בוקר. ששון ושמחה – עוד הפעם! כל הפחד וכל דכדוך- הרוח של אמש, שעמהם עלו בני פתח-תקוה על משכבם, ושמהם, ודאי רק מהם, חלמו הלילה גם את חלומותיהם – ספו תמו כעת, ואינם עוד!
מראה השוק נעשה שוב פעם מעין אותו של תמול לפני הצהרים, השמחה שפוכה שוב על כל פנים.
מודיעים, שמצד דרומית-מערבית, זאת אומרת מהנקודה שבין יפו ופתח-תקוה, כבר נסוג האויב, ואיננו.
כבזק התפשטה השמועה בכל קצוות המושבה. מי הביא את השמועה ראשונה, ואיך באה הידיעה הנה? אין איש יודע! אבל, אין גם איש שואל…אין שואל מפני שלשום איש אין גם שום ספק בדבר.
למראה העדות החיה הממלאה את כל ככר-השוק. השוק כולו מלא גמלים!… דבר זה מספיק כבר להיות עדות נאמנה ומופת חותך שאומנם גאולים, כבר גאולים , אנחנו…
וכי אימתי ראינו גמל לעינינו בכל משך שנות המלחמה? … הגמל שהיה לעינינו במשך של שנים היה גמל צבאי, גמל שנלקח ב"אנגריה", ובעליו הערבים אין עמו פה, הרי לפנינו כל כך גמלים, וכל כך ערבים עמהם ! אותם הערבים שברחו ביחד עם גמליהם מפחד האנגריה התורקית, ובכל משך המלחמה היו חבויים באיזה מסתור שבין ההרים השוממים – עכשיו הרי הם לפנינו ! כיכר השוק וכל הרחוב שעל ידו מלא מהם, והאויר הומה מקריאות-צעקותיהם, הנבללות בהרמוניה בקול גרגור גמליהם, וממלאות לבנו שמחה. עתה הרי באו הנה, אל המושבה היהודית, ואומרים, בפירוש הם אומרים, שאינם מפחדים כבר את האנגריה…
עתה הרי באו הנה בכדי להוביל את גולי יפו חזרה ליפו!…
מאין ידעו ערבים אלה שיפו, בכלל, גלתה, וכי גוליה נמצאים ב"מלבס" (פתח-תקוה), וכי היום כבר אפשר לשוב?…הנה כן הוא הדבר! הם ידעו, והם יודעים הכל. בני-הרים אלה… וקהל גדול משתמש בהזדמנות זו, שאיש לא פילל לה, וחוזר יפואה. הקהל שוכר גמלים, ומטעין עליהם את ארגזי-גלותו הכבדים. אותם הארגזים הספוגים כל כך דמעות ועיצבון-לב, מאז צאתם בגולה, הולכים ומובלים חזרה למקומם.
נוחרים הגמלים בנחירה גרגרנית בשעה שמעניקים עליהם את הצרורות הכבדים – הוי! מה נעימה היא נחירה זו לאוזנינו ביום הזה! כמה כמיה וכמה עדנים היא מנסכת בלבנו המדוכה…
התימנים, החיים תמיד בחבורה, שגם גלותם מיפו היתה חבורתית – אחותית, וגם מותם בגולה מכפן ומתחלואים רעים היה חבורות, חבורות – מתחברים גם עכשו, ביציאה מן הגולה, לחבורה אחת, והולכים יחד יפואה… חבורה אחת גם לגאולה ושמחה. כל החבורה באה אל חצרנו. לקנות לחם.
אומרים הם לערוך שם, ביפו, סעודת-מצוה ושמחה. סעודת-הודיה. בשמחה הם צוררים את הלחם בתרמילי-עור. ובשקים, וחובשים את הצרורות הקשורים על גבם, ומאחזים אותם בחבלים בכתפיהם, כאנשי-צבא. זוהי כל ההכנה לסעודת-המצוה והשמחה- לחם! במקום שיש כיום לחם בשפע ישנה גם שמחה.
החבורה כולה במספר קרוב לעשרים איש, צרורותיהם על גבם, ומוטות-ענפים בידם, שמה את פניה לדרך, רגלי, תחת שירה תימנית בלולה משמחה ועצבון כאחד…
__________
ועד-ההגירה היפואי שינה היום את שמו, והתחיל קורא את עצמו בשם "ועד השיבה". כח-הסתגלותם של ועדינו מצטיין תמיד באלסטיות יוצאת מן הכלל, ובפרט כשיש באמת מקום לברכה זו שתחול. הוא פרסם היום מודעה למהגרי יפו. בה הוא מיעצם לשוב יפואה. את התמיכה שהנצרכים מהמהגרים מקבלים פה ימשיכו לתן להם גם ביפו. מלבד זה יקבל כל מהגר השב ליפו משנים עד שלושה פרנק לנפש, וממחסן הועד יתנו לכל אחד מזון למשך שני שבועות. את הצרכים הציבוריים, כמו שו"ב , קצב, אופה, ועוד, ישתדל הועד להמציא.
לי אין שום ענין ביפו. מחכה אני רק לאפשרות הראשונה בכדי לשוב ירושלימה. בכל זאת נראה לי המצב ביפו יותר בטוח. והנני נמלך בדעתי אם לא כדאי לי כמו כן ללכת…
אבל, הנה חבורה חדשה של רוכבים אנגלים באה פתאום אל המושבה. כחמשה- עשר או שבעה עשר איש במספר. עוברים הם על יד חלוני כשהם צוחקים וצוהלים בקול. הרוח מתעודד שוב, ואני חוזר בי מיד מדעתי הראשונה עכשו הרי באו האנגלים מאליהם, מבלי שקראו להם… שנים מהם מעמידים את סוסיהם, סרים לאחת החנויות, וקונים שני ככרות-לחם, משלמים בעדם שני שילינגים. שילינג לככר, שילינג לככר. את המחיר הזה, ולא יותר. ביקשה החנונית מאיתם. ואותו נתנו. כשהם הולכים היא נשארת מבולבלת ומתאמדת. היא שמחה ומצירה כאחת:
הרי שניהם יחד שווים רק מעט יותר משילינג !.. אבל מדוע ביקשה יותר ?…
רוכב אחד עובר עם סוסו על פני העומדים בצידי הרחוב, ושואל בערבית : מפסוט ?.. (שבעים רצון "..)
השומעים נפתעים לשמוע, והוא מחזיר פניו אליהם ברוכבו הלאה ושוחק בעצמו מתוך הנאה…
עומדת קבוצת עלמות צעירות, כולן לבושות שמלת-חג, ומביטות מתוך הערצה אחרי הרוכבים ההולכים ונעלמים. אחת מהן קוראת: – הוי! האחרון הרי היה כל כך צעיר!…
הרוכבים רכבו הלאה לצד צפונית-מזרחית, עד שנעלמו. רוצים לראות גם בזה סימן לטובה, כי בצד
דרומית-מערבית כבר נגמרה המערכה, וכי האנגלים הולכים ומתקדמים כבר לצד צפונית-מזרחית. שמה, בצפונית-מזרחית למושבה, על יד המושבה הגרמנית וילהלמה, מתרכזת עכשיו, כנראה המערכה העיקרית, האנגלים עומדים על יד מושבה זו, והתורקים מורים עליה מצפון היכולה בכל אופן להיות אניקדוטה יפה, מספרת עובדה יפה כעת במושבה בנוגע לששת הרוכבים התורקים שבאו תמול לרגל את המושבה : בצאתם את המושבה פגשו בערבי-נוצרי, וישאלוהו אם היו אנגלים במושבה? ויען: לא! כוונתו היתה לרעה. לעודד בזה את רוח התורקים שיבואו חזרה אל המושבה היהודית. אולם כוונתו הרעה נהפכה באמת לטובה, ותשובתו זו היתה לאושרה של המושבה. כי, על פי הידיעות האלו שמסרו המרגלים במחנה-התורקית, היו אחרי כן כל יריות התורקים רק על וילהלמה הגרמנית. פתח-תקוה נמלטה באופן שכזה מהתקפה של הרס ואבדון…ככה יכול גם שונא לעשות לפעמים טובה גדולה…
המשך יום ג' ה' כסלו. 20.11.1917
היום אין יריות כלל. בא הנה פקיד-צבא אנגלי לחפש אחרי שלושה מרגלים ערבים. בכלל, לפי מה שמספרים, סובלים האנגלים מהערבים. אלה אינם אומנם שונאים לאנגלים הכובשים. הנם גם שמחים במידה מרובה על הישבר עול התורקים מעל צוארם. אבל, גם מה שהם עושים נגד האנגלים אינו בא מתוך רגש שבלב, כי אם – מתוך אי- רגש. הם עושים את מה שהם עושים מפני שהוא נראה להם לפי-רגע לטובתם הפרטית. ככה הם יכולים להיות בשעה כזו גם מרגלים נגד האנגלים בעד איזה שכר פעוט מצד התורקים.
מספרים גם מראשון לציון: טרם שנכנסו האנגלים אל המושבה היתה שם מערכה בינם ובין התורקים. היו חללים משני הצדדים, שנשארו על פני השדה. הערבים תושבי הכפרים השכנים התפשטו מיד בנשיהם וילדיהם על החללים לפשוט אותם !… הם לא כיונו בזה לשום איבה לאיזה צד שהוא, ואחת היתה זאת להם חיל תורקי או אנגלי, ובלבד שהוא חלל ויכולים לפשטו. חלל אנגלי נחשב רק למציאה יותר חשובה. למנהג ערבי יפה וקדום זה לא יכלו, כמובן, האנגלים להסכים, ויקבלו את העיט המתפשט ביריות רובים…
___________
לאחרי הצהרים. האנגלים באו ! האנגלים באו !…
הקריאה התפשטה ברגע אחת על פני המושבה כולה. מכל הרחובות התחילו לרוץ, איכרים ואיכרות, צעירים וצעירות, ילדים וטף. אל רחוב פינסקר. כאילו רק בפעם הראשונה באו כעת האנגלים אל המושבה.
ובאמת, עכשו רק עכשו באו. עכשו רק עכשו נכנסו באמת… עכשו, לא רוכבים יחידים באו, כי אם גדוד שלם! גדוד של רוכבים המכיל בו איזה מאות. לאחרי הגדוד הזה – גדוד שני. גדוד של עגלות-משא. וכדאי לציין הגדוד השני הזה של העגלות משך אליו את תשומת-לב האיכרים והשתוממותם הרבה יותר מגדוד הרוכבים. הללו נמצאו פה בין מומחים שחיוו מיד את דעתם מתוך התפעלות מרובה, והחליטו שמעולם עוד לא ראו עגלות כאלו, רתמות כאלו, וסוסים כאלה !…
העגלות הן כפולות. חבור של שתי עגלות, כל אחת בעלת שני אופנים, על ידי קרס ברזל עב באמצע. באופן כזה יכולים להגדיל או להקטין את העגלה כפי הצורך. בנין העגלות חזק מאוד, וכמעט כולן ברזל. חלק העץ שבהן כמעט שאינו נראה לעין. האופנים ברזל. או פלדה, ועבים, ומוצקים עד לכדי השתוממות האיכרים אינם יכולים להסיר מהם עין… הרתימה, כפולה גם היא. זוג סוסים לפני זוג סוסים. כלי הריתמה עבים, חזקים, ויקרים. מעור מצוין ויקר. ומה שמפליא ביחוד: כולם עדין כל כך חדשים, כאילו זה עתה הוצאו והושמו על גבי הבהמות. ועל כולם מפליאים הסוסים. התושבים שנתאספו סביבם הביעו עליהם את תמהונם כל אחד בקריאה אחרת: – איזה מין סוסים!… – איזה מין גודל! איזה מין חוזק! – איזה מין עובי של רגלים שעירות!… – עוד לא ראינו סוסים כאלה! הרי כל צואר כצואר הפיל … כל רגל, כרגל הדוב…
– אלה הם לא סוסים כי אם – נמרים !…- דובים הם, לא סוסים! לפי גודלם יכלו להיות גם גמלים. – אבל ראו נא כמה שמנים הם ! כמה מבהיק עורם שעליהם ! – איזה עושר, איזה עושר מונח רק בעגלות האלו ובסוסים האלה לבדם!…
מחנה הרוכבים ומחנה העגלות מילאו את כל רחוב חובבי-ציון וככר הפוסטה שברחוב פינסקר.
את העגלות הטעינו בתבן שנקנה במושבה. הריקו ככה בבת אחת מחסן שלם וגדול של תבן. חשש ועד-המושבה שמא יבקש בעל התבן בעד תבנו מחיר יותר מדי גדול- עמד וקצב הוא את המחיר, ככה נעשה העסק באופן שנתן כבוד למושבה היהודית. האנגלים שבעו רצון, היחס הזה בכלל עשה עליהם רושם.
בעל התבן עשה בכל זאת עסק לא רע כלל וכלל. ראשית הרי היה התבן הזה. עוד משעת האצרו אצלו במחסנו, בחזקת מייאש. בכל רגע יכלו התורקים לבוא ולקחתו כולו חינם אין כסף. מטעם זה התחכם אמנם בעל התבן ומכרו בשעתו לגרמנים. ממכירה זו הוציא אמנם תחילה האופיצר הגרמני את רוחו הוא, כמנהג, אבל בעל התבן הרוויח סוף, סוף יותר. כי מלבד הכסף המזומן שקבל בעד תבנו מאת הגרמנים הרי לא הספיקו הגרמנים לקבלם ממנו, עד שהוכרחו לנוס, וכעת מכרו שוב לאנגלים, וקבל כסף שנית.. כך לפחות מספרים…
___________
שני הרחובות, פינסקר וחובבי-ציון, הומים, המושבה כולה נמצאת בתוכם, בנעריה ובזקניה.
החילים בעצמם כמו התושבים. שמחים מאד, ומרבים לפטפט עם כל אחד ואחד. משחקים עם הילדים, מגחכים לנשים, ומשוחחים עם הגדולים, ומספרים לכל שלא באו הנה כי אם בשביל היהודים. לכבוש בשבילם את הארץ…
נער עובר, ובידו אי-אלו קופסות גפרורים למכירה. כחמשה ששה מהם מתנפלים עליו, וקונים ממנו את הגפרורים כולם. הם נרתעים ונפתעים לשמוע את המחיר הגבוה שעל כל קופסה. כשאנשים מן הצד מסבירים להם אחרי כן כי אמנם זהו פה המחיר של גפרורים, מאחר שאינם במציאות, וכי הנער לא הפריז להם על המקח, הם נעתרים ומשלמים בעין יפה.
על זה הם מוצאים מתוך ארגזי עגלותיהם חבילות גדולות, בעלות אצבעות גסות של שוקולד. נושכים מהן פרס, ומלעיטים את השאר לסוסים. לסוסי-המשא כאל-סוסי -הרכב…למראה הזה נשאר ההמון עומד כמוכה-תמהון, עוד יותר משתמהו הם למחיר הגפרורים. תרועת הידד של השתוממות והפלאה פורצת מסביב…
ולאחר כן-הפתעה שניה: מוציאים הם מתוך ילקוטיהם וארגזיהם חתיכות חלה לבנה ומבהיקה, שזה שנים שלמות שלא ראינו פה כמותה, ותוחבים בפי הסוסים… הם בעצמם – מתנפלים על החנויות, קונים ככרות-לחם שחורים שהסובין מרובים בהם על הקמח. וזוללים אותם כלביבות..
לתמהון ההמון ולתרועות השתוממותו אין קץ… בה בשעה פורשים אחרים מהם לאחורי איזה בית, וקונים שם בקבוקי-יין בסתר. זאת אומרת סתר זה לא בשבילם הוא נצרך, כי אם בשביל הנערים המוכרים. שמה על-אתר הם משברים ומקטעים את פי הבקבוק הפקוק, מגרגרים את היין אל גרונם מבלי הפסק. ומשליכים את הבקבוק הלאה… ויש שמוציאים את הפקק שלם. על ידי מסמרי אולריהם, וזורקים את הבקבוק שלם. אז מתנפלים עליו ילדים, וגם גדולים… שווה כסף הוא כעת!… הם אומרים.
בתוך המחנה נמצאים גם שבוים תורקים. שבעה חילים אנטולים. הם נמצאים במעלה הרחוב, אצל הבאר. שמה הם יושבים בחבורה על הארץ, וחיל אחד עומד על ידם ושומרם. אבל כמדומה ששמירה זו היא בכדי. אינם חושבים כלל לברוח.
בבואי שמה מצאתים אוכלים בתאבון עוגות לבנות בסרדינים. הם בעצמם אולי לא אכלו עוד מאכל שכזה מימיהם, אבל נדמה לי שגם בני המושבה קנאו בהם…
לאחרי גמרם לאכול הביטו עוד בשתיקה אל החיל העומד על גבם. הלז הוציא אז מילקוטו גם חתיכות חלה לבנה ונתן להם. החלה כבר היתה מנוקדה בקצתה, בכל זאת אכלוה ברצון.
שקט מתון, וקריר הוא האנטולי בטבעו. שקט ומתון הוא גם בשביו. לא הכרתי בהם שום סימן
של התרגשות, ושום סימן של איבה. את המבטים של הקהל שהתאסף מסביבם לא יכלו בכל זאת לנשוא, והורידו מפעם לפעם את ראשם ארצה…
אני חושב בכל זאת שמבטינו לא הרגיזום אף אחד מאתנו לא הביט אליהם במבט של נקם או של השפלה. הרבה יותר לא יכלו לסבול את מבטיו ואת כל תנועתיו של ערבי צעיר אחד. שנמצא ביחד עם האנגלים, שדבר גם תורקית וגם אנגלית, והיה מתווך ומתרגמן בין השבוים ובין החילים
ספרו לי עליו על הצעיר הערבי הזה, שהיה עד זה מקרוב נושא משרה בממשלה התורקית ביפו. היה מתורגמנו של הקומנדר היפואי. ואולי גם של הקומנדר הידוע, חסן בק העריץ. כעת הוא רוכב על סוס, ביחד עם האנגלים, מנעלים גבוהים לרגליו, גרבים ירוקות וארוכות ממעל למכנסים, כדרך המתורגמנים, התרבוש האדום בזנבו השחור על ראשו והוא מדבר אנגלית עם האנגלים ומורה להם את הדרך בכבוש הארץ. ומדבר תורקית עם אחיו הקודמים, ומוסר להם את דברי כובשיהם…
מלבד השבוים האנטולים נתפסו פה גם חמשה ערבים מתושבי יפו והסביבה, על ידי חשדים שמתחו עליהם שאינם כל כך מרוצים בכניסת האנגלים.
בין הנתפסים מתושבי יפו נמצא ערבי עשיר אחד, קרוב של הקומנדנט היפואי. השני הוא סבל פשוט, והשלישי ערבי זקן שהיה דלל (מכריז) ביפו. שלשה אלה נמצאו מאז גרוש יפו במושבה, והיה להם הזדמנויות להראות שנאתם לישראל, ולהצר למושבה. בשעת המהומה של תמול לרגלי בוא הרוכבים התורקים אל המושבה, אמר אחד מהם :
– אינכם בטוחים עדין! לא תשאר מהמושבה כולה אף אבן על אבן !…
כעת הוא עומד לפני החילים האנגלים, ומתחנן להם בעד שחרורו. הוא בוכה כתינוק. וכשגדול בוכה כתינוק הרי זה כל כך מאוס. הוא תולש בידיו את שער ראשו, ומראה להם שמתחת לכפתן הבלה שהוא לובש אין אף כתונת לבשרו..
ויהודים רחמנים בני רחמנים מבני המושבה ומבני יפו משתדלים בשבילו אצל הפקיד, מעידים עליו שאיננו מרגל, והוא יוצא לחופשי.
ובקרן שבין רחוב חובבי-ציון ורחוב פינסקר, על יד הבאר העתיק, עומדת קבוצה של חילים, ובתוכה שני הנתפסים מהסביבה. חשד מתוח עליהם שדבר היה להם עם הצבא התורקי. אחד מהם צעיר שחרחר, מפחד באופן נורא. ברכיו רועדות מחלחלה. שחרות פניו כמעט שנהפכה ללבן.
קהל התאסף סביבם. החיל השומר עליהם מפזר מעט את הקהל, ומסביב מתהוה מאליו עגול סמיך של אנשים. הערבי השחרחר מביט ברעדה גם לזה. העגול מבעתהו..
פתאם מצוה החיל שישבו שניהם על הארץ ממולו. הוא בעצמו התרחק קצת, ישב על גבי אבן, ורובהו מכונן ישר למולם.. חלחלה אחזה את שני הערבים, וביחוד את הצעיר השחרחר. אצלו לא היה ספק שמיד בישבו על הארץ-יורה אליו החיל וימיתהו…
בשום אופן מאן בשביל כך לשבת. הוא גם לא יכול עוד לשבת, ולא הועילו לזה כל פקודותיו וכל איומיו של החיל. הוא בכה, תלש שער ראשו, תפף בידו על לבו, הכה באגרוף על ראשו, וישבע שבועי-שבועות שאיננו תורקי כי אם ערבי…
הנאספים התאמצו להפיג פחדו. גם הערבי השני, שנרגע כבר באיזה מדה. דבר על לבו ויעודדו, אם אמנם שגם הוא פחד לשבת.
לסוף הצליח הקהל להרגיעם, בהבטיחו להם בשבועי-שבועות שלא ימיתום, וישבו אז על הארץ בפיק -ברכים. .. אז ישב גם החיל על האבן למולם, רובהו נטוי נגדם, והוא – צוחק במלוא-פיו וגרונו…
חקר וכתב זלמן חיימוב
ערכה והוסיפה נוני ירון
הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני 