דרך ז'בוטינסקי- פתח-תקוה בני-ברק רמת-גן תל-אביב.. הרח' הארוך במדינה.

כשאתם נוסעים היום ב"דרך ז'בוטינסקי" נעים דרך הנחש המתעקל בין פתח תקוה לתל אביב ופיגומי הנתיב של הרכבת הקלה משגעים את הנהגים לא עלתה בכם המחשבה איך ניתן שם לרחוב אחד הארוך כל כך. תודות לזלמן חיימוב המתנדב שלנו שבוחר כל פעם עניין אחר לחקור ולהפוך בו קבלו את סיפורו של רחוב "דרך ז'בוטינסקי"

פטירתו הפתאומית של זאב ז'בוטינסקי בגיל 59 ב- 4.8.1940  הכתה את תלמידיו ומעריציו בהלם. ז'בוטינסקי היה מנהיג ומייסד נערץ של התנועה הרוויזיוניסטית. בעיני אוהדיו היה היהודי הגדול בדורו שהשפיע רבות על דרכה של התנועה הציונית. ייסד את הגדודים העברים במלחמת העולם הראשונה. הקים תנועה פוליטית גדולה בגולה ובארץ. הידיעה על מותו זעזעה את כולם. אוהדיו נפוצו בכל העולם היהודי ובכל ישוב וישוב בארץ. בקרב תלמידיו ובמוסדות התנועה זכרו ותורתו יישארו חיים לנצח נצחים. מעריציו ביקשו להנציחו באופן רשמי וברמה ממלכתית, כשממלכה איננה עדיין. הדרך להנצחה התאפשרה ברמה המוניציפאלית ביישובים היהודיים הקיימים. ניתן באופן רשמי לקרוא לשמות רחובות או מבנים ע"ש בהתאם להחלטת המועצה המקומית או העירייה. ברור שכדרכה של תנועת ז'בוטינסקי ההנצחה צריכה להיעשות בגדול ובהדר.

עומס תנועה בדרך ז'בוטינסקי

הראשון שהעלה את הרעיון לקרוא  רחוב בשם ז'בוטינסקי היה ד. תדהר. יום לאחר היוודע פטירתו של ז'בוטינסקי ב-.5.8.1940  שולח תדהר מכתב לראש עיריית תל-אביב ובו הצעה  "על מנת לשמור  את זכרו, את זכר מעשיו הרבים והכבירים לעם ולארץ לקרוא לרח' הירקון בת"א ע"ש ז'בוטינסקי".

תדהר מסביר את החלטתו בכך שזה הרחוב החשוב היחידי בעיר שאפשר לשנות את שמו מבלי לפגוע בשמות אישים ידועים אחרים. (תדהר אינו יודע ששם רחוב זה כבר הובטח לאוסישקין).

וכך באמצעות נציגיהם במועצות העירוניות ובמושבות. החלו חברי התנועה הלאומית לדרוש קריאת רחובות ע"ש המנהיג. במועצות ובעיריות משרתים אנשים פוליטיים שחלקם בעיקר ממפלגות הפועלים מתנגד לדרכו של ז'בוטינסקי. אלו הביעו את דעתם והתנגדותם. אם כבר הסכימו אזי במקביל יש להנציח גם את אנשיהם. בנוסף נציגי הרוויזיוניסטים ביקשו להנציח את שמו של ז'בוטינסקי ברחובות הכי יפים, הכי ארוכים והכי מפורסמים וחשופים לצפייה המונית. בעייה נוספת בה נתקלו היה הנוהג הפנימי במרבית היישובים אוסר להחליף שם רחוב הנקרא על שם אדם פרטי בשם אדם אחר. לפיכך נותרו רחובות המתאימים לשינוי שם כאלו ששמם אינו קרוי על שם אדם, אלא, על שמות תנועות ציוניות, אירועים, צמחים, שמות בעלי חיים מבנים גיאוגרפים וכד'. סוג נוסף של רחובות היו כאלו ששמם היה על שם אישיות שהשלטון הבריטי ביקש להנציח.

דרך ז'בוטינסקי, כניסה לפתח תקווה, צלם לא ידוע

המשקיף 24.7.1942  "אגב דיון במועצת ראשל"צ על קביעת רחוב ע"ש המנהיג ז'בוטינסקי- וההצעה במועצה לקרוא את הרחוב החוצה את ראשל"צ ע"ש צ'רצ'יל וההתנגדות להחלפת שמות רחובות קיימים בשמו של ז'בוטינסקי  בדיונים שנמשכים כבר שנתיים ימים אומר  ראש המועצה לשעבר מ. לוין בהציעו לקרוא את הכביש הראשי החוצה את המושבה על שם זאב ז'בוטינסקי : "שמעתי שבועדת השמות היה מי שאמר לקרוא את הכביש על שם צ'רצ'יל. ז. ז'בוטינסקי הוא הצ'רצ'יל שלנו. הוא כמוהו התריע תמיד , חזה וראה את הנולד. ז'בוטינסקי הוא של כולנו [..] לאחר הרצל היה ז'בוטינסקי היחיד,

דרך ז'בוטינסקי, צלם לא ידוע

שרכש לו את כתר המנהיג ברצון של כל האומה".

במועצת עיריית תל-אביב נערכה ישיבת אבל לזכרו של ז'בוטינסקי ביום  11.8.1940  רה"ע רוקח : "אזכרת ז'בוטינסקי, הישוב הוכיח כמה היה הישוב קשור לשם הזה. המסמל מלחמת התקומה, רבים היו מתנגדיו, אולם כולם הזדעזעו לשמע מותו. והעם כולו מתאבל על מותו. בכדי להנציח את שמו בתל-אביב נחליט כולנו פה אחד לקרוא רחוב גדול ונאה על שמו".

לפני הישיבה המיועדת  קרו כמה דברים שמעכבים, כנראה, את מתן השם ז'בוטינסקי בתל-אביב: ת"א מופצצת ע"י מטוסים איטלקיים ב- 9.9.1940 נהרגים בה כ- 100 אזרחים, נוסף על כך ראש העיר רוקח חולה ואינו מגיע לישיבות המועצה מ- 24.9.1940 עד ל- 27.10.1940.  בינתים הוועדה לקריאת שמות רחובות בעיר מופצצת בהצעות לקריאת רחובות שונים ע"ש ז'בוטינסקי.

ישיבת מועצת העיר ת"א ב- 10.11.1940  ד"ר משה כהן (נציג הרוויזיוניסטים) מציע להחליט על קריאת רחוב בשם ז'בוטינסקי. מחרתיים יום ההולדת ה- 60 שלו. הצעתו המקובלת על וועדת השמות היא להחליף את שם הרחוב "קיבוץ-גלויות" בשם זאב ז'בוטינסקי.  רה"ע  רוקח :בנוגע לרחוב ע"ש ז'בוטינסקי אני מבקש להסכים, כשם שתמיד החלטנו על שמות לרחובות מתוך הבנה הדדית וויתור.

דב-הוז (מפלגת הפועלים): אני חבר ועדת השמות ולא שמעתי על ההצעה לפני כן. מבקש שהות לחשוב על כך. רה"ע רוקח: מציע לכנס ביום ג' ביום מלאות 60 שנה להולדת ז'בוטינסקי ישיבה מיוחדת של ועדת השמות. (הצעתו מאושרת).

ישיבת מועצת העיר ת"א ב- 24.11.1940  הנושא הקמת רחוב על שם ז'בוטינסקי. רה"ע רוקח "מבקש לגמור את השאלה הזאת ברוח טובה, כי אין לדחות יותר". דב הוז: יש להביא את השאלה תחילה לועדת השמות כפי הסדר המקובל, עם הסיעה לא התייעצה תחילה. רה"ע: הבאתי את זה לפני כל האינסטנציות המתאימות, ומסרתי גם למר גורפינקל על ההצעות. ד"ר כהן: חושב את כל הענין הזה של קריאת רחוב ע"ש ז'בוטינסקי הוא שערוריה. מציע לשנות את שם הרחוב קיבוץ גלויות בשם ז'בוטינסקי.

 שלוש : מאז אני חבר בועדת השמות לא התאספה הועדה לישיבה אלא החתימו אותנו על הצעה. ומדוע יש כאן צורך בישיבת ועדת השמות. גורפינקל: העניין לא נעשה בסדר רצוי, אם כי אין אני אומר שזה במתכוון.  פנקס: מציע להפסיק את הישיבה, למען תוכל ועדת השמות לדון בשאלה כעת. מאשרים ומפסיקים את הישיבה.  רה"ע: מודיע בשם ועדת השמות שהוסכם לקרוא בשם ז'בוטינסקי את שם רחוב קבוץ גלויות. בשם קיבוץ גלויות יקרא רחוב אחר מתאים.

ברמת גן  נערכת ישיבת הנהלה ביום 19.8.1940   " א.קריניצקי נשיא המועצה פתח את הישיבה ומבקש מהקהל לכבד את זכרו של המנוח הגדול זאב ז'בוטינסקי בקימה. ומכריז על הנצחת שמו של המנהיג ברמת גן ע"י קריאת רחוב על שמו ברחוב "הקשת". הרחוב הנאה ביותר במושבה יקרא מעתה רחוב ז'בוטינסקי".

בני-ברק. ידיעה בעיתון המשקיף 27.12.1940 מוסרת על רחוב על שם ז'בוטינסקי בבני-ברק. אחרי דיונים נוספים במועצה המקומית בבני-ברק בישיבתה המלאה אמש בקשר עם קביעת רחוב על שם ז'בוטינסקי. נתקבלה ברוב דעות הצעתו של חבר המועצה מר גרשון לסקי לקבוע את רחוב העלייה בבני-ברק שהוא הרחוב הראשון  המוביל מהרחוב הראשי רח' רבי עקיבה על שם המנהיג זאב ז'בוטינסקי.

 פתח-תקוה באותם ימים נמצאת לאחר מלחמת בחירות עירונית ייצרית ממושכת. הבחירות לא הביאו לתוצאה מוחלטת. שני הגושים הגדולים (הגוש הפועלי והגוש האזרחי) הגיעו לתיקו. נציגי הדתיים התפצלו בתמיכתם בין שני הגושים באופן זהה. כך שההחלטה על בחירת ראש עיר המתינה להחלטת המושל הבריטי. עיקר דאגותיהם של נבחרי העיר הייתה להבטחת מקומם הראוי בהנהלת העיר.

לכן, אפילו תומכיו הרבים בעיר דחו  במעט  את הנצחתו של ז'בוטינסקי. יוסף ספיר מתמנה לראש עיריית פתח-תקוה בהחלטת המושל הבריטי ב- 14.8.1940.  הוא מקבל עירייה במצב כספי קשה עם חובות גדולים דבר שמטריד מאוד את מנוחתו.

רק בישיבה השנייה של מועצת העיר ב- 21.8.1940 מעלה את זכרו של ז'בוטינסקי שמעון כץ נציג מפלגת אגודת ישראל.

ישיבה מועצת העיריה בפ"ת 10.11.1940 אחד הנושאים העומדים לדיון: בחירת וועדת "קריאת שמות לרחובות" ספיר יו"ר הישיבה  מדבר על דבר רחוב שיש לקרוא ע"ש ז'בוטינסקי. ההנהלה בישיבתה

החליטה לקרוא רחוב על שמו ומציע למועצה לבחור בוועדת קריאת שמות לרחובות. מר כרמלי נציג פועלי-ציון שמאל. מתנגד לקריאת שם לרחוב ע"ש ז'בוטינסקי. הוא רואה בזה הפגנה פוליטית לפרסם בן אדם שעמד בראש התנועה הפאשיסטית שהתנגד להסתדרות הפועלים וכ"כ התנגד לתנועה הציונית. היו"ר מבקש מה' כרמלי להימנע מוויכוח בעניין זה. הוחלט: לאשר את  החלטות ההנהלה כולן.

ישיבת מועצת העיריה בפ"ת 26.12.1940 על סדר היום בחירת ועדה לקריאת שמות רחובות. נבחרת ועדת קריאת שמות לרחובות וחבריה : ש שטמפפר. בורשטיין יוסף. טרופה. בר-אוריין אברהם. איכילוב עזרא שפירא יהודה.

ישיבה מועצת העיריה בפ"ת 26.1.1941  על סדר היום: החלטות הועדה לקריאת שמות לרחובות.  מחליטים לאשר קריאת שמות ל- 5 רחובות.הרח' הם :1. רח' ז'בוטינסקי במקום דרך תל-אביב.

  1. רחוב חיים עוזר במקום רח' יבנה. 3. רח' יבנה במקומו החדש. 4. רח' חדש ע"ש יוסף ריבלין
  2. רח' ע"ש חיים ארלוזורוב בדרך לגבעת השלושה. החלטה שסיפקה את כל הזרמים בפתח-תקוה.

המשקיף 11.3.1941  חגיגת הפתיחה של הרח' ע"ש ז'בוטינסקי בפתח-תקווה. אתמול אחר-הצהרים חגגה פ"ת את פתיחת הרחוב ע"ש המנהיג זאב ז'בוטינסקי בנוכחות : בבקוב, מ.ארבר. ר.רוזוב. תזמורת מכבי אבשלום. בניצוחו של מר דרורי. הרב ד"ר ישראל צבי כנר נשא נאום ואמר:" ז'בוטינסקי איננו זקוק לכבוד חיצוני. כבוד הוא לעיר שיש בה רחוב על שמו של המנהיג". בשירת התקוה הסתיימה החגיגה.

בשנת 1943 החלו ראשי התנועה הלאומית בפתח-תקוה לשכנע את  המועצה הכפרית להאריך את רח' ז'בוטינסקי בתחום המועצה הכפרית.

בישיבת המועצה והמועצה הכפרית יום ג' 1.6.1943   מחליטים שהמועצה הכפרית תקרא את המשך רחוב ז'בוטינסקי מהאזור העירוני עד לסוף גבול השפוט שלה ע"ש ז'בוטינסקי. ולפרסם זאת בעיתונות.

בחודש אוקטובר 1943  מבקשת המועצה הכפרית של פתח-תקווה  בה נמצאים רבים מתומכי הרוויזיוניסטים ליצור רחוב ארוך ומרשים בשם ז'בוטינסקי ולשם כך שולחים מכתב להנהלת רמת-גן שתעניק את השם ז'בוטינסקי לרחוב "פלומר".

פרוטוקול הנהלת המועצה רמת-גן מיום 4.10.1943

"מחליטים בחיוב על הצעת המועצה המקומית פתח-תקוה (האזור הכפרי) לקרוא את קטע הרחוב הראשי המוליך לפתח-תקוה והנמצא בשטח שפוטה של המועצה ע"ש ז'בוטינסקי ז"ל. המועצה תשתדל לעשות הכל כדי לממש את ההצעה , בתנאי שהעניין מסודר באופן רשמי ע"י יתר הרשויות המקומיות".

ברור שרמת גן הציבה תנאים. אך התנאי החשוב ביותר אינו מוזכר והוא החשש מתגובת הבריטים השולטים עדיין בארץ. זאת בעקבות מחיקת שמו של הנציב העליון הבריטי השני בא"י (1925-1928) לורד הרברט  פלומר אשר בהיותו נציב החליט לפעול לסלילת כבישים בארץ כדי לפתור את בעיית האבטלה ההמונית. פלומר יזם את סלילת כביש תל-אביב פתח-תקוה בשנים 1927-1928 .

רק בחודש ינואר 1948 לאחר שהמשטרה הבריטית פינתה את בנייני המשטרות והוציאה את כל כוחות השיטור הבריטי  מרמת-גן בני ברק ופתח-תקוה (למעשה כבר ב- 11.12.1947). תופסת מועצת רמת-גן אומץ וחוזרת לדון ולהחליט בעניין.

פרוטוקול ועדת שמות הרחובות ברמת-גן מתאריך 19.1.1948

"ד"ר רימלט מציע  בשם ועדת השמות רשימה של שמות חדשים לרחובות ברמת-גן". "ה' מלמדוביץ (נציג התנועה הרוויזיוניסטית) מציע להשאיר את השמות המלאים של אנשי השם. ולהחליף את השם "דרך פלומר" לרחוב ז'בוטינסקי". ה' קריניצקי (נשיא המועצה) מסכם את הויכוח ומציע לשנות כבר את השם "דרך פלומר" לדרך ז'בוטינסקי. ולקבל את כל ההצעות שהובאו ע"י הועדה".

תזכיר פנימי ליו"ר ועדת השמות רמת-גן מתאריך 20.1.1948.

" יואיל כ' לרשום לפניו כי בישיבת מליאת המועצה מיום 19.1.1948  הוחלט לאשר ברובה את ההצעה שהוכנה ע"י הועדה למתן שמות לרחובות ובהסתייגויות כדלהלן:

א. להשאיר את השמות הלועזיים של כל אנשי השם הנודעים, כמו: הרצל, ביאליק, ז'בוטינסקי, סוקולוב, ארלוזורוב, נורדאו. (בהחלטה עונים גם על ההצעה שוועדת השמות גיבשה .לקריאת רחובות רמת-גן בשמות עבריים במקום לועזיים, כמו: רח' ח"ן במקום רח' חיים נחמן ביאליק ורח' זאב במקום רח' ז'בוטינסקי ועוד..).

ב. הוחלט כי הדרך הראשית הנקראת דרך "פלומר", תכונה בשם זאב ז'בוטינסקי, ועל הועדה להציע שם הולם אחר לרח' הקודם. שנקרא על שמו של הנ"ל ".[כיום שמו רח' משה שרת]

בכבוד רב א. קריניצקי נשיא המועצה המקומית. 20.1.1948

בינתיים בתל-אביב מתמודדים עם  עומסי התנועה הגדלים הסותמים את רחובות מרכז העיר. ההתעוררות הכלכלית שבאה משנת 1942 בעקבות פריחת המשק הכלכלי העובד למען צבא בריטניה, הרחבת פעולתו של נמל-ת"א המשרת את יצוא פרי ההדרים, המשאיות הנושאות את הפרי גורמות לפקקי תנועה גדולים במרכז ת"א. כל אלו יצרו עומסי תנועה גדולים בעיר. בשנת 1946 מודיעה עיריית ת"א על מכרז לסלילת כביש אספלט ברח' ז'בוטינסקי וחיבורו אל דרך פתח-תקוה. (באמצעות הקטע "על כנפי נשרים").             ב- ספטמבר 1947 מסתיימת העבודה: המשקיף 14.9.1947 "נסתיימה סלילת רח' ז'בוטינסקי עד כביש פתח-תקוה (ישפר את הדרך מפתח-תקוה לנמל תל-אביב)".

חיבור  רח' ז'בוטינסקי בת"א עם דרך פתח-תקוה מביא את סופר עיתון המשקיף ברמת גן  לקרוא לכל הרחוב הארוך המתחיל בפ"ת דרך בני-ברק, דרך רמת-גן וגומר בתל-אביב כרחוב אחד בשם ז'בוטינסקי.

המשקיף 17.2.1948  מאת סופרנו ברמת-גן ז' קרמר

"לעורק העיקרי שבו [מתוך כביש תל-אביב חיפה.] – לרח' ז'בוטינסקי. אנו האוהבים כה סמלים, יכולים למצוא בזה סמל מעודד שלב התחבורה העברית נקרא על שמו של אלוף המאבק לשלמות המולדת.  וכדי שעורק חיוני זה יהא אמנם ראוי לשאת את שמו של מגן ירושלים, הוא חייב להיות מנוצל גם כ"ראש גשר" המכוון לירושלים.  על כן יש לנצל את מלוא אפשרויותיו של רחוב ז'בוטינסקי. [..]

עם הסתלקותו של ז'בוטינסקי עמדה השאלה כיצד להנציח את שמו. אם כי זכרו ותורתו נשארו חיים בקרב תלמידיו, הרי לפי המקובל בישוב חיפשו רחוב שיישא עליו את שמו.  רח' קיבוץ גלויות הפך לרח' ז'בוטינסקי. בפ"ת הוא נקרא במקומו של רחוב יפו-תל-אביב. [..]   עתה בשל הרעיון להחליף גם את שמו של רחוב פלומר. ואכן מר קריניצקי ראש רמת-גן. נענה מיד להצעתה של התנועה הלאומית להחליף את רח' פלומר בשמו של ז'בוטינסקי. "מוטב לנו הקצין שלנו מאשר הגנרל שלהם". הוא הכריז.[..]

12 ק"מ אלה שבין שער-הכבוד בפ"ת שהוצב לזכרו של רוטשילד לבין הנקודה הנפגשת עם הים צפונית לבית הקברות המוסלמי, מהווים איפוא בינתים עורף בטוח. [..] רחוב ז'בוטינסקי נושא על כתפיו המוצקות את מאבק ישראל. לב התחבורה שוקק.                                                                                            כתב זלמן חיימוב

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, רפורטג'ות מתוך הארכיון, תחבורה | עם התגים | תגובה אחת

יום השחרור וההצלה ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית

שמחת השיחרור- תוגת השיחרור
יום השחרור וההצלה מצוין מדי שנה בכ"ו באייר לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. יום הניצחון לציון כניעתה של גרמניה מצוין במדינות המערב ב-8 במאי (יום הניצחון באירופה) ואילו בגוש המזרחי – ב-9 במאי, יום הניצחון בחבר המדינות.

בארכיון שלנו קימות עדויות רבות לפעילות של חיילי הבריגדה היהודית וחיילים יהודיים בשרות הצבא הבריטי המופיעות בארכיונים אישיים רבים. החומרים כוללים תצלומים רבים גלויות ומכתבים, ראיונות.

כרמי ישראל לחם במצריים ובמדינות שונות באירופה.
גולדפארב אלי ראיון אישי – לחם במצריים ואיטליה
יהודית גינת ישראלית – בארכיון מצויים חומרים של דב שניידר.
ירקוני עודד לחם במצרים ואטליה
אידלשטיין רנה משה. משה שלחם במצרים ואיטליה.
ליפשיץ יעקב לחם בעירק.
גרמייזה דב – קיים ראיון אישי. סיפור מרתק . לחם כחייל בצבא הפולני ואחר כחייל בבריגדה היהודית במצרים.
אורן ברוך – נשלח מטעם הסוכנות היהודית כמרכז החינוך המחנות העקורים.
לאחרונה, בעקבות פטירת אימי, הבאתי לארכיון את האלבומים הישנים של הורי. בין האלבומים היה גם אלבום תמונות מזמן שהותו במצריים ובאיטליה. אבי לא סיפר אף פעם על הזמנים ההם. לצערי, אנחנו, אחי ואני, לא שאלנו. תמונות רבות נותרו ללא ציון מקום ותאריך. על חלקן רשום מיקום ותאריך.
המפגש הראשון של חיילי הבריגדה היהודיים עם אימי השואה התרחש תוך כדי שחרורם של מחנות הריכוז והמוות. לפני כוחות השחרור עמדה משימה ששום צבא לא עמד לפניה בעבר: להחזיר לאסירים המשוחררים את צלם האנוש, לאפשר להם להתחזק ולהתאושש מייסורי הגוף והנפש של שש שנות המלחמה.
האזרחים החופשיים של מדינות אירופה חגגו את הניצחון על גרמניה הנאצית, אך בעיקר את השחרור מהשעבוד והאימה ששררו בתקופת הכיבוש, לא יכלו יהודי המדינות הללו, אשר שרדו בנס, להשתתף בשמחה הכללית.
המפגש עם יהודים במדים בקרב צבאות השחרור גרם ליהודים המשוחררים התרגשות רבה. אולם המפגש המיוחד והמרגש ביותר של יהודים אלה היה עם חיילי החטיבה היהודית הלוחמת – הבריגדה היהודית, שהגיעה לאירופה כחלק מן הצבא הבריטי.
בעבור הניצולים היו חיילים אלה נציגי היישוב בארץ-ישראל, ואילו עבור החיילים, שלרבים מהם היתה נגיעה ישירה לגורל היהודים בשואה, היה זה המפגש הראשון עם אימיה. הסופר חנוך ברטוב השתייך ליחידה כזאת והוא מתאר מפגש כזה:
"…גם הם החלו מספרים, כאיש אחד, הרבה, מהר, נדחקים אלי כתינוקות, נוגעים בי, חובשים את כובעי, מבקשים לנסות על גופם את החגורה שלי. מספרים, לא מספרים. לא אחזור ואספר היום… מה שגילו לי הילדים הצוחקים באותו יום יוני ירוק וצונן שבאלפים האיטלקיים. הם צחקו בספרם, ואני הלכתי הלוך והתמעט והמילים גירדו את גופי כמסמרים חלודים…"
(חנוך ברטוב, פצעי בגרות, עמ' 130, 142) 

לעם היהודי לא היה לאן לחזור. אתרי מחנות ריכוז אחדים באזורי הכיבוש הבריטי והאמריקני הפכו ל"מחנות עקורים" – DP (Desplaced Persons) CAMPS. ועל כן, למרות השחרור, מצאו את עצמם כ-50,000 יהודים חיים במחנות שבהם נכלאו לפני השחרור, אך הפעם היו המחנות באחריות בעלות הברית. תחילה לא ידעו המשחררים כיצד לנהוג. הם אמנם סיפקו להם את צורכי הקיום הבסיסיים – תרופות, מזון ולבוש, אך העקורים הצטופפו באותם צריפים, על אותם הדרגשים ומאחורי אותן גדרות-תיל.
הבדידות וחוסר הוודאות לגבי עתידם העיקו עליהם מאוד ורבים היו על סף ייאוש.
העם היהודי התקשה לחגוג את השחרור והניצחון. עבורו היה זה תהליך ממושך וכואב. בתהליך זה נחשפו בהדרגה עוצמת האובדן האישי של שרידי היהודים והיקפו של האובדן הקיבוצי של העם היהודי. החיפוש אחרי קרובים ומודעים, החיפוש אחר בית ומשפחה של היחידים הפך את חוויית השואה לכוח המניע של העם היהודי כולו במהלך השנים הבאות ואף הגביר את המוטיבציה להיאבק על הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. עשרות צעירים יהודיים, שהשחרור זיכה אותם בחיים חדשים, היו מוכנים להגיע לארץ-ישראל ולהיות שותפים למאבק זה. רבים מהם אף מסרו את נפשם במלחמת הקוממיות ועד היום חרותה על קברם המילה "אלמוני".
מבקרים ועיתונאים רבים, שביקרו במחנות העקורים מיד עם השחרור, הזדעזעו מן התנאים שם ועוררו את דעת הקהל האמריקאית.
הנשיא טרומן שלח ביוני 1945 את המשפטן ארל ג' הריסון לבדוק את מצב העקורים במחנות. כעבור חודשיים הגיש הריסון את הדו"ח שלו, הכולל תיאור קשה מאוד של התנאים במחנות אלה. בין היתר נכתב שם:
"…על פי מצב העניינים עתה נראה שאנו מתייחסים ליהודים כפי שהנאצים התייחסו אליהם, פרט לכך שאין אנו משמידים אותם…"

ההבנה בדבר מצבם הייחודי של העקורים הביאה לידי שינוי. המשחררים הבינו את  הצורך הדחוף בשיקום נפשי, פיזי וחברתי. היה צורך לטפל באלפי ילדים חסרי משפחה ואף חסרי זהות, היה צורך לסייע לפליטים למצוא קרובים ומודעים, ומעל לכל היה צורך להעמידם שוב על רגליהם ולסייע להם להתאושש מבחינה נפשית. כל דרכי אירופה היו מלאות בפליטים – אסירים משוחררים, אזרחי מדינות אירופה המשוחררות, שעשו את  דרכם לבתיהם. חלקם היו שבויי מלחמה, וחלקם שוחררו ממחנות עבודה ורק מיעוטם שרדו את מחנות המוות. לכל אלה היה בית לחזור אליו, ברוב המקרים היתה גם משפחה, ומעל לכל – מדינה ריבונית שהם היו אזרחיה והיא היתה מחויבת לשיקומם.  ולמרות כל מה שעבר עליהם, כמו גם על בני עמיהם שחיו תחת הכיבוש הגרמני, הם היו מלאי שמחה ותחושת ניצחון.

לעומתם, מאות אסירים יהודים המשיכו לגווע לאיטם במחנות המשוחררים שהפכו להיות להם לבית היחיד שנותר להם. וכאשר חדרה אליהם ההכרה כי אכן הם אנשים חופשיים, החלו לחפש את בני משפחתם, את שרידי קרוביהם ומכריהם שאולי נותרו לפליטה. רבים מהיהודים המשוחררים, בעיקר באזור הכיבוש הסובייטי, החלו לחפש את דרכם חזרה לערים ולעיירות שאותן עזבו ומהן נלקחו. סוג מסוים של הדחקה השכיח מהם את הזוועה, שממנה ברחו במהלך הכיבוש, ואת הזוועות שמהן נלקחו למחנות העבודה או למחנות המוות, ובהם שרדו רק בנס.

בשנת ה'תשע"ד יזם גרמן (גבריאל) זכרייב, סגן-נשיא הקונגרס היהודי-רוסי את ציון יום הניצחון גם על פי התאריך העברי. היוזמה נתמכה על ידי ועידת רבני אירופה והרבנים הראשיים לישראל .יום השחרור וההצלה צוין לראשונה גם בתאריך העברי בשנת תשע"ד באירועים בכנסת ,כותל המערבי, בבניין האומות המאוחדות שבניו יורק ובאירופה. באותה שנה החל פרויקט  לחשיפת קבריהם של כרבע מיליון יהודים שנהרגו כחיילים בצבאות בעלות הברית והמחתרות.
כמה מילים לתאור סוף המלחמה מתוך מסמך שהכין משרד החינוך להתי ספר:
סיומה של מלחמת העולם השנייה באירופה בא עם כניעת גרמניה בפני צבאות בעלות הברית: אנגליה, צרפת, ברית המועצות וארצות הברית.
הניצחון על גרמניה הנאצית אינו רק ניצחון צבאי. מבחינת המדינות השותפות לניצחון זה, זהו ניצחונו של רעיון, זהו ניצחונה של רוח האדם ושל התפיסה הגורסת כי יש ערך לחיי כל אדם באשר הוא אדם שנברא בצלם. לכן עבור מדינות אלו מהווה יום זה יום חג. חגה של החירות, חג השחרור מכוחות הרשע המאיימים מדי פעם על קיומו של העולם.
בשורות כל צבאות בעלות הברית, בכל החילות, בכל החזיתות ובכל דרגות הפיקוד, מטוראים עד גנרלים, לחמו כ-1.5 מיליון חיילים יהודיים. בנוסף עליהם, בכל המחתרות האנטי נאציות ובשורות הפרטיזנים, בתוככי אירופה הכבושה בידי גרמניה הנאצית, לחמו רבבות יהודים.
כרבע מיליון חיילים יהודיים נפלו בלחימתם באויב הנאצי.
לשחרור היהודים מעול הנאצים היתה משמעות שונה מזו של שחרור עמי אירופה. ביום סיום המלחמה, בתשעה במאי 1945, היו באירופה שמונה מיליון עקורים, ובהם כמאתיים אלף יהודים, שרידי המחנות ומצעדי המוות. באירופה נעו ההמונים לביתם ולמולדתם, מותירים מאחוריהם את הפליטים היהודים, ניצולי התופת הנאצית, מרביתם ממזרח אירופה, שרידים בודדים ללא קהילה, ללא משפחה, ללא בית לחזור אליו. סיום המלחמה העמיד את הניצולים אל מול ממדי האסון וגודל האובדן. לפיכך המושגים שחרור וניצחון קיבלו משמעות מורכבת ושונה בעיני הניצולים היהודים לעומת ניצולים אחרים בקרב עמי אירופה.
גרמניה נכנעה רשמית לצבאות בעלות הברית ב-8 במאי, 1945. יום זה הפך להיות יום השחרור והניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית.
אולם למעשה, כבר בסתיו 1942 החלו צבאות בעלות הברית לעצור את התקדמות הצבא הגרמני ולדחוק אותו לנסיגה לכיוון גרמניה.
שחרורן של מדינות צפון אפריקה בסוף 1942 ועצירת התקדמות הצבא הגרמני בסטלינגרד שבברית המועצות בפברואר 1943, סימנו את ראשיתו של המפנה. שחרורן של שאר מדינות אירופה הכבושות התבצע בתהליך הדרגתי. הצבא האדום התקדם ממזרח ובעלות הברית המערביות התקדמו מדרום וממערב. הגרמנים המשיכו להילחם תוך כדי נסיגה, וכל אותה העת לא נפסק ביצוע פעולות הרצח של העם היהודי. הם המשיכו להוביל יהודים ברכבות משא מכל רחבי אירופה אל מתקני הרצח שהקימו בשטח הגנרל גוברנמן (פולין הכבושה).
בתחילת 1944 התקדם הצבא האדום לתוך פולין, תוך שחרור מחנה המוות מאידנק. ב-17 בינואר שוחררה בירת פולין – ורשה. הצבא האדום התקדם במהירות וב-27 בינואר, 1945 שוחרר מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו. המחנה היה כמעט ריק מאסירים, זולת כמה מאות שהושארו במחנה לגווע.
את שאר מאות האסירים הצעידו אנשי הס"ס בצעדות המוות לכיוון גרמניה. בקור המקפיא ששרר במרכז אירופה מתו רבים מן האסירים במהלך הצעידה ולא זכו לראות את יום השחרור. צעדות המוות התקיימו ממש במקביל להתקדמותם של הצבאות המשחררים, ואחדות מן הקבוצות פגשו את השחרור תוך כדי צעידתם.
צבאות ארה"ב ובריטניה החלו את הפלישה לנורמנדיה ב-6 ביוני, 1944, ותוך קרבות קשים ואבידות רבות שיחררו את הולנד, בלגיה וצרפת. פריז שוחררה ב-25 באוגוסט, 1944. מחנה הריכוז דכאו שוחרר על ידי חיילי צבא אר"הב ומחנה ברגן-בלזן – על ידי חיילי הצבא הבריטי באפריל, 1944.
ב-2 במאי, 1945 הונף דגל ברית המועצות על בניין הרייכסטאג בברלין ההרוסה
וב-8 במאי נחתם הסכם הכניעה של גרמניה הנאצית.

נוני ירון

פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, הבריגדה היהודית, מלחמת העולם השנייה, מתוך הארכיון | עם התגים , | כתיבת תגובה

סנדר חדד- גיבור מקומי

ברחוב קטנטן המתחיל בפנייה הראשונה מרח' פרנקפוטר ימינה ומגיע עד לככר ,שם החליטו פרנסי פ"ת להנציחו.

אלכסנדר קרינקר נולד יש אומרים בשנת 1859 בקרינקי, עיירה קטנה ליד ביאליסטוק, שבפולין. אביו, יוסף, יהודי גאה וחסון , היה בעל טחנת קמח שעסק גם בנפחות. אלכסנדר או בקיצור סנדר עקב מילדותו אחרי מלאכת מכניע הברזל- כוח, אש וברזל.
וכשגדל המשיך את אביו כנפח .

תצלום מתוך ספר היובל

למרות חינוכו המסורתי ככל ילדי ישראל, התבלט כבר מגיל צעיר כגיבור הכפר. לא רק שלא פחד מילדי הגויים המתגרים ומציקים לילדי היהודים ,אלא שידע גם להפחידם ולהבריחם. סיפרו עליו כי גם אם חטף מכות לא ברח ובכה . או כדברי סנדר "איזהו הגיבור? זה שאינו פוחד לספוג מכות אבל יודע גם להכות חזרה".
כשפרצה מלחמה בין רוסיה לאימפריה העותומאנית בשנת 1877 נתן סנדר חדד שירותים שונים לצבא. על פי הסיפור, התורכים לקחו בשבי קצין בכיר ובן אצילים בצבא הרוסי. סנדר שלנו, ניגש למפקד הצבא ואמר לו כי הוא מתנדב לשחרר מהשבי את הקצין הרוסי בתנאי שיתנו לו שני רוסים כלווי. סנדר התחפש לתורכי וכעבור מספר ימים חזר עם הקצין הבכיר וקיבל על כך אות הצטיינות.
מתי ומדוע החליט לעלות לארץ. ידוע כי במחצית השניה של המאה ה19 מוזכר סנדר כנפח בירושלים.
מאחר ונפח בערבית זה חדד ,נדבק שם זה לשמו ומאז הפך שמו לסנדר חדד. מספר עודד ישראלי , מרחובות החוקר את תולדןת חייו של חדד "עם עלית ראשוני המתיישבים בפ"ת הבאים מירושלים על אדמת "מלאבס" הם קוראים לסנדר חדד, אותו הכירו בירושלים לבוא ולהיות שומר המושבה. מכאן ואילך הפך סנדר חדד לגיבורה של פ"ת. את ימיו הראשונים בפ"ת החל כחקלאי אך במהרה חזר למקצועו הראשון – נפח. בנפחייה שהקים במושבה, אהב בעיקר לפרזל פרסות לסוסים . סיפרו עליו כי לא נמצא סוס בעולם, אפילו הפראי ביותר שהוא לא הצליח להרגיעו ולפרזלו".
סנדר חדד גבה קומה, חסון גוו וזריז תנועה, היה כמלאך מושיע לראשוני פ"ת שכבר בראשית התיישבותם ספגו קשות מהתנפלות השכנים מהעיירה הערבית "יהודיה".
רכוב על סוסתו היה פורץ בסערה. מכה על ימין ועל שמאל בשוטו או בידיו בלבד. סנדר חדד התנגד השתמש בנשק חם. אבל אומץ ליבו נודע מיד בקרב השודדים והפורעים. רק הופיע והם ברחו.
מספר ה' מ. ליובמן מראשון לציון וסיפורו מצוי ב"ספר היובל" הנמצא בארכיון לתולדות פ"ת ספר נדיר ושמור היטב.
" באחד הימים הצטרפתי לעגלתו של סנדר חדד בשובו מיהוד לפ"ת. סנדר בחר בדרכים צדדיות מאחר וידע שהבדואים בסביבה החליטו לחסלו. לא הספקנו לצאת מגדרות הצבר ולעבור בכרמי האיכרים היהודים כשלפתע נשמע קול ענות פרא ומכל צד פרצו עשרות נושאי נבוט וקלשונים ורצים לעברנו.
בתוך ענן האבק שהתרומם סביבנו , ראינו את רודפינו כצללים מרקדים. פניהם חיות טרף , עיניהם יוצאות מחוריהם והם מיללים ומקללים. סנדר שנהג בעגלה הכה על סביבותם עם יצול העגלה והמושכות ימינה ושמאלה. כשעה נערך המאבק , הסוסים במרוצם התמלאו בקצף עד שהגענו לפ"ת. הבדואים חזרו למדבר ובפיהם הסיפורים על הגיבור היהודי האגדי.
אבל גם גיבור כמו סנדר חדד לא יכול היה לגבור על הפגיעה הקשה שספג בריאותיו.. אומרים כי יתכן והיה נרפא ממנה אולם באחת מנסיעותיו במושבות יהודה התהפכה עגלתו בין גדרה למושבה קסטינה (היום באר טוביה.) ומחצה למוות את חדד. כשהגיעה הידיעה המחרידה על מותו של גיבורה האגדי יצאו אברהם שפירא תלמידו וידידו של סנדר דב נוביק והביאוהו לקבורה בפ"ת עליה מסר חדד את נפשו.
וכך ב20 לנובמבר 1899 נפטר סנדר חדד . בן 40 היה במותו.
כמעט שני דורות נשאר קברו של גיבור פ"ת ללא מצבה. לסנדר חדד היתה אשה בשם מזל ולה כמה ילדים. אשתו השניה היתה מלכה לבית רייטס מיסוד המעלה אולם כסף להקים מצבה לא היה להם..
רק ב1947 נזכרו צאצאי הל"ד (44 המשפחות הראשונות של פתח תקווה). והחליטו ביחד עם וועד התושבים להקים מצבה מעל קברו ולתת את הכבוד האחרון לגיבורה של פ"ת. המצבה בנויה מאבן ירושלמית ועליה חקוקים יד אוחזת בנבוט.

קראו עוד פרטים אודות סנדר חדד:

בלוג מצבות מספרות

השומרים הראשונים של פתח תקווה
ראשי פרקים בתולדות הישוב, אליהו גולומב, פרויקט בן יהודה

בית סנדר חדד, ליד בית הכנסת הגדול רחוב חובבי ציון מספר23

פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, סיפורי פתח תקוה, ראשית המושבה, רחובות בפתח תקוה, שמירה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

רכבת ראשונה בעולם שאינה פועלת ביום השבת וביו"ט

רכבת ראשונה בעולם שאינה פועלת ביום השבת וביו"ט
ענף מסילת הברזל בפתח-תקוה.

למה אנחנו נדרשים דוקא היום לדבר בעניין "הרכבת"? בימים האחרונים מתנהל דיון בעניין גורלם של עצי האקליפטוסים שהיו ושרדו במתחם תחנת הרכבת סוף רחוב פינסקר.ישנה דרישה לעקור חלק מהם ולבנות במקום מגרש ספורט וכביש. ראו כתבה בעיתון מלאבס מתאריך 26 במרץ 2017

אופייה החקלאי של המושבה פתח תקוה וההצלחתה החקלאיית, כמויות הפרי הגדולות שיועדו ליצוא חייבו את פ"ת להבטיח דרכים נוחות להעברת התוצרת החקלאית לנמל ימי. בתחילה שימשו לכך הגמלים. אחריהם עגלות באו רתומות לסוסים.  אך כל אלה בצירוף דרכי עפר מרובות מהמורות הקשו על שיווק התוצרת החקלאית. גם רכישת מכוניות המשא של אותם הימים לא פתרה את הבעיה עקב הדרכים הקשות לנסיעה. הפיתרון הטוב ביותר שנראה באותם ימים היה ה"רכבת". רכבת שתקשר את פ"ת עם רשת מסילות הברזל שבארץ (בעיקר נמל יפו), ועם זו של מצרים וסוריה.

העמסת פרי מתחם הרכבת, צלם ניסן בן נעם

לכן, עוד בשנת 1919-1920 התחילו לעסוק במושבה ברצינות בשאלת העברת ענף של מסילת הברזל על אדמתה כדי לאפשר תנועה סדירה של נוסעים ומסעות.  ובמיוחד הובלת פרי ההדר של פ"ת לנמל יפו. הכוונה הראשונית הייתה לסלול קו ישיר בין פ"ת ונמל יפו. אך לכך לא נמצא הכסף הנדרש. הפשרה שנמצאה הייתה התחברות בסֶנֶף לקו ראש-העין-לוד- יפו.

בדיונים המקדימים על הרכבת בוועד המושבה התגלו חילוקי דעות על המסלול בו תעבור מסילת הרכבת. כל פרדסן ביקש שהרכבת תעבור סמוך לפרדסו. מיכוון שסכום הכסף המוגבל המהנדס האנגלי הנחרץ קבע את מיקום המסילה. אחת מהשאלות שנשאלו ע"י המהנדס הבריטי הייתה האם יש ערך היסטורי או ארכיאולוגי עבור תושבי המושבה למבצר אנטיפטרוס ומאחר ולא קיבל תשובה. החליט על דעתו לא לפגוע באתר ולעקוף אותו.

הנושא קרם עור וגידים בהשתדלותו של הנציב העליון הרברט סמואל והתמיכתו הכספית והערבויות של הברון רוטשילד. במכרז להקמת סוללת העפר למסילה זכה משרד הקבלני. ביצוע העבודה נמסר ל"פלוגת בוני מסילת הברזל" של "גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור". בעבודה עסקו כ- 300 איש וחלקם היו פועלים מפתח-תקוה. בחודש מרץ תרפ"א הקימו חברי הגדוד מחנה עבודה במבצר אנטיפטרוס  ומשם יצאו חברי "גדוד-העבודה" לבנין הרכבת הראשונה  באם המושבות העבריות בארץ. העבודה ארכה כשנה, והביאה רווחה זמנית לחקלאי המושבה.

השותפים לחתימת החוזה להקמת הרכבת היו: השלטון הבריטי, ועד המושבה פ"ת וחברת יק"א (רוטשילד). החוזה נחתם ב- 3.3.1921 נאמר בו שהרכבת תלך בכל יום פרט לשבתות,יום ראשון, וחגים עבריים, בין שתי התחנות האלה: הרכבת תצא בבוקר מפ"ת ותשוב בערב מראש העין. הרכבת תלך בכל יום מפ"ת ליפו דרך ראש העין ולוד מבלי שהנוסעים יחליפו עגלות.

כתבות בנושא הופיעו בעיתונות של אז. ב"הארץ" 26.11.1920 נכתב שהברון הסכים להשתתף בעלות  סלילת קו הרכבת.
בעיתון "דואר-היום" 11.3.1921 נכתב על טכס  שנערך בכ"ז אדר- א. 7.3.1921 המציין את תחילת העבודה על מסילת הברזל שהתקיים בתחנת ראש העין. "בכדי לתת להתחלה זו אופי לאומי, נסעו חברי ועד המושבה והרב י.א.ציטרון לראש העין. בטקס נכחו כל הפועלים, המהנדס (נוצרי) רב המושבה (ציטרון). ציטרון פתח בנאום יפה את החגיגה לכבוד העולים הפועלים [אנשי העלייה השלישית] והרים על נס את עבודת הממשלה האזרחית בארץ לטובת הפרחתה של זו ושל תושביה בלי הבדל דת וגזע. הוא ציין והדגיש ציין את הערך הלאומי שיש בעבודה זו.  מר ליפא ויניצקי  סגן ראש הועד "ברך את העובדים ואמר: היום הננו חוגגים את התחלת העבודה, את הנחת היסוד לסלילת מסילת הברזל הראשונה למושבה העברית הראשונה בארץ. על ידי עבודה עברית. רכבת זו תהיה הראשונה מעבודתנו להגשמת "ביתנו הלאומי"[הצהרת בלפור], והפרחת פתח-תקוה. [ ..] זיעה ודם נשפכו במקום הזה כמים.. אנשים בעלי משפחות מתו תחת עולם. על מזבח הנבלים, על חטאנו ופשענו הגדול-כי יהודים נולדנו.. אך אנחנו מעולם לא התביישנו ביהדותנו ודתנו, – המושבה נתנה לממשלה סכומים הרבה יותר גדולים משהעבודה עולה בתנאי שתעביד יהודים. ועוד הכניסה בחוזה שביום השבת לא יעבדו. בימי התורקים השתדלנו שלא לעבוד בשבת ובשביל זה היינו נותנים את נפשנו. אבל הפעם אחי ! מוצאים אנו זאת בטופס הממונות [המנדט הבריטי] המכירה את יום השבת ליום המנוחה שלנו. יחד עם זה מוצא אני לחובה להזכיר את פעולותיו של הנדיב הברון רוטשילד לטובת היישוב, שלולא הוא והחלוצים הראשונים הנקראים כעת "יישוב נרקב" [ע"י חלוצי העלייה השנייה והשלישית] -מי יודע מה היה כעת בארץ"

אחד הפועלים דיבר לכבוד היום. והביע את תקוותו לראות את ארצנו בנויה ע"י הזיעה העברית [ולא הערבית].  ואחרי שהניחו את אבן היסוד, שתו מיינות המושבה לחיי הממשלה והנציב העליון בראשה, לחיי הברון רוטשילד ולחיי ארץ ישראל העתידה.

הסכום הראשוני של 20.000 לי"מ עליו הסכימו שיספיק להקמת הקו. כמובן שלא הספיק. ההוצאה הממשית הייתה למעלה מ-50.000 לי"מ. לפיכך נחתם ב- 17.7.1925 חוזה נוסף בין שלושת השותפים שבא להבטיח את תשלום וועד פתח-תקוה ופיק"א להנהלת הרכבת.

בשנת 1929  הוגש  ע"י מועצת המושבה פ"ת לנציב העליון תזכיר בדבר קו מסילת הברזל מפ"ת לנמל יפו. בתזכיר מציינים את הגורם שהביא לסלילת הקו ראש-העין פתח-תקוה והוא שיווק פרי ההדר והקושי לשנעו לנמל יפו בחורף כשהדרכים הרוסות ובאזור ביצה גדולה. השאיפה הראשונית הייתה לחבר את פרדסי פ"ת לנמל-יפו.

הממשלה טענה לחוסר אמצעים כספיים והצעתה הייתה שפ"ת תמציא לה הלוואה לביצוע הסלילה. שתי אפשרויות עמדו לביצוע: אחת סלילה לראש העין בעלות של 20 אלף לי"מ. שנייה סלילת מסילה ישירות לנמל יפו בעלות של 70 אלף לי"מ. ההלוואה שהברון רוטשילד נתן הייתה רק בסך 20 אלף לי"מ. לכן הוחלט בלית ברירה לבצע את הקו לראש-העין. ב- 11.11.1921  נחתם החוזה עם הנהלת הרכבת בו נקבע שההלוואה תסולק מהכנסות קו הרכבת. בזמן הביצוע נתגלו קשיים נוספים הקשורים ברוחב פסים שונה של המסילה. קשיים אלו ייקרו את הוצאות ההובלה ברכבת עד ל-53 אלף לי"מ. לכן, מועצת המושבה בקשה לסלול את קו הרכבת מפ"ת ישירות לנמל יפו. בקשה שלא אושרה. בינתיים השתפרו הדרכים בין פ"ת לת"א יפו. הגיעו לארץ מכוניות משא מתקדמות יותר וההובלה במשאיות הפכה לכדאית יותר. חזון הרכבת נשכח עד.. לחודש נובמבר 1921 בו החלה הרכבת פתח-תקוה -ראש העין לפעול.

בשנת 1928 עם פתיחת הכביש החדש פתח-תקוה – תל-אביב בוטלה רכבת הנוסעים בין פתח-תקוה –  יפו – תל-אביב במטרה להקטין ההוצאות והפסדי הרכבת.

בחודש ספטמבר 1949 חנכה מדינת ישראל את קו הרכבת מראש-העין אל בני-ברק. כחלק מתנועת הרכבת בין חיפה לתל-אביב.

נ"ב, הכספים להקמת קן הרכבת ניתנו כהלוואה והלוואה יש להחזיר. בהסכם הנהלת הרכבת דרשה ביטחונות לסכום כסף בסיסי באם רווחי הרכבת לא יגיעו לסכום זה. וועד פתח-תקוה בערבות יק"א התחייב להשלימו. בישיבת וועד המושבה ב-  י"ב כסלו תרפ"ז מופיע אברביא  נציג יק"א לישיבה. מוזמנים גם נציגי החקלאים ונושא השיח הוא תשלום הוועד על הדיפיציט בהפעלת קו הרכבת.
ב- כ"ז כסלו תרפ"ז נקרא דיון נוסף בנושא דיפיציט הרכבת. אברביא מקריא את כל ההסכמים משנות 1921  1922 ודורש את הכספים עליהם התחייבה המושבה. ל. וויניצקי טוען שבעלי הפרדסים כפויי טובה. הרכבת הצילה אותם ועכשיו הם בורחים ממילוי  ההסכמים עליהם הם חתומים. נציגי  הפרדסנים מבקשים שהדיפיציט ישולם ע"י כל תושבי המושבה ולא רק הפרדסנים בטענה שכולם (תושבי המושבה) נהנים ממנה. הורדת מחירי המזון, הדלק וחומרי הבנייה שמסיעה הרכבת לפתח-תקוה חוסכים לכולם. אחד מנציגי הפרדסנים מבקש לפתור את בעיית ההפסדים בחיוב כל ההובלה למושבה שתתבצע רק באמצעות הרכבת.

החוב ליווה את פ"ת שנים רבות ורק לאחר קום המדינה סיימה פ"ת את התחשבנותה עם נציגי פיק"א.
כתב זלמן חיימוב

כתבות נוספות אודות הרכבת בפתח תקווה:
רחוב הרכבת- כתבה שפרסמנו בעבר בבלוג
ויקיפדיה
הרכבת היהודית- מרכז פיסג"ה פתח תקוה

פורסם בקטגוריה בתים היסטוריים, רפורטג'ות מתוך הארכיון, תחבורה, תחנת הרכבת | עם התגים , , | כתיבת תגובה

זכרונות מן השבי ב "אום אל ג'מאל"

איך קשור אוריאל אופק לארכיון לתולדות פתח תקוה

מנפלאות אוספי הארכיון. חפצים שנמצאו בארכיון בית יד לבנים. מעידים על ייחודו של "הבית" כפי שנהג לכנותו ברוך אורן. חומרים רבים שאינם קשורים לאנשי העיר פתח תקוה: מסמכים, חפצים, תצלומים הקשורים לנופלים ואירועים שונים בהקמת המדינה נתנו לאורן במהלך ניהולו של בית יד לבנים. אין ציון או הסבר למה הביאו אותם. אולי לצורך הקמת תערוכה? אולי להנצחה של נופל? משפחות שכולות בחרו להביא חומרים של יקירם כי בתחילת שנות ה- 50 זה היה המקום הרשמי הידוע להנצחת זכרון של נופלים. דמותו של אורן והמחוייבות שלו להנצחה יצרה אצל משפחות השכול ביטחון שאכן זכר יקירם ישמר לתמיד. אנחנו, כארכיון לתולדות פתח תקווה מוחייבים לברית הזו.
אחרי הקדמה כל כך מחייבת, תשמעו סיפורם של חפצים אלמים שנמצאים בארכיון שלנו.
כולנו מכירים את אוריאל אופק. סופר ילדים ידוע. כולנו גדלנו על ספריו הרבים.

אופק נולד בשם אוריאל פּוֹפּיק בתל אביב, לאביו המשורר היידי אריה לייב פופיק (פּאָפּיק) ולברוניה לבית פוֹגֶל, גננת. גדל בשכונת בורכוב בגבעתיים, ולמד בבית-הספר העממי בגבעתיים ואחר כך בגימנסיה העברית הרצליה. אופק שירת כחובש גדודי בפלמ"ח.
לא רבים יודעים כי במהלך מלחמת העצמאות שירת בגוש עציון ונפל בשבי הירדני שם שהה כתשעה חודשים.
במהלך מלחמת העצמאות נלקחו כ- 700 אנשים בשבי הירדני. הם הובאו מאתרי קרבות שונים של הלגיון הערבי וכונסו במחנה שבויים שנקרא "אום אל ג'מאל" (אם הגמלים) על שם העיר הנבטית החרבה "אום אל ג'מאל". המחנה היה במדבר כ- 15 ק"מ מזרחית לעיר מפרק בצפון ירדן. המחנה נפתח לקליטה ב- 20 במאי 1948.

ב- 13 במאי 1948 כבש הלגיון את כפר עציון. מיד עם תום הקרב ביצעו חיילי הלגיון טבח בשבויים, ממנו שרדו רק ארבעה שנלקחו בשבי. שאר אנשי הגוש, אנשי קיבוצים עין צורים, רבדים ומשואות יצחק נכנעו ב- 14 במאי 1948 בחסות הצלב האדום ונלקחו בשבי. סה"כ נפלו בשבי בגוש עציון 320 איש בתוכם 83 נשים ו-40 פצועים. בשלב הראשון הועברו השבויים בחסות הלגיון למשטרת חברון, והנשים והפצועים הועברו למשטרת בית לחם. כעבור שלושה שבועות הועברו כולם למחנה אום אל ג'אמל.

מחנה השבויים היה מוקף גדר תיל כפולה ומגדלי שמירה. השבויים שוכנו באהלים כ 10 בכל אוהל. ירדנים אפשרו לשבויים לנהל את חיי היום יום בעצמם. נבחרה קבוצת הנהגה שניהלה את חיי היום יום. קבוצת ההנהגה ייצגה את השבויים בפני מפקד המחנה הירדני. נהלה את חיי התרבות, לימודים, ומשמעת. לעיתים נוצרה מתיחות בין הקבוצות השונות על רקע פוליטי חברתי: חרדים וחילוניים, אנשי אצ"ל ואנשי השומר הצעיר ואחרים.

גדר תיל של מחנה השבויים "אום אל ג'מאל" 1948

חפצים שנמצאו בארכיון מעידים על הפעילויות שעשו השבויים כדי להעביר את הזמן. אוריאל אופק תפר שקית לאחסון כלי רחצה, מפית לשולחן וגם שמר חלק מן הגדר שהקיפה את המחנה.

בין השבויים יש לציין את מפקד השבויים יוסף בלושטיין אוריאל אופק, דני מט, אברהם טמיר, שאר ישוב כהן, בן ציון תומר והרופא פרופ' אגון ריס.

תקרית קשה קרתה ב-25 ביולי 1948 כאשר זקיף ירה (פלט?) כדור שחדר את אחד האהלים ופגע בחיים שר, איש רבדים, שנהרג במקום. לפי דרישת השבויים נערכה לו לוויה צבאית. הוא נקבר במקום ועם חיסול המחנה הוא הועבר לקבורה ברבדים החדשה.

ב-7 ביוני 1948 שחררו הירדנים את כל הנשים פרט לשתי  האחיות מהעיר העתיקה שבקשו להשאר עם השבויים. ב-30 בנובמבר 1948 נחתם בירשלים הסכם בין המפקדים משה דיין ועבדאללה א- תל, על הפוגה בירושלים. באותו יום שוחררו  מספר שבויים.

החל ב-3 בפברואר 1949 עד 3 במרץ 1949 שוחררו במספר  קבוצות, כל השבויים באום אל ג'מאל. הקבוצה האחרונה הביאה אתה את ספר התורה ממחנה השבויים שהוכנס בחגיגיות לבית הכנסת ישורון בירושלים. המחנה נהרס וכיום אין במקום דבר.
קישור לאלבום תצלומים הנמצא ברשת
רוצים לקרוא עוד על העיר הירדנית "אום אל ג'מאל" כנסו לקישור

נוני ירון

אחראית אוספים מיוחדים

 

 

פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, יד לבנים, מלחמת העצמאות | עם התגים , | כתיבת תגובה

בית הדפוס, חובבי ציון 14

בעשור הראשון של המאה העשרים בנה זלמן חיים פישצנר (1874­-1957), שהיה חקלאי, שוחט ופעיל ציבור, בית פשוט עשוי לבני בוץ מחוזקים בקש. סביב הבית נבנו אורווה, מחסנים ומבנה שירותים שמעליו שובך יונים. המבנה שימש למגורים עד 1932.  בשנה זו נקנה והוסב לבית דפוס על ידי שמואל לייב גרינבוים (1892­-1973), יליד ירושלים שהתמחה בדפוס לווין אפשטיין, והחליט שיש מקום לבית דפוס באם המושבות. לאחר שקיבל אישור מוועד המושבה, הדפיס בית הדפוס והכין את הניירות שעטפו את פירות ההדר. על כל נייר עטיפה הודפסה המילהJaffa  עם סוג הפרי. משפחת גרינבוים שמרה את ייעוד המבנה – בית דפוס פעיל – עד סוף שנות השישים ואחר כך שימש המבנה בעיקר לחיתוך נייר. בלב בית הדפוס נמצאת מכונת הדפוס המקורית שכמותה נותרה רק עוד אחת בעולם. הבית עבר שיפוץ ושחזור בעקבות שתי שריפות שאירעו בו ומשמש כיום מרכז מבקרים ואתר לפעילות חינוכית.

גלופה להדפסה על נייר עטיפה פרי הדר, ארכיון אישי עזרא גרינבאום

סיפורה של משפחת גרינבאום מספר את סיפור החיי האנשים במושבה פתח תקווה. הכל נסב סביב הפרדסנות והחקלאות. מה עשו בקיץ כשלא קטפו וארזו תפוזים? מה עשתה משפחת גרינבאום בקיץ כשלא נדרשו להדפיס נייר לעטיפה של תפוזים?
עזרא גרינבאום בנו של שמואל תרם לארכיון את הגלופות המקוריות שבעזרתן הדפיסו את נייר העטיפה המפורסם

המלחמה הגדולה של מוניקה כהן מנהלת מחלקת השימור לשעבר לשמר את הבית לשקם נשאה פירות. במאמץ גדול הצליחו לשקם את מכונת הדפוס שעובדת ופועלת ומדגימה היום למבקרים איך עבדו פעם. כיום מתקיימות בבית פעילויות חינוכיות לתלמידי בתי ספר, סדנאות לגדולים ולקטנים על ידי המחלקה לשימור אתרים. בנוסף מדריכי מחלקת ההיסטוריה של מוזיאון ההיסטורי הנמצא בבית יד לבנים קריית המוזיאונים מעלים שם חוויות מים של פעם. קישור לסרטון המתאר את עבודת השימור. קישור לסרטון בו מתארת מוניקה כהן את הפעילות בבית הדפוס

 

פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, בתים היסטוריים, פרדסנות, רחובות בפתח תקוה, שימור אתרים | עם התגים , | כתיבת תגובה

קליטה בפועל בגבעת השלושה של העולים מהכשרות "תל-חי" וקלוסובה.

חששות החברים הותיקים מאידיאולוגיה קומוניסטית של חברי קלוסובה.

מעיון בפרוטוקול האסיפה הכללית ביום 16.3.1929 משתמע כי קבוצות ההכשרה "תל-חי" ו"קלוסובה" נקלטו כבר בגבעת השלושה. החבר קורין טען באסיפה שמצב הרוח של החברים הותיקים אינו טוב והרגשת החברים החדשים גרועה יותר. מדבריו: "… יש גם בין החברים הותיקים מצב רוח מדוכא, ביחוד הוא ישנו אצל החברים מהעליה החדשה. אני חושב שהעבודה התרבותית היא חשובה מאד ופה במקום הזניחו לגמרי את העבודה הזו. החבר מרגיש את עצמו פה רק כפועל שאחרי העבודה הוא הולך לישון. וברור שאין לחבר שום סיפוק…"
עוד סיבות שמוצא החבר קורין לחוסר הסיפוק של החברים: ההנהלה גוזלת את האחריות מהחברים ורוב החברים אינם יודעים פרטים על הרקע להחלטות ההנהלה.
יחסי החברים הם הנושא החשוב ביותר כעת לקיומה של ה"גבעה", יותר חשוב מאשר בעיות משקיות כגון החלטות אם לקנות פרדות או לא, או אם למכור משהו מרכוש המשק.
בעיית מחסן הפרודוקטים: קורין שואל:" למה למשל מחסן הפרודוקטים סגור ? יש פה שיטה כזו שאינה מאפשרת התפתחות רגש האחריות של החבר וצריך לשנות שיטה זו…" (משתמע שסגירת המחסן או נעילתו בשעות שהמחסנאי אינו נמצא, מתפרשת בעיני חברים מהעליה החדשה כי החברים הותיקים אינם סומכים על אחריותם ויושרם וחוששים אולי מגניבות, ולכן צריך לנעול את המחסן. יתכן שנוהל זה נוגד לחלוטין את אוירת האמון וההסתפקות במועט שהיתה נהוגה בקלוסובה ונוהל זה מעליב את החברים החדשים – הערת העורך)
החבר שינד מדגיש את הנושא של קליטת העליה כנושא הכאוב  כעת ב"גבעה". טוען שנעשו שגיאות בעבר ואין לחזור עליהם, הקליטה בקבוץ בארץ עבור העולים החדשים היא "המשך ההכשרה" שקיבלו בחו"ל. צריכים להשלים תהליך זה. החברים הותיקים צריכים להקדיש מאמץ להדרכת הנקלטים החדשים בהסברים מובנים לגופה של כל בעיה שמעלים החדשים. אין לפטור אותם רק בהערות כגון : "אתה עוד ירוק, חדש בארץ".

אסתר גובר ויעקב נמרי חברי קולוסובה שעלו לגבעת השלושה. יוני 1936

החברה סגל מציינת כי יש שני סוגים של חברים – הותיקים והחדשים, ואחרי העבודה אין ביניהם קשרים חברותיים וכך גם נוצר חוסר אמון בין החברים. קובלת גם על בעיה של העדפת ההוצאות המשקיות מאשר הוצאות ריפוי או צריכה של חברים.
החבר פייבוש בנדורי מכיר במצב היחסים הבעייתי בין הותיקים ובין העולים החדשים, אבל מפנה ביקורת גם כלפי החדשים. מדבריו: "אני אומר שאנחנו באנו לארץ לבנות איזה דבר, אפילו לא בצורה קבוצית. בכל צורה סוציאלית יש ליקויים, אבל את הליקויים האלה אי אפשר להכיר במשך שלשה ימים כמו שזה היה עם החברה שרוצה לעבור ליגור. דרך שכזו תוביל לנדודים ממקום למקום ולבסוף לעזיבת הקבוץ. הדרך הזו שהמכשול הראשון מעביר את החבר על דעתו, נובע מתוך חנוך גרוע של החברים בחוץ לארץ בפרט בקלוסובה." בהמשך הביע דעתו באופן קיצוני יותר:" בקלוסובה היה חנוך לחבורת עבודה קומוניסטית.... . היו חברים במחשבה להכניס מהפכה בתנועה הקבוצית. אני הייתי אחד מאלה שחשבתי שקלוסובה צריכה ללכת דוקא אלינו, כי ידעתי שיש להם כח. האמנם, אתם חושבים שיש בכוחותיכם לעשות רבולוציה (מהפכה) בתנועה הקיבוצית. אני רוצה להזהיר אותכם באופן הכי חריף מזה. אתם באתם, ברובכם לא יודעים את השפה, אתם לא קוראים את ה"דבר" ואת הספרות העברית בכלל, ואתם לא יודעים על זה שעבר על התנועה הקבוצית במשך זמן קיומה".
"בנוגע לדבר שני – על דבר מחסן הפרודוקטים שצריך להיות פתוח. כשהביאו יין בשביל הנשף, הוא היה בסכנה גדולה, דוקא מצד חברים שהם קיבוצניקים טובים. אותו הדבר עם עם סיגריות." (דהיינו היה חשש מגניבות ולכן נעלו את המחסן – הערת העורך)
לדבריו, הבעיה בנושא צריכה פרטית כגון נעלים לחבר אינה בגלל חוסר הבנה ותשומת לב לצרכים, אלא בגלל מגבלות תקציביות שנקבעו על פי הצרכים המשקיים והפיננסיים של המשק, וכן ניהול שלוקה בביורוקרטיה כך שחבר שאחראי על נושא ידוע צריך להעביר הצעות להחלטות למזכירות ואף לאסיפה הכללית ובגלל זה הטיפול בצרכים אישיים של החבר מתאחר או שהוא לקוי.  מצב זה צריך לתקן לדבריו על ידי הקמת ועדות שיורכבו מחברים שאינם חברי הנהלה אבל שתהיה להם סמכות החלטה והוצאת כספים עצמאית.
החבר שינד ניסה להסביר את הגורמים לפער בין האידיאולוגיה של חברי "קלוסובה" לבין התנהלות החברים הותיקים. לדעתו התנאים הקשים שבהם חיו החברים בקלוסובה אלצו אותם להסתגל לעקרונות קשוחים של הסתפקות במועט ושוויון בין החברים. כשהגיעו לגבעת השלושה התברר שהעקרונות שחיו לפיהם נתונים ל"התגמשות" כמו סידור העבודה המתחשב בהעדפות החברים וביכולתם הפיזית והנפשית, כמו נהלי צריכה וכלכלה נוחים יותר אבל מאידך גילו שיש חוסר אמון של ההנהלה ביכולתם של החברים לשמור על משמעת בצריכה ועל עקרון השוויון ולפיכך נעילת מחסן הפרודוקטים לצורך מניעת גניבות או מעילות. החבר שינד מציע לחברים הותיקים "להתנער" מהאדישות שלהם כלפי צרכי החברים העולים החדשים, לענות על שאלותיהם ולספר לחדשים על כל מה שנעשה ועבר על "הפלוגה".

חברי הכשרת קלוסובה 1931. במרכז יעקב ליפשיץ וחייקה (גבעת השלושה) קיצוני משמאל עומד חיים דן (רמת הכובש ועינת)

החבר פורציה מקבוצת עולי "קלוסובה" הסביר את עמדתם של החברים החדשים. לדעתו החיים בקיבוץ צריכים לרומם את ערך החבר, הפרט. אי אפשר להשקיע במשק, בפרדות, ובנטיעות מבלי לראות קודם כל את מצב הפרט. אם חברים לא מקבלים הבראה באופן סדיר ושולחים אותם לעבוד בחוץ באופן פרטי כדי לממן ימי הבראה זה פסול וגורם פיתוי לעזוב את הקיבוץ, כי חבר רואה שבעבודה פרטית הוא יכול לדאוג לעצמו בנושאים שהקיבוץ לא דואג לו. כדבריו:"לפעמים כדאי למכור איזה דבר מהמשק ובלבד למנוע בעד עזיבת חברים".

 

עולי קלוסובה, חברי גבעת השלושה: יושב משמאל שמואל ראובני, לידו טובה ליניק בעבודה מחצבות מגדל צדק, שנות ה-30

השיחה נמשכה והרבה חברים הביעו את דעתם. חברים ותיקים הסבירו שהם מסכימים עם עקרונות שנהגו לפיהם בקלוסובה אלא שהמצב בארץ שכדי להתקיים כקהילה שיתופית אנו צריכים לחזק ולבצר את המשק מבחינה כלכלית ועלינו לחשוב גם על עתידנו המשקי ולכן אנו עושים "הנחות" בעקרונות. אנו מעלימים עין משימוש בכסף פרטי כי אין לנו אמצעים לממן את כל החוסרים הפרטיים של החברים ואנו מבינים את הצרכים האלו. כמובן שרצוי שלא יהיה ברשות החברים כסף פרטי המגיע ממקורות חוץ. היתה גם הצעה של החבר מנחם בורנשטיין לייסד קופה משותפת של כסף פרטי שתממן הוצאות אישיות לחברים, הוצאות שלא נכללו בתקציב הכלכלה והצריכה. חברים אחדים אמרו שמיזוג אמיתי בין קבוצות הותיקים והעולים החדשים יקום תוך כדי עבודה משותפת, ואחרים הציעו להוסיף פעילויות תרבותיות שיגרמו לגיבוש בין "המחנות". אך מנגד, בורנשטיין הביע התנגדות לפעילויות ממושכות בערבי ימי חול מתוך הבנה שחברים הקמים לעבודה ב- 05.00 לפנות בוקר אינם יכולים להשאר ערים עד חצות הלילה ולקום למחרת בזמן לעבודה.
נשמעו גם דעות קיצוניות יותר כגון זו של החבר חיימקה: "אנו לא צריכים עכשיו לסלק חובות אלא לספק את הדרישות של החברים".
השיחות הופסקו בהחלטה להקים ועדת תרבות ולהנהיג שעורי עברית לאלו מן החדשים שעדיין מתקשים בשפה.האם הימים שעברו הכהו את המחלוקות בין ה"ותיקים" וה"חדשים" ? האם חברים מבין עולי "קלוסובה" השתלבו גם בנהול המשק ותפקידים ב"תנועה"? האם היו עזיבות בין העולים החדשים, ובאיזה שעור ?

תשובות לשאלות אלו ועוד ננסה למצוא באחת הכתבות הבאות.

ערך והעיר – חזי ראובני

פורסם בקטגוריה גבעת השלושה, גבעת השלושה שיחות חברים, מגדל צדק, קבוצות הכשרה, קלוסובה, קליטת עליה | עם התגים , | כתיבת תגובה

למי קראת פטיש?

"הפטישניקים"

מקצוע הולך ונעלם, כך נקראו עובדי המחצבות במגדל צדק שהפעילו את הפטישים שברו ופצחו את הסלעים. סיפורו של יונה חיימוב חבר גדוד העבודה שעבד בכבישי הדרום וכבישי החוף בשנות ה- 20.אלו הותיקים בעלי ניסיון היו מבוקשים במיוחד כי הם ידעו לעבוד עם הפטיש הגדול. "הפטישניקים" יונה חיימוב היה "פטישניק".בשנים שלפני המאורעות רוב הפועלים היו ערבים. אחרי המאורעות החליפו אותם יהודים.יונה מספר בראיון למורדכי רייכר על העבודה במחצבה.

חיימוב יונה וסלבה, תמונה באדיבות זלמן חיימוב בנם

לשאלה האם היה קשה לעבוד במחצבות ענה יונה:

"להרים פטיש במשקל 15-14 ק"ג ולפוצץ אבנים כבדות שמונה שעות ביום זו לא מלאכה קלה" חיימוב זוכר את הימים הראשונים. כשהייתה מגיעה שעת הצהרים כבר לא היה כוח לאכול, היה שוכב "ברוג" על ערמת אבנים. במיוחד היה קשה בקיץ, אז היו רצים לבריכת המים לשטוף את הגוף ולהרוות את הצמאון.

חיימוב מסביר את העבודה "כמובן שזה היה מותנה בכוחו של העובד, אך יותר מזה בתפיסת העין שלו. חשוב היה לדעת כיצד ל"השכיב" את האבן והיכן לתת את המכה כדי שהאבן תתבקע ותתפורר לרסיסים. אוי למי שלא ידע את העבודה.

אלו היו מסובבים את האבן כדי להגיע לזווית הנכונה. משקלן של אבנים יכול היה לעלות על משקל טון אחד. האבן הייתה מקבלת צורה של בצל, "ציבלה" שהייתה מקשה עוד יותר את מלאכת הביקוע.

לשאלה כיצד עבדו היהודים מול הפועלים הערבים ענה חיימוב כי היהודים לא נפלו ביכולת ויעילות העבודה מן הפועלים הערבים.

אחרי שהפועלים היהודים התרגלו לעבודה נקבעה נורמה של מכסה אותה היו צריכים להספיק ביום עבודה. לארח שעמוד במכסת העבודה החלו המעבידים לערער על גודל המכבה. החלו ויכוחים גדולים ואספות פועלים סוערות. בהתערבות מועצת הפועלים נפתרו הבעיות.

העבודה במחצבות הופסקה בעקבות אירועים שונים. לימים החודשה העבודה במגדל ויונה חזר לעבוד בחציבה. הוא מספר לרייכר בעיניים נוצצות " מה לעשות, התגעגעתי לפטיש הגדול"

סיפורים נוספים אודות עובדי מחצבה מגדל צדק נתן לקרוא בספר "העמדה הקידמית" שליקט עיבד וערך מרדכי רייכר

העמדה הקידמית, כריכת הספר של מרדכי רייכר

נוני ירון
אחראית אוספים מיוחדים
מנהלת תוכן

פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, גבעת השלושה, מגדל צדק, מתוך הארכיון | עם התגים , | כתיבת תגובה

פוטו ארמוני- אסתר זמצקי

לכבוד יום האישה הבינלאומי אני רוצה להציג לכם את הצלמת הראשונה של המושבה פתח תקווה.
בשנת 2014 אצרה סיגל קהת קרינסקי תערוכה "נשכחות" במוזיאון פתח תקווה לאמנות בה בקשה לתת במה לשלוש אמניות שיצירותיהן מצויות באוסף המוזיאון. כל אחת בתחומה הייתה ייחודית וחדשנית לתקופתה. בין שתי הציירות שנבחרו חנה טברסקי (1969-1900) וחגית לאלו (שטרייט) (1961-1931) הייתה גם אסתר זמצקי. קראו את הטקסט המרגש שכתבה סיגל קהת קרינסקי אודות התערוכה באתר של מוזיאון פתח תקוה לאמנות.

אסתר זמצקי, פוטו ארמוני

"אסתר זמצקי (1978-1909) הקימה בפתח תקוה בשנות ה-30 את "סטודיו ארמוני" לצילום. בחלל הסטודיו סיידה בלבן קיר צפוני מזכוכית כדי ליצור תאורה מיוחדת. בדיוקנאות שיצרה ניכרת השפעת הצילום האוונגרדי הרוסי והגרמני החדש, על זוויות הצילום הבלתי שגרתיות שלו והשימוש בתאורה ניגודית. בכך הקדימה צלמים מקומיים חשובים וידועים, ביניהם הלמר לרסקי, שייבאו מגמות אלה והטמיעו אותן לתוך העשייה המקומית. על מנת להבליט את חדשנותה של זמצקי – מי שציוריה מתקופת לימודיה בסטודיו של צבי שור אמנם הוצגו במוזיאון בעבר, אך תצלומיה מעולם לא הוצגו בתערוכה – מסמיכה התערוכה תצלומים של זמצקי לתצלומים דומים משל הלמר לרסקי. בנוסף פורשת התערוכה היבטים ניסיוניים נוספים בעבודתה, כגון "שרֵפת" הדימוי המצולם באמצעות הצפתו באור, חיתוך הדימוי והדבקתו על רקע נייטרלי.
בתה של זמצקי מגדירה את אמה כ"פמיניסטית", ומספרת כי באמצע שנות ה-30 פעלה להקמת ארגון נשים לשוויון זכויות בפתח תקוה מתוך רצון להעלות בקרב נשות העיר את המודעות למעמדן." דברי קרינסקי.
עוד נתן ללמוד על אסתר זמצקי בספר שערכה ד"ר רות מרקוס "צלמות במרחב הפרטי/צלמות במרחב הציבורי", חמישים שנות אמנות נשים בארץ ישראל – 1920-1970 העוסק בהדרתן של נשים יוצרות מספרי תולדות אמנות.

יהודית, צלמת אסתר ארמוני. שנה לא ידועה. ארכיון משפחת רדנר דורון ציפורה ויצחק

בשנת 2009 מסרה יעל מאור בתה של אסתר חומרים אישיים והוקם ארכיון אישי על שמה. בנוסף קיימים בארכיון תצלומים שנוצרו בעקבות עבודתה של אסתר כצלמת במושבה.

נוני ירון
אחראית אוספים מיוחדים
מנהלת תוכן

פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, אמנות, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, מתוך הארכיון | עם התגים , | כתיבת תגובה

מעמד החברה בקיבוץ גבעת השלושה

מעמד הנשים (החברות) בגבעת השלושה

החברים והחברות שהתישבו בגבעת השלושה בראשיתה ב – 1925 הזדהו ברובם עם עקרונות סוציאליסטים שפרחו בין צעירי אירופה בתחילת המאה העשרים ודגלו בשוויון מוחלט לאשה. החברה בקיבוץ נדרשה לעבוד מספר שעות שווה לחבר, ובהרבה מקרים לעבוד בעבודות השדה, המטע ומשק החי. חברות נשלחו לעבוד בקטיף תפוזים בפרדסים ובקשירת ענפים. בבתי האריזה עבדו חברות בבירור ואריזה. במשתלה רוב העובדים היו חברות שעליהן ניצחה ביד רמה החברה רחל שטרן, גם הרפת נחשבה כענף שיכולות לעבוד בו חברות, וכנ"ל גם הלול. ענפי השרות כגון: מטבח, חדר אוכל, בתי התינוקות, מחסן מוצרי מזון העסיקו כמעט אך ורק חברות. דא עקה – עבודת חברות בענפי השרות גרמה לפיחות במעמדן. הסיבה היתה שענפים אלו אינם מכניסים כסף אלא צורכים כסף. לפיכך ניסו לייעל את העבודה במוסדות השרות, להפחית את מספר העובדות וציפו מהעובדות למאמץ מוגבר.

רחל שטרן מנהלת המשתלה


באספה הכללית מיום 22.6.1928 טען חבר ההנהלה יחיאל דובדבני כי ענף הלול הפסיד כסף מפני שעובדות שם שתי חברות. תגובת החברה רחל : " דובדבני העיר שהלול הוא ענף המכניס דיפיציטים. ידוע לי מהשנים הקודמות כשעבדו 3 חברות והלול הכניס. השנה לול חדש ואי אפשר שהוא יכסה את כל ההוצאות . פה מוכרחות לעבד שתי חברות מפני התנאים המיוחדים כמו חסר מים וכו.."
לאחר מכן תיקן דובדבני את הערתו ואמר: " בענין הלול, לא האשמתי את החברות, לא אמרתי כי החברות לא מתאמצות."
בעלי תפקידים טענו כי יש חברות שלא מתמסרות לעבודה כפי שמצופה מהן, נטען כי במטבח ישנה תחלופה רבה ורוב החברות אינן מוכנות לעבודה זו. כאשר חברה דרשה לאשר הוצאה לעבודות שרות כגון קניית חוטים לתפירה, נטען כי חברות אינן עובדות ולכן אין חוטים.

רחל שטרן ובתיה בנדר עובדות במשתלה


מדברי רסנר באספה ב 8/1928 : "..אוי ואבוי לנו אם אנחנו נצטרך ללמד הבנה מצד המזכיר. אמר ללאה יוסילביץ , כי היא ידעה שתעבד במטבח אז היא חלתה. כאשר פונים לגזבר בענין חוטים, אז הוא אומר שתלכנה לעבוד אז יהיו חוטים. אני יודע שהבחורות עובדות הרבה יותר מאשר עובדים הבחורים בחוץ."
באסיפה הכללית ביום 3.11.1928 קובל מנחם בורנשטיין על חוסר תכנון במקומות עבודה מתאימים לחברות, והכוונה לעבודות מכניסות – שאינן ענפי שרות. בורנשטיין נתן לדוגמא את ענף הגורן שאליו הופנו לעבודה חברים חלשים והרווח היה לא פחות מעבודת סלילת הכביש הקשה.
החברה בתיה: " יש אצלנו שאלת החברה שלא נמצאה לה פתרון. במושבה יש הרבה עבודות מקצועיות בשביל החברה, שאפשר היה להרוויח בהן, כמו טפול הרכבה בפרדסים, אך לא היתה התאמצות לתפוס מקומות בעבודות אלה. במושב החברה מרגישה כי היא משתתפת ביחד עם החבר ביצירת המשק. בקבוץ החברה לרוב עובדת רק בשרותים. אומרים שאין לנו בחורות בריאות, כי כולן נחלשו והן לא יכולות לעבוד בעבודות חוץ אך גם עבודה במטבח , במכבסה וכו היא לא פחות קשה מעבודות חוץ. השאלה העקרית אצלנו – איך לסדר את החיים הפנימיים שלנו."
מדברי אברהמ'ל זדרנובסקי: " אנחנו צריכים לתפוס מקום בעבודות יותר מקצועיות המכניסות הרבה יותר מ 17.5 גר' צריך היה לתת לחברות או חברים או חברים אחדים לעבוד איזה זמן בלי שכר, ובלבד שיכנסו למקצוע כמו הרכבה, …"
גם החבר בן-דורי מביע את דעתו : " צריכים להכניס איזו חברות שלנו בעבודת ההרכבה. …. אנחנו יכולים להגיע לחמישים אחוז של עבודה מכניסה, אך צריכים תנאים מוקדמים לזה. למשל הקטנת מספר העובדות במתפרה דורשת השקעת סכום ידוע להספקה. זה גם נעשה. בחודש זה הוצאנו עד 15 לא"י להספקה. כל זה נעשה בהדרגה אך אין מקום להתגנדרות." ( הכוונה ללבוש יקר, הערת חזי ראובני)
בישיבת ועדת סדור העבודה מ- 7.7.1928 : " גיזום: מחליטים להכניס חברות לעבודת הגזום. אפשר גם להוציא חברות מהמוסדות בשביל עבודת הגזומים." משתמע כי סדור העבודה הרבה לנייד חברות עובדות מענפי השרות לענפי עבודה מכניסה – יתכן שבתקופות של חוסר בעבודת חוץ וחוסר עבודה בענפים המכניסים, שובצו החברות לעבודות השרות. יתכן שלדעת ההנהלה וועדת סידור העבודה היה עודף מסויים בעובדות בענפי השרות וכאשר נזדמנה עבודת חוץ המתאימה גם לנשים שובצו חברות בעבודות אלו במקום בענפי השרות.
בישיבת הנהלה מ 13.7.1928 בנוכחות חבר המרכז החקלאי נטע הרפז, דנו בבעיות המשקיות, ובהן עבודת החברות, הובעה דעה כי החברות מרגישות שיש כלפיהן יחס מפלה מצד ההנהלה כיוון שרובן אינו עובד בעבודות מכניסות. החברה ויטה הדגישה את הרגשת העלבון של החברות ואמרה: "לא התכונו שהבחורות צריכות לעזב את המחנה, אלא כאשר הגזבר עונה עד שלא תשלחו פועלים לעבודה, לא אתן כסף, אזי יש להגיד זאת."

בישיבת סידור העבודה 24.11.1928. הוחלט לקבוע חברות לעבודה בבירור בפרדסים. ארבע חברות נתבקשו לחפש אצל הפרדסנים במושבה אפשרות להתקבל לעבודה בבירור. בישיבת ההנהלה ב 22.1.1929 דיברה רחל שטרן על אפשרות הגדלת המשתלה וטענה שחבר הנהלה מנסה להגביל את ההגדלה הזו. רחל הוסיפה: : אין להגביל את הגדלת המשתלה כי יש צורך להעסיק את החברות בעבודת המשתלה.

בדיון בנושא בית התינוקות קבלה המטפלת פרל'ה ז'ק על עבודתן הקשה של העובדות בבית התינוקות. בתשובה אמר בן-דורי : "אני מתנגד להגדלת מספר העובדות בבית הילדים. אפילו אם זה יהיה על חשבון החינוך." (סביר להניח שהתנגדותו של בן-דורי היא מהטעם שהעבודה בבית הילדים אינה "עבודה מכניסה" והוא מעדיף להפנות חברה לעבודה בקטיף תפוזים או במשתלה שם היא תוכל להביא כסף תמורת עבודתה, הערת חזי ראובני)
( יש לשים לב לעובדה שבשנים 1928/29 מספר הילדים בגבעה היה קטן ועדיין לא הועסקו נשים רבות בטיפול בילדים, בגננות ובהוראה. האם בשנים הבאות הצטמצם מספר החברות העובדות בעבודה מכניסה ? הערת חזי ראובני)

טובה ליניק עובדת במחצבות מגדל צדק


בכתבות הבאות נבדוק את השינויים בהרכב כח העבודה בקיבוץ ואת השפעת הנשים על רמת ההכנסות עם כניסת מפעלי תעשיה לקיבוץ וכאשר צומצמה עבודת החוץ של החברים.

ערך והעיר: חזי ראובני

פורסם בקטגוריה גבעת השלושה, גבעת השלושה שיחות חברים, נשים במושבה | עם התגים , | כתיבת תגובה