש. לסוף קרב אל השולחן. עמדה עליו קערה ובתוכה קציצות – פתים של עיסה, מיד שלח ידו לקחתן, אבל עוד טרם שאחזן היטב נתמעכו בין אצבעותיו ויהיו שוב לעיסה… הרי גם אלו, כתה- התאנים שלנו, היו קציצות של הזמן הזה. קציצות – מלחמה הנעשות על פי ההמצאות החדשות: במים זכים מבלי ביצים , וטעונות לפיכך זהירות יתרה בין האצבעות…
אצבעותיו המגושמות של החיל לא היו כנראה מסגלות לכך ויהי מוכרח להרפות מהן, ואנחנו שחקנו.
עקמק יוק? (לחם אין?) – יוק!…אז הלך לו בלי חמדה ומתוך מבט קודר.
*) גם זו אחת מהמצאות המלחמה: נותנים תאנים יבשות על גבי הכירה להצטמק על יד האש. יותר מן המבחר-על הכירה של שבת בין קדירות החמין, מערים אחר כך מים רותחים על התאנים.
והמים מתאדמים, נותנים מעט. מהם בתוך הכוס, אם ישנה, ואומרים שזה תה.
המשך יום ג' י"ב כסלו. 27.11.1917
הלילה הולך, הלוך וקרוב. צללים הנוגים הולכים ומשחירים את האופק הסתום, ומסתירם עוד יותר את הסוד שהוא מכיל בו. בעצבות ובהעקה מיוחדה נופלת שחרות הלילה על אצטבת בית-הכנסת העזובה ועל הדגל התורקי האדום המנפנף בה ביחידות על כלונס המעקה שלצד הרחוב.
איזה מי- שהוא מאנשי המושבה תלהו היום בבוקר, בעת המהומה, במקום הזה. ודאי לשם אות של שמירה והגנה. העקת הלילה הבא מתרשמת גם על פני האנשים. הלב מתחיל דואג מחדש. את היום כבר העברנו איך שהוא – מה עומד עוד לבוא עלינו בלילה? מה יביא לנו עוד הלילה השחור בכנפיו ?…
מפחדים מאוד מפני הלילה. מתוך אנחות ועצב- יאוש מתפזר הקהל איש לביתו. כל אחד סוגר עליו את דלתו ואת תריסו. אין מעלים גם אור בנרות. רבים אינם עולים גם על משכבם….
כעבור שעה נמצאת שוב המושבה כולה שקועה בדומיה של בית קברות.
רק ירח מלא מחליק על פני רקיע זך ושקוף, ומפיץ אורה דוממה וסודית על הבתים החשוכים והרחובות הריקים…
חקר וכתב זלמן חיימוב
ערכה והוסיפה נוני ירון
הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני 