סנדר חדד- גיבור מקומי

ברחוב קטנטן המתחיל בפנייה הראשונה מרח' פרנקפוטר ימינה ומגיע עד לככר ,שם החליטו פרנסי פ"ת להנציחו.

אלכסנדר קרינקר נולד יש אומרים בשנת 1859 בקרינקי, עיירה קטנה ליד ביאליסטוק, שבפולין. אביו, יוסף, יהודי גאה וחסון , היה בעל טחנת קמח שעסק גם בנפחות. אלכסנדר או בקיצור סנדר עקב מילדותו אחרי מלאכת מכניע הברזל- כוח, אש וברזל.
וכשגדל המשיך את אביו כנפח .

תצלום מתוך ספר היובל

למרות חינוכו המסורתי ככל ילדי ישראל, התבלט כבר מגיל צעיר כגיבור הכפר. לא רק שלא פחד מילדי הגויים המתגרים ומציקים לילדי היהודים ,אלא שידע גם להפחידם ולהבריחם. סיפרו עליו כי גם אם חטף מכות לא ברח ובכה . או כדברי סנדר "איזהו הגיבור? זה שאינו פוחד לספוג מכות אבל יודע גם להכות חזרה".
כשפרצה מלחמה בין רוסיה לאימפריה העותומאנית בשנת 1877 נתן סנדר חדד שירותים שונים לצבא. על פי הסיפור, התורכים לקחו בשבי קצין בכיר ובן אצילים בצבא הרוסי. סנדר שלנו, ניגש למפקד הצבא ואמר לו כי הוא מתנדב לשחרר מהשבי את הקצין הרוסי בתנאי שיתנו לו שני רוסים כלווי. סנדר התחפש לתורכי וכעבור מספר ימים חזר עם הקצין הבכיר וקיבל על כך אות הצטיינות.
מתי ומדוע החליט לעלות לארץ. ידוע כי במחצית השניה של המאה ה19 מוזכר סנדר כנפח בירושלים.
מאחר ונפח בערבית זה חדד ,נדבק שם זה לשמו ומאז הפך שמו לסנדר חדד. מספר עודד ישראלי , מרחובות החוקר את תולדןת חייו של חדד "עם עלית ראשוני המתיישבים בפ"ת הבאים מירושלים על אדמת "מלאבס" הם קוראים לסנדר חדד, אותו הכירו בירושלים לבוא ולהיות שומר המושבה. מכאן ואילך הפך סנדר חדד לגיבורה של פ"ת. את ימיו הראשונים בפ"ת החל כחקלאי אך במהרה חזר למקצועו הראשון – נפח. בנפחייה שהקים במושבה, אהב בעיקר לפרזל פרסות לסוסים . סיפרו עליו כי לא נמצא סוס בעולם, אפילו הפראי ביותר שהוא לא הצליח להרגיעו ולפרזלו".
סנדר חדד גבה קומה, חסון גוו וזריז תנועה, היה כמלאך מושיע לראשוני פ"ת שכבר בראשית התיישבותם ספגו קשות מהתנפלות השכנים מהעיירה הערבית "יהודיה".
רכוב על סוסתו היה פורץ בסערה. מכה על ימין ועל שמאל בשוטו או בידיו בלבד. סנדר חדד התנגד השתמש בנשק חם. אבל אומץ ליבו נודע מיד בקרב השודדים והפורעים. רק הופיע והם ברחו.
מספר ה' מ. ליובמן מראשון לציון וסיפורו מצוי ב"ספר היובל" הנמצא בארכיון לתולדות פ"ת ספר נדיר ושמור היטב.
" באחד הימים הצטרפתי לעגלתו של סנדר חדד בשובו מיהוד לפ"ת. סנדר בחר בדרכים צדדיות מאחר וידע שהבדואים בסביבה החליטו לחסלו. לא הספקנו לצאת מגדרות הצבר ולעבור בכרמי האיכרים היהודים כשלפתע נשמע קול ענות פרא ומכל צד פרצו עשרות נושאי נבוט וקלשונים ורצים לעברנו.
בתוך ענן האבק שהתרומם סביבנו , ראינו את רודפינו כצללים מרקדים. פניהם חיות טרף , עיניהם יוצאות מחוריהם והם מיללים ומקללים. סנדר שנהג בעגלה הכה על סביבותם עם יצול העגלה והמושכות ימינה ושמאלה. כשעה נערך המאבק , הסוסים במרוצם התמלאו בקצף עד שהגענו לפ"ת. הבדואים חזרו למדבר ובפיהם הסיפורים על הגיבור היהודי האגדי.
אבל גם גיבור כמו סנדר חדד לא יכול היה לגבור על הפגיעה הקשה שספג בריאותיו.. אומרים כי יתכן והיה נרפא ממנה אולם באחת מנסיעותיו במושבות יהודה התהפכה עגלתו בין גדרה למושבה קסטינה (היום באר טוביה.) ומחצה למוות את חדד. כשהגיעה הידיעה המחרידה על מותו של גיבורה האגדי יצאו אברהם שפירא תלמידו וידידו של סנדר דב נוביק והביאוהו לקבורה בפ"ת עליה מסר חדד את נפשו.
וכך ב20 לנובמבר 1899 נפטר סנדר חדד . בן 40 היה במותו.
כמעט שני דורות נשאר קברו של גיבור פ"ת ללא מצבה. לסנדר חדד היתה אשה בשם מזל ולה כמה ילדים. אשתו השניה היתה מלכה לבית רייטס מיסוד המעלה אולם כסף להקים מצבה לא היה להם..
רק ב1947 נזכרו צאצאי הל"ד (44 המשפחות הראשונות של פתח תקווה). והחליטו ביחד עם וועד התושבים להקים מצבה מעל קברו ולתת את הכבוד האחרון לגיבורה של פ"ת. המצבה בנויה מאבן ירושלמית ועליה חקוקים יד אוחזת בנבוט.

קראו עוד פרטים אודות סנדר חדד:

בלוג מצבות מספרות

השומרים הראשונים של פתח תקווה
ראשי פרקים בתולדות הישוב, אליהו גולומב, פרויקט בן יהודה

בית סנדר חדד, ליד בית הכנסת הגדול רחוב חובבי ציון מספר23

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, סיפורי פתח תקוה, ראשית המושבה, רחובות בפתח תקוה, שמירה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

רכבת ראשונה בעולם שאינה פועלת ביום השבת וביו"ט

רכבת ראשונה בעולם שאינה פועלת ביום השבת וביו"ט
ענף מסילת הברזל בפתח-תקוה.

למה אנחנו נדרשים דוקא היום לדבר בעניין "הרכבת"? בימים האחרונים מתנהל דיון בעניין גורלם של עצי האקליפטוסים שהיו ושרדו במתחם תחנת הרכבת סוף רחוב פינסקר.ישנה דרישה לעקור חלק מהם ולבנות במקום מגרש ספורט וכביש. ראו כתבה בעיתון מלאבס מתאריך 26 במרץ 2017

אופייה החקלאי של המושבה פתח תקוה וההצלחתה החקלאיית, כמויות הפרי הגדולות שיועדו ליצוא חייבו את פ"ת להבטיח דרכים נוחות להעברת התוצרת החקלאית לנמל ימי. בתחילה שימשו לכך הגמלים. אחריהם עגלות באו רתומות לסוסים.  אך כל אלה בצירוף דרכי עפר מרובות מהמורות הקשו על שיווק התוצרת החקלאית. גם רכישת מכוניות המשא של אותם הימים לא פתרה את הבעיה עקב הדרכים הקשות לנסיעה. הפיתרון הטוב ביותר שנראה באותם ימים היה ה"רכבת". רכבת שתקשר את פ"ת עם רשת מסילות הברזל שבארץ (בעיקר נמל יפו), ועם זו של מצרים וסוריה.

העמסת פרי מתחם הרכבת, צלם ניסן בן נעם

לכן, עוד בשנת 1919-1920 התחילו לעסוק במושבה ברצינות בשאלת העברת ענף של מסילת הברזל על אדמתה כדי לאפשר תנועה סדירה של נוסעים ומסעות.  ובמיוחד הובלת פרי ההדר של פ"ת לנמל יפו. הכוונה הראשונית הייתה לסלול קו ישיר בין פ"ת ונמל יפו. אך לכך לא נמצא הכסף הנדרש. הפשרה שנמצאה הייתה התחברות בסֶנֶף לקו ראש-העין-לוד- יפו.

בדיונים המקדימים על הרכבת בוועד המושבה התגלו חילוקי דעות על המסלול בו תעבור מסילת הרכבת. כל פרדסן ביקש שהרכבת תעבור סמוך לפרדסו. מיכוון שסכום הכסף המוגבל המהנדס האנגלי הנחרץ קבע את מיקום המסילה. אחת מהשאלות שנשאלו ע"י המהנדס הבריטי הייתה האם יש ערך היסטורי או ארכיאולוגי עבור תושבי המושבה למבצר אנטיפטרוס ומאחר ולא קיבל תשובה. החליט על דעתו לא לפגוע באתר ולעקוף אותו.

הנושא קרם עור וגידים בהשתדלותו של הנציב העליון הרברט סמואל והתמיכתו הכספית והערבויות של הברון רוטשילד. במכרז להקמת סוללת העפר למסילה זכה משרד הקבלני. ביצוע העבודה נמסר ל"פלוגת בוני מסילת הברזל" של "גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור". בעבודה עסקו כ- 300 איש וחלקם היו פועלים מפתח-תקוה. בחודש מרץ תרפ"א הקימו חברי הגדוד מחנה עבודה במבצר אנטיפטרוס  ומשם יצאו חברי "גדוד-העבודה" לבנין הרכבת הראשונה  באם המושבות העבריות בארץ. העבודה ארכה כשנה, והביאה רווחה זמנית לחקלאי המושבה.

השותפים לחתימת החוזה להקמת הרכבת היו: השלטון הבריטי, ועד המושבה פ"ת וחברת יק"א (רוטשילד). החוזה נחתם ב- 3.3.1921 נאמר בו שהרכבת תלך בכל יום פרט לשבתות,יום ראשון, וחגים עבריים, בין שתי התחנות האלה: הרכבת תצא בבוקר מפ"ת ותשוב בערב מראש העין. הרכבת תלך בכל יום מפ"ת ליפו דרך ראש העין ולוד מבלי שהנוסעים יחליפו עגלות.

כתבות בנושא הופיעו בעיתונות של אז. ב"הארץ" 26.11.1920 נכתב שהברון הסכים להשתתף בעלות  סלילת קו הרכבת.
בעיתון "דואר-היום" 11.3.1921 נכתב על טכס  שנערך בכ"ז אדר- א. 7.3.1921 המציין את תחילת העבודה על מסילת הברזל שהתקיים בתחנת ראש העין. "בכדי לתת להתחלה זו אופי לאומי, נסעו חברי ועד המושבה והרב י.א.ציטרון לראש העין. בטקס נכחו כל הפועלים, המהנדס (נוצרי) רב המושבה (ציטרון). ציטרון פתח בנאום יפה את החגיגה לכבוד העולים הפועלים [אנשי העלייה השלישית] והרים על נס את עבודת הממשלה האזרחית בארץ לטובת הפרחתה של זו ושל תושביה בלי הבדל דת וגזע. הוא ציין והדגיש ציין את הערך הלאומי שיש בעבודה זו.  מר ליפא ויניצקי  סגן ראש הועד "ברך את העובדים ואמר: היום הננו חוגגים את התחלת העבודה, את הנחת היסוד לסלילת מסילת הברזל הראשונה למושבה העברית הראשונה בארץ. על ידי עבודה עברית. רכבת זו תהיה הראשונה מעבודתנו להגשמת "ביתנו הלאומי"[הצהרת בלפור], והפרחת פתח-תקוה. [ ..] זיעה ודם נשפכו במקום הזה כמים.. אנשים בעלי משפחות מתו תחת עולם. על מזבח הנבלים, על חטאנו ופשענו הגדול-כי יהודים נולדנו.. אך אנחנו מעולם לא התביישנו ביהדותנו ודתנו, – המושבה נתנה לממשלה סכומים הרבה יותר גדולים משהעבודה עולה בתנאי שתעביד יהודים. ועוד הכניסה בחוזה שביום השבת לא יעבדו. בימי התורקים השתדלנו שלא לעבוד בשבת ובשביל זה היינו נותנים את נפשנו. אבל הפעם אחי ! מוצאים אנו זאת בטופס הממונות [המנדט הבריטי] המכירה את יום השבת ליום המנוחה שלנו. יחד עם זה מוצא אני לחובה להזכיר את פעולותיו של הנדיב הברון רוטשילד לטובת היישוב, שלולא הוא והחלוצים הראשונים הנקראים כעת "יישוב נרקב" [ע"י חלוצי העלייה השנייה והשלישית] -מי יודע מה היה כעת בארץ"

אחד הפועלים דיבר לכבוד היום. והביע את תקוותו לראות את ארצנו בנויה ע"י הזיעה העברית [ולא הערבית].  ואחרי שהניחו את אבן היסוד, שתו מיינות המושבה לחיי הממשלה והנציב העליון בראשה, לחיי הברון רוטשילד ולחיי ארץ ישראל העתידה.

הסכום הראשוני של 20.000 לי"מ עליו הסכימו שיספיק להקמת הקו. כמובן שלא הספיק. ההוצאה הממשית הייתה למעלה מ-50.000 לי"מ. לפיכך נחתם ב- 17.7.1925 חוזה נוסף בין שלושת השותפים שבא להבטיח את תשלום וועד פתח-תקוה ופיק"א להנהלת הרכבת.

בשנת 1929  הוגש  ע"י מועצת המושבה פ"ת לנציב העליון תזכיר בדבר קו מסילת הברזל מפ"ת לנמל יפו. בתזכיר מציינים את הגורם שהביא לסלילת הקו ראש-העין פתח-תקוה והוא שיווק פרי ההדר והקושי לשנעו לנמל יפו בחורף כשהדרכים הרוסות ובאזור ביצה גדולה. השאיפה הראשונית הייתה לחבר את פרדסי פ"ת לנמל-יפו.

הממשלה טענה לחוסר אמצעים כספיים והצעתה הייתה שפ"ת תמציא לה הלוואה לביצוע הסלילה. שתי אפשרויות עמדו לביצוע: אחת סלילה לראש העין בעלות של 20 אלף לי"מ. שנייה סלילת מסילה ישירות לנמל יפו בעלות של 70 אלף לי"מ. ההלוואה שהברון רוטשילד נתן הייתה רק בסך 20 אלף לי"מ. לכן הוחלט בלית ברירה לבצע את הקו לראש-העין. ב- 11.11.1921  נחתם החוזה עם הנהלת הרכבת בו נקבע שההלוואה תסולק מהכנסות קו הרכבת. בזמן הביצוע נתגלו קשיים נוספים הקשורים ברוחב פסים שונה של המסילה. קשיים אלו ייקרו את הוצאות ההובלה ברכבת עד ל-53 אלף לי"מ. לכן, מועצת המושבה בקשה לסלול את קו הרכבת מפ"ת ישירות לנמל יפו. בקשה שלא אושרה. בינתיים השתפרו הדרכים בין פ"ת לת"א יפו. הגיעו לארץ מכוניות משא מתקדמות יותר וההובלה במשאיות הפכה לכדאית יותר. חזון הרכבת נשכח עד.. לחודש נובמבר 1921 בו החלה הרכבת פתח-תקוה -ראש העין לפעול.

בשנת 1928 עם פתיחת הכביש החדש פתח-תקוה – תל-אביב בוטלה רכבת הנוסעים בין פתח-תקוה –  יפו – תל-אביב במטרה להקטין ההוצאות והפסדי הרכבת.

בחודש ספטמבר 1949 חנכה מדינת ישראל את קו הרכבת מראש-העין אל בני-ברק. כחלק מתנועת הרכבת בין חיפה לתל-אביב.

נ"ב, הכספים להקמת קן הרכבת ניתנו כהלוואה והלוואה יש להחזיר. בהסכם הנהלת הרכבת דרשה ביטחונות לסכום כסף בסיסי באם רווחי הרכבת לא יגיעו לסכום זה. וועד פתח-תקוה בערבות יק"א התחייב להשלימו. בישיבת וועד המושבה ב-  י"ב כסלו תרפ"ז מופיע אברביא  נציג יק"א לישיבה. מוזמנים גם נציגי החקלאים ונושא השיח הוא תשלום הוועד על הדיפיציט בהפעלת קו הרכבת.
ב- כ"ז כסלו תרפ"ז נקרא דיון נוסף בנושא דיפיציט הרכבת. אברביא מקריא את כל ההסכמים משנות 1921  1922 ודורש את הכספים עליהם התחייבה המושבה. ל. וויניצקי טוען שבעלי הפרדסים כפויי טובה. הרכבת הצילה אותם ועכשיו הם בורחים ממילוי  ההסכמים עליהם הם חתומים. נציגי  הפרדסנים מבקשים שהדיפיציט ישולם ע"י כל תושבי המושבה ולא רק הפרדסנים בטענה שכולם (תושבי המושבה) נהנים ממנה. הורדת מחירי המזון, הדלק וחומרי הבנייה שמסיעה הרכבת לפתח-תקוה חוסכים לכולם. אחד מנציגי הפרדסנים מבקש לפתור את בעיית ההפסדים בחיוב כל ההובלה למושבה שתתבצע רק באמצעות הרכבת.

החוב ליווה את פ"ת שנים רבות ורק לאחר קום המדינה סיימה פ"ת את התחשבנותה עם נציגי פיק"א.
כתב זלמן חיימוב

כתבות נוספות אודות הרכבת בפתח תקווה:
רחוב הרכבת- כתבה שפרסמנו בעבר בבלוג
ויקיפדיה
הרכבת היהודית- מרכז פיסג"ה פתח תקוה

פורסם בקטגוריה בתים היסטוריים, רפורטג'ות מתוך הארכיון, תחבורה, תחנת הרכבת | עם התגים , , | כתיבת תגובה

זכרונות מן השבי ב "אום אל ג'מאל"

איך קשור אוריאל אופק לארכיון לתולדות פתח תקוה

מנפלאות אוספי הארכיון. חפצים שנמצאו בארכיון בית יד לבנים. מעידים על ייחודו של "הבית" כפי שנהג לכנותו ברוך אורן. חומרים רבים שאינם קשורים לאנשי העיר פתח תקוה: מסמכים, חפצים, תצלומים הקשורים לנופלים ואירועים שונים בהקמת המדינה נתנו לאורן במהלך ניהולו של בית יד לבנים. אין ציון או הסבר למה הביאו אותם. אולי לצורך הקמת תערוכה? אולי להנצחה של נופל? משפחות שכולות בחרו להביא חומרים של יקירם כי בתחילת שנות ה- 50 זה היה המקום הרשמי הידוע להנצחת זכרון של נופלים. דמותו של אורן והמחוייבות שלו להנצחה יצרה אצל משפחות השכול ביטחון שאכן זכר יקירם ישמר לתמיד. אנחנו, כארכיון לתולדות פתח תקווה מוחייבים לברית הזו.
אחרי הקדמה כל כך מחייבת, תשמעו סיפורם של חפצים אלמים שנמצאים בארכיון שלנו.
כולנו מכירים את אוריאל אופק. סופר ילדים ידוע. כולנו גדלנו על ספריו הרבים.

אופק נולד בשם אוריאל פּוֹפּיק בתל אביב, לאביו המשורר היידי אריה לייב פופיק (פּאָפּיק) ולברוניה לבית פוֹגֶל, גננת. גדל בשכונת בורכוב בגבעתיים, ולמד בבית-הספר העממי בגבעתיים ואחר כך בגימנסיה העברית הרצליה. אופק שירת כחובש גדודי בפלמ"ח.
לא רבים יודעים כי במהלך מלחמת העצמאות שירת בגוש עציון ונפל בשבי הירדני שם שהה כתשעה חודשים.
במהלך מלחמת העצמאות נלקחו כ- 700 אנשים בשבי הירדני. הם הובאו מאתרי קרבות שונים של הלגיון הערבי וכונסו במחנה שבויים שנקרא "אום אל ג'מאל" (אם הגמלים) על שם העיר הנבטית החרבה "אום אל ג'מאל". המחנה היה במדבר כ- 15 ק"מ מזרחית לעיר מפרק בצפון ירדן. המחנה נפתח לקליטה ב- 20 במאי 1948.

ב- 13 במאי 1948 כבש הלגיון את כפר עציון. מיד עם תום הקרב ביצעו חיילי הלגיון טבח בשבויים, ממנו שרדו רק ארבעה שנלקחו בשבי. שאר אנשי הגוש, אנשי קיבוצים עין צורים, רבדים ומשואות יצחק נכנעו ב- 14 במאי 1948 בחסות הצלב האדום ונלקחו בשבי. סה"כ נפלו בשבי בגוש עציון 320 איש בתוכם 83 נשים ו-40 פצועים. בשלב הראשון הועברו השבויים בחסות הלגיון למשטרת חברון, והנשים והפצועים הועברו למשטרת בית לחם. כעבור שלושה שבועות הועברו כולם למחנה אום אל ג'אמל.

מחנה השבויים היה מוקף גדר תיל כפולה ומגדלי שמירה. השבויים שוכנו באהלים כ 10 בכל אוהל. ירדנים אפשרו לשבויים לנהל את חיי היום יום בעצמם. נבחרה קבוצת הנהגה שניהלה את חיי היום יום. קבוצת ההנהגה ייצגה את השבויים בפני מפקד המחנה הירדני. נהלה את חיי התרבות, לימודים, ומשמעת. לעיתים נוצרה מתיחות בין הקבוצות השונות על רקע פוליטי חברתי: חרדים וחילוניים, אנשי אצ"ל ואנשי השומר הצעיר ואחרים.

גדר תיל של מחנה השבויים "אום אל ג'מאל" 1948

חפצים שנמצאו בארכיון מעידים על הפעילויות שעשו השבויים כדי להעביר את הזמן. אוריאל אופק תפר שקית לאחסון כלי רחצה, מפית לשולחן וגם שמר חלק מן הגדר שהקיפה את המחנה.

בין השבויים יש לציין את מפקד השבויים יוסף בלושטיין אוריאל אופק, דני מט, אברהם טמיר, שאר ישוב כהן, בן ציון תומר והרופא פרופ' אגון ריס.

תקרית קשה קרתה ב-25 ביולי 1948 כאשר זקיף ירה (פלט?) כדור שחדר את אחד האהלים ופגע בחיים שר, איש רבדים, שנהרג במקום. לפי דרישת השבויים נערכה לו לוויה צבאית. הוא נקבר במקום ועם חיסול המחנה הוא הועבר לקבורה ברבדים החדשה.

ב-7 ביוני 1948 שחררו הירדנים את כל הנשים פרט לשתי  האחיות מהעיר העתיקה שבקשו להשאר עם השבויים. ב-30 בנובמבר 1948 נחתם בירשלים הסכם בין המפקדים משה דיין ועבדאללה א- תל, על הפוגה בירושלים. באותו יום שוחררו  מספר שבויים.

החל ב-3 בפברואר 1949 עד 3 במרץ 1949 שוחררו במספר  קבוצות, כל השבויים באום אל ג'מאל. הקבוצה האחרונה הביאה אתה את ספר התורה ממחנה השבויים שהוכנס בחגיגיות לבית הכנסת ישורון בירושלים. המחנה נהרס וכיום אין במקום דבר.
קישור לאלבום תצלומים הנמצא ברשת
רוצים לקרוא עוד על העיר הירדנית "אום אל ג'מאל" כנסו לקישור

נוני ירון

אחראית אוספים מיוחדים

 

 

פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, יד לבנים, מלחמת העצמאות | עם התגים , | כתיבת תגובה

בית הדפוס, חובבי ציון 14

בעשור הראשון של המאה העשרים בנה זלמן חיים פישצנר (1874­-1957), שהיה חקלאי, שוחט ופעיל ציבור, בית פשוט עשוי לבני בוץ מחוזקים בקש. סביב הבית נבנו אורווה, מחסנים ומבנה שירותים שמעליו שובך יונים. המבנה שימש למגורים עד 1932.  בשנה זו נקנה והוסב לבית דפוס על ידי שמואל לייב גרינבוים (1892­-1973), יליד ירושלים שהתמחה בדפוס לווין אפשטיין, והחליט שיש מקום לבית דפוס באם המושבות. לאחר שקיבל אישור מוועד המושבה, הדפיס בית הדפוס והכין את הניירות שעטפו את פירות ההדר. על כל נייר עטיפה הודפסה המילהJaffa  עם סוג הפרי. משפחת גרינבוים שמרה את ייעוד המבנה – בית דפוס פעיל – עד סוף שנות השישים ואחר כך שימש המבנה בעיקר לחיתוך נייר. בלב בית הדפוס נמצאת מכונת הדפוס המקורית שכמותה נותרה רק עוד אחת בעולם. הבית עבר שיפוץ ושחזור בעקבות שתי שריפות שאירעו בו ומשמש כיום מרכז מבקרים ואתר לפעילות חינוכית.

גלופה להדפסה על נייר עטיפה פרי הדר, ארכיון אישי עזרא גרינבאום

סיפורה של משפחת גרינבאום מספר את סיפור החיי האנשים במושבה פתח תקווה. הכל נסב סביב הפרדסנות והחקלאות. מה עשו בקיץ כשלא קטפו וארזו תפוזים? מה עשתה משפחת גרינבאום בקיץ כשלא נדרשו להדפיס נייר לעטיפה של תפוזים?
עזרא גרינבאום בנו של שמואל תרם לארכיון את הגלופות המקוריות שבעזרתן הדפיסו את נייר העטיפה המפורסם

המלחמה הגדולה של מוניקה כהן מנהלת מחלקת השימור לשעבר לשמר את הבית לשקם נשאה פירות. במאמץ גדול הצליחו לשקם את מכונת הדפוס שעובדת ופועלת ומדגימה היום למבקרים איך עבדו פעם. כיום מתקיימות בבית פעילויות חינוכיות לתלמידי בתי ספר, סדנאות לגדולים ולקטנים על ידי המחלקה לשימור אתרים. בנוסף מדריכי מחלקת ההיסטוריה של מוזיאון ההיסטורי הנמצא בבית יד לבנים קריית המוזיאונים מעלים שם חוויות מים של פעם. קישור לסרטון המתאר את עבודת השימור. קישור לסרטון בו מתארת מוניקה כהן את הפעילות בבית הדפוס

 

פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, בתים היסטוריים, פרדסנות, רחובות בפתח תקוה, שימור אתרים | עם התגים , | כתיבת תגובה

קליטה בפועל בגבעת השלושה של העולים מהכשרות "תל-חי" וקלוסובה.

חששות החברים הותיקים מאידיאולוגיה קומוניסטית של חברי קלוסובה.

מעיון בפרוטוקול האסיפה הכללית ביום 16.3.1929 משתמע כי קבוצות ההכשרה "תל-חי" ו"קלוסובה" נקלטו כבר בגבעת השלושה. החבר קורין טען באסיפה שמצב הרוח של החברים הותיקים אינו טוב והרגשת החברים החדשים גרועה יותר. מדבריו: "… יש גם בין החברים הותיקים מצב רוח מדוכא, ביחוד הוא ישנו אצל החברים מהעליה החדשה. אני חושב שהעבודה התרבותית היא חשובה מאד ופה במקום הזניחו לגמרי את העבודה הזו. החבר מרגיש את עצמו פה רק כפועל שאחרי העבודה הוא הולך לישון. וברור שאין לחבר שום סיפוק…"
עוד סיבות שמוצא החבר קורין לחוסר הסיפוק של החברים: ההנהלה גוזלת את האחריות מהחברים ורוב החברים אינם יודעים פרטים על הרקע להחלטות ההנהלה.
יחסי החברים הם הנושא החשוב ביותר כעת לקיומה של ה"גבעה", יותר חשוב מאשר בעיות משקיות כגון החלטות אם לקנות פרדות או לא, או אם למכור משהו מרכוש המשק.
בעיית מחסן הפרודוקטים: קורין שואל:" למה למשל מחסן הפרודוקטים סגור ? יש פה שיטה כזו שאינה מאפשרת התפתחות רגש האחריות של החבר וצריך לשנות שיטה זו…" (משתמע שסגירת המחסן או נעילתו בשעות שהמחסנאי אינו נמצא, מתפרשת בעיני חברים מהעליה החדשה כי החברים הותיקים אינם סומכים על אחריותם ויושרם וחוששים אולי מגניבות, ולכן צריך לנעול את המחסן. יתכן שנוהל זה נוגד לחלוטין את אוירת האמון וההסתפקות במועט שהיתה נהוגה בקלוסובה ונוהל זה מעליב את החברים החדשים – הערת העורך)
החבר שינד מדגיש את הנושא של קליטת העליה כנושא הכאוב  כעת ב"גבעה". טוען שנעשו שגיאות בעבר ואין לחזור עליהם, הקליטה בקבוץ בארץ עבור העולים החדשים היא "המשך ההכשרה" שקיבלו בחו"ל. צריכים להשלים תהליך זה. החברים הותיקים צריכים להקדיש מאמץ להדרכת הנקלטים החדשים בהסברים מובנים לגופה של כל בעיה שמעלים החדשים. אין לפטור אותם רק בהערות כגון : "אתה עוד ירוק, חדש בארץ".

אסתר גובר ויעקב נמרי חברי קולוסובה שעלו לגבעת השלושה. יוני 1936

החברה סגל מציינת כי יש שני סוגים של חברים – הותיקים והחדשים, ואחרי העבודה אין ביניהם קשרים חברותיים וכך גם נוצר חוסר אמון בין החברים. קובלת גם על בעיה של העדפת ההוצאות המשקיות מאשר הוצאות ריפוי או צריכה של חברים.
החבר פייבוש בנדורי מכיר במצב היחסים הבעייתי בין הותיקים ובין העולים החדשים, אבל מפנה ביקורת גם כלפי החדשים. מדבריו: "אני אומר שאנחנו באנו לארץ לבנות איזה דבר, אפילו לא בצורה קבוצית. בכל צורה סוציאלית יש ליקויים, אבל את הליקויים האלה אי אפשר להכיר במשך שלשה ימים כמו שזה היה עם החברה שרוצה לעבור ליגור. דרך שכזו תוביל לנדודים ממקום למקום ולבסוף לעזיבת הקבוץ. הדרך הזו שהמכשול הראשון מעביר את החבר על דעתו, נובע מתוך חנוך גרוע של החברים בחוץ לארץ בפרט בקלוסובה." בהמשך הביע דעתו באופן קיצוני יותר:" בקלוסובה היה חנוך לחבורת עבודה קומוניסטית.... . היו חברים במחשבה להכניס מהפכה בתנועה הקבוצית. אני הייתי אחד מאלה שחשבתי שקלוסובה צריכה ללכת דוקא אלינו, כי ידעתי שיש להם כח. האמנם, אתם חושבים שיש בכוחותיכם לעשות רבולוציה (מהפכה) בתנועה הקיבוצית. אני רוצה להזהיר אותכם באופן הכי חריף מזה. אתם באתם, ברובכם לא יודעים את השפה, אתם לא קוראים את ה"דבר" ואת הספרות העברית בכלל, ואתם לא יודעים על זה שעבר על התנועה הקבוצית במשך זמן קיומה".
"בנוגע לדבר שני – על דבר מחסן הפרודוקטים שצריך להיות פתוח. כשהביאו יין בשביל הנשף, הוא היה בסכנה גדולה, דוקא מצד חברים שהם קיבוצניקים טובים. אותו הדבר עם עם סיגריות." (דהיינו היה חשש מגניבות ולכן נעלו את המחסן – הערת העורך)
לדבריו, הבעיה בנושא צריכה פרטית כגון נעלים לחבר אינה בגלל חוסר הבנה ותשומת לב לצרכים, אלא בגלל מגבלות תקציביות שנקבעו על פי הצרכים המשקיים והפיננסיים של המשק, וכן ניהול שלוקה בביורוקרטיה כך שחבר שאחראי על נושא ידוע צריך להעביר הצעות להחלטות למזכירות ואף לאסיפה הכללית ובגלל זה הטיפול בצרכים אישיים של החבר מתאחר או שהוא לקוי.  מצב זה צריך לתקן לדבריו על ידי הקמת ועדות שיורכבו מחברים שאינם חברי הנהלה אבל שתהיה להם סמכות החלטה והוצאת כספים עצמאית.
החבר שינד ניסה להסביר את הגורמים לפער בין האידיאולוגיה של חברי "קלוסובה" לבין התנהלות החברים הותיקים. לדעתו התנאים הקשים שבהם חיו החברים בקלוסובה אלצו אותם להסתגל לעקרונות קשוחים של הסתפקות במועט ושוויון בין החברים. כשהגיעו לגבעת השלושה התברר שהעקרונות שחיו לפיהם נתונים ל"התגמשות" כמו סידור העבודה המתחשב בהעדפות החברים וביכולתם הפיזית והנפשית, כמו נהלי צריכה וכלכלה נוחים יותר אבל מאידך גילו שיש חוסר אמון של ההנהלה ביכולתם של החברים לשמור על משמעת בצריכה ועל עקרון השוויון ולפיכך נעילת מחסן הפרודוקטים לצורך מניעת גניבות או מעילות. החבר שינד מציע לחברים הותיקים "להתנער" מהאדישות שלהם כלפי צרכי החברים העולים החדשים, לענות על שאלותיהם ולספר לחדשים על כל מה שנעשה ועבר על "הפלוגה".

חברי הכשרת קלוסובה 1931. במרכז יעקב ליפשיץ וחייקה (גבעת השלושה) קיצוני משמאל עומד חיים דן (רמת הכובש ועינת)

החבר פורציה מקבוצת עולי "קלוסובה" הסביר את עמדתם של החברים החדשים. לדעתו החיים בקיבוץ צריכים לרומם את ערך החבר, הפרט. אי אפשר להשקיע במשק, בפרדות, ובנטיעות מבלי לראות קודם כל את מצב הפרט. אם חברים לא מקבלים הבראה באופן סדיר ושולחים אותם לעבוד בחוץ באופן פרטי כדי לממן ימי הבראה זה פסול וגורם פיתוי לעזוב את הקיבוץ, כי חבר רואה שבעבודה פרטית הוא יכול לדאוג לעצמו בנושאים שהקיבוץ לא דואג לו. כדבריו:"לפעמים כדאי למכור איזה דבר מהמשק ובלבד למנוע בעד עזיבת חברים".

 

עולי קלוסובה, חברי גבעת השלושה: יושב משמאל שמואל ראובני, לידו טובה ליניק בעבודה מחצבות מגדל צדק, שנות ה-30

השיחה נמשכה והרבה חברים הביעו את דעתם. חברים ותיקים הסבירו שהם מסכימים עם עקרונות שנהגו לפיהם בקלוסובה אלא שהמצב בארץ שכדי להתקיים כקהילה שיתופית אנו צריכים לחזק ולבצר את המשק מבחינה כלכלית ועלינו לחשוב גם על עתידנו המשקי ולכן אנו עושים "הנחות" בעקרונות. אנו מעלימים עין משימוש בכסף פרטי כי אין לנו אמצעים לממן את כל החוסרים הפרטיים של החברים ואנו מבינים את הצרכים האלו. כמובן שרצוי שלא יהיה ברשות החברים כסף פרטי המגיע ממקורות חוץ. היתה גם הצעה של החבר מנחם בורנשטיין לייסד קופה משותפת של כסף פרטי שתממן הוצאות אישיות לחברים, הוצאות שלא נכללו בתקציב הכלכלה והצריכה. חברים אחדים אמרו שמיזוג אמיתי בין קבוצות הותיקים והעולים החדשים יקום תוך כדי עבודה משותפת, ואחרים הציעו להוסיף פעילויות תרבותיות שיגרמו לגיבוש בין "המחנות". אך מנגד, בורנשטיין הביע התנגדות לפעילויות ממושכות בערבי ימי חול מתוך הבנה שחברים הקמים לעבודה ב- 05.00 לפנות בוקר אינם יכולים להשאר ערים עד חצות הלילה ולקום למחרת בזמן לעבודה.
נשמעו גם דעות קיצוניות יותר כגון זו של החבר חיימקה: "אנו לא צריכים עכשיו לסלק חובות אלא לספק את הדרישות של החברים".
השיחות הופסקו בהחלטה להקים ועדת תרבות ולהנהיג שעורי עברית לאלו מן החדשים שעדיין מתקשים בשפה.האם הימים שעברו הכהו את המחלוקות בין ה"ותיקים" וה"חדשים" ? האם חברים מבין עולי "קלוסובה" השתלבו גם בנהול המשק ותפקידים ב"תנועה"? האם היו עזיבות בין העולים החדשים, ובאיזה שעור ?

תשובות לשאלות אלו ועוד ננסה למצוא באחת הכתבות הבאות.

ערך והעיר – חזי ראובני

פורסם בקטגוריה גבעת השלושה, גבעת השלושה שיחות חברים, מגדל צדק, קבוצות הכשרה, קלוסובה, קליטת עליה | עם התגים , | כתיבת תגובה

למי קראת פטיש?

"הפטישניקים"

מקצוע הולך ונעלם, כך נקראו עובדי המחצבות במגדל צדק שהפעילו את הפטישים שברו ופצחו את הסלעים. סיפורו של יונה חיימוב חבר גדוד העבודה שעבד בכבישי הדרום וכבישי החוף בשנות ה- 20.אלו הותיקים בעלי ניסיון היו מבוקשים במיוחד כי הם ידעו לעבוד עם הפטיש הגדול. "הפטישניקים" יונה חיימוב היה "פטישניק".בשנים שלפני המאורעות רוב הפועלים היו ערבים. אחרי המאורעות החליפו אותם יהודים.יונה מספר בראיון למורדכי רייכר על העבודה במחצבה.

חיימוב יונה וסלבה, תמונה באדיבות זלמן חיימוב בנם

לשאלה האם היה קשה לעבוד במחצבות ענה יונה:

"להרים פטיש במשקל 15-14 ק"ג ולפוצץ אבנים כבדות שמונה שעות ביום זו לא מלאכה קלה" חיימוב זוכר את הימים הראשונים. כשהייתה מגיעה שעת הצהרים כבר לא היה כוח לאכול, היה שוכב "ברוג" על ערמת אבנים. במיוחד היה קשה בקיץ, אז היו רצים לבריכת המים לשטוף את הגוף ולהרוות את הצמאון.

חיימוב מסביר את העבודה "כמובן שזה היה מותנה בכוחו של העובד, אך יותר מזה בתפיסת העין שלו. חשוב היה לדעת כיצד ל"השכיב" את האבן והיכן לתת את המכה כדי שהאבן תתבקע ותתפורר לרסיסים. אוי למי שלא ידע את העבודה.

אלו היו מסובבים את האבן כדי להגיע לזווית הנכונה. משקלן של אבנים יכול היה לעלות על משקל טון אחד. האבן הייתה מקבלת צורה של בצל, "ציבלה" שהייתה מקשה עוד יותר את מלאכת הביקוע.

לשאלה כיצד עבדו היהודים מול הפועלים הערבים ענה חיימוב כי היהודים לא נפלו ביכולת ויעילות העבודה מן הפועלים הערבים.

אחרי שהפועלים היהודים התרגלו לעבודה נקבעה נורמה של מכסה אותה היו צריכים להספיק ביום עבודה. לארח שעמוד במכסת העבודה החלו המעבידים לערער על גודל המכבה. החלו ויכוחים גדולים ואספות פועלים סוערות. בהתערבות מועצת הפועלים נפתרו הבעיות.

העבודה במחצבות הופסקה בעקבות אירועים שונים. לימים החודשה העבודה במגדל ויונה חזר לעבוד בחציבה. הוא מספר לרייכר בעיניים נוצצות " מה לעשות, התגעגעתי לפטיש הגדול"

סיפורים נוספים אודות עובדי מחצבה מגדל צדק נתן לקרוא בספר "העמדה הקידמית" שליקט עיבד וערך מרדכי רייכר

העמדה הקידמית, כריכת הספר של מרדכי רייכר

נוני ירון
אחראית אוספים מיוחדים
מנהלת תוכן

פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, גבעת השלושה, מגדל צדק, מתוך הארכיון | עם התגים , | כתיבת תגובה

פוטו ארמוני- אסתר זמצקי

לכבוד יום האישה הבינלאומי אני רוצה להציג לכם את הצלמת הראשונה של המושבה פתח תקווה.
בשנת 2014 אצרה סיגל קהת קרינסקי תערוכה "נשכחות" במוזיאון פתח תקווה לאמנות בה בקשה לתת במה לשלוש אמניות שיצירותיהן מצויות באוסף המוזיאון. כל אחת בתחומה הייתה ייחודית וחדשנית לתקופתה. בין שתי הציירות שנבחרו חנה טברסקי (1969-1900) וחגית לאלו (שטרייט) (1961-1931) הייתה גם אסתר זמצקי. קראו את הטקסט המרגש שכתבה סיגל קהת קרינסקי אודות התערוכה באתר של מוזיאון פתח תקוה לאמנות.

אסתר זמצקי, פוטו ארמוני

"אסתר זמצקי (1978-1909) הקימה בפתח תקוה בשנות ה-30 את "סטודיו ארמוני" לצילום. בחלל הסטודיו סיידה בלבן קיר צפוני מזכוכית כדי ליצור תאורה מיוחדת. בדיוקנאות שיצרה ניכרת השפעת הצילום האוונגרדי הרוסי והגרמני החדש, על זוויות הצילום הבלתי שגרתיות שלו והשימוש בתאורה ניגודית. בכך הקדימה צלמים מקומיים חשובים וידועים, ביניהם הלמר לרסקי, שייבאו מגמות אלה והטמיעו אותן לתוך העשייה המקומית. על מנת להבליט את חדשנותה של זמצקי – מי שציוריה מתקופת לימודיה בסטודיו של צבי שור אמנם הוצגו במוזיאון בעבר, אך תצלומיה מעולם לא הוצגו בתערוכה – מסמיכה התערוכה תצלומים של זמצקי לתצלומים דומים משל הלמר לרסקי. בנוסף פורשת התערוכה היבטים ניסיוניים נוספים בעבודתה, כגון "שרֵפת" הדימוי המצולם באמצעות הצפתו באור, חיתוך הדימוי והדבקתו על רקע נייטרלי.
בתה של זמצקי מגדירה את אמה כ"פמיניסטית", ומספרת כי באמצע שנות ה-30 פעלה להקמת ארגון נשים לשוויון זכויות בפתח תקוה מתוך רצון להעלות בקרב נשות העיר את המודעות למעמדן." דברי קרינסקי.
עוד נתן ללמוד על אסתר זמצקי בספר שערכה ד"ר רות מרקוס "צלמות במרחב הפרטי/צלמות במרחב הציבורי", חמישים שנות אמנות נשים בארץ ישראל – 1920-1970 העוסק בהדרתן של נשים יוצרות מספרי תולדות אמנות.

יהודית, צלמת אסתר ארמוני. שנה לא ידועה. ארכיון משפחת רדנר דורון ציפורה ויצחק

בשנת 2009 מסרה יעל מאור בתה של אסתר חומרים אישיים והוקם ארכיון אישי על שמה. בנוסף קיימים בארכיון תצלומים שנוצרו בעקבות עבודתה של אסתר כצלמת במושבה.

נוני ירון
אחראית אוספים מיוחדים
מנהלת תוכן

פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, אמנות, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, מתוך הארכיון | עם התגים , | כתיבת תגובה

מעמד החברה בקיבוץ גבעת השלושה

מעמד הנשים (החברות) בגבעת השלושה

החברים והחברות שהתישבו בגבעת השלושה בראשיתה ב – 1925 הזדהו ברובם עם עקרונות סוציאליסטים שפרחו בין צעירי אירופה בתחילת המאה העשרים ודגלו בשוויון מוחלט לאשה. החברה בקיבוץ נדרשה לעבוד מספר שעות שווה לחבר, ובהרבה מקרים לעבוד בעבודות השדה, המטע ומשק החי. חברות נשלחו לעבוד בקטיף תפוזים בפרדסים ובקשירת ענפים. בבתי האריזה עבדו חברות בבירור ואריזה. במשתלה רוב העובדים היו חברות שעליהן ניצחה ביד רמה החברה רחל שטרן, גם הרפת נחשבה כענף שיכולות לעבוד בו חברות, וכנ"ל גם הלול. ענפי השרות כגון: מטבח, חדר אוכל, בתי התינוקות, מחסן מוצרי מזון העסיקו כמעט אך ורק חברות. דא עקה – עבודת חברות בענפי השרות גרמה לפיחות במעמדן. הסיבה היתה שענפים אלו אינם מכניסים כסף אלא צורכים כסף. לפיכך ניסו לייעל את העבודה במוסדות השרות, להפחית את מספר העובדות וציפו מהעובדות למאמץ מוגבר.

רחל שטרן מנהלת המשתלה


באספה הכללית מיום 22.6.1928 טען חבר ההנהלה יחיאל דובדבני כי ענף הלול הפסיד כסף מפני שעובדות שם שתי חברות. תגובת החברה רחל : " דובדבני העיר שהלול הוא ענף המכניס דיפיציטים. ידוע לי מהשנים הקודמות כשעבדו 3 חברות והלול הכניס. השנה לול חדש ואי אפשר שהוא יכסה את כל ההוצאות . פה מוכרחות לעבד שתי חברות מפני התנאים המיוחדים כמו חסר מים וכו.."
לאחר מכן תיקן דובדבני את הערתו ואמר: " בענין הלול, לא האשמתי את החברות, לא אמרתי כי החברות לא מתאמצות."
בעלי תפקידים טענו כי יש חברות שלא מתמסרות לעבודה כפי שמצופה מהן, נטען כי במטבח ישנה תחלופה רבה ורוב החברות אינן מוכנות לעבודה זו. כאשר חברה דרשה לאשר הוצאה לעבודות שרות כגון קניית חוטים לתפירה, נטען כי חברות אינן עובדות ולכן אין חוטים.

רחל שטרן ובתיה בנדר עובדות במשתלה


מדברי רסנר באספה ב 8/1928 : "..אוי ואבוי לנו אם אנחנו נצטרך ללמד הבנה מצד המזכיר. אמר ללאה יוסילביץ , כי היא ידעה שתעבד במטבח אז היא חלתה. כאשר פונים לגזבר בענין חוטים, אז הוא אומר שתלכנה לעבוד אז יהיו חוטים. אני יודע שהבחורות עובדות הרבה יותר מאשר עובדים הבחורים בחוץ."
באסיפה הכללית ביום 3.11.1928 קובל מנחם בורנשטיין על חוסר תכנון במקומות עבודה מתאימים לחברות, והכוונה לעבודות מכניסות – שאינן ענפי שרות. בורנשטיין נתן לדוגמא את ענף הגורן שאליו הופנו לעבודה חברים חלשים והרווח היה לא פחות מעבודת סלילת הכביש הקשה.
החברה בתיה: " יש אצלנו שאלת החברה שלא נמצאה לה פתרון. במושבה יש הרבה עבודות מקצועיות בשביל החברה, שאפשר היה להרוויח בהן, כמו טפול הרכבה בפרדסים, אך לא היתה התאמצות לתפוס מקומות בעבודות אלה. במושב החברה מרגישה כי היא משתתפת ביחד עם החבר ביצירת המשק. בקבוץ החברה לרוב עובדת רק בשרותים. אומרים שאין לנו בחורות בריאות, כי כולן נחלשו והן לא יכולות לעבוד בעבודות חוץ אך גם עבודה במטבח , במכבסה וכו היא לא פחות קשה מעבודות חוץ. השאלה העקרית אצלנו – איך לסדר את החיים הפנימיים שלנו."
מדברי אברהמ'ל זדרנובסקי: " אנחנו צריכים לתפוס מקום בעבודות יותר מקצועיות המכניסות הרבה יותר מ 17.5 גר' צריך היה לתת לחברות או חברים או חברים אחדים לעבוד איזה זמן בלי שכר, ובלבד שיכנסו למקצוע כמו הרכבה, …"
גם החבר בן-דורי מביע את דעתו : " צריכים להכניס איזו חברות שלנו בעבודת ההרכבה. …. אנחנו יכולים להגיע לחמישים אחוז של עבודה מכניסה, אך צריכים תנאים מוקדמים לזה. למשל הקטנת מספר העובדות במתפרה דורשת השקעת סכום ידוע להספקה. זה גם נעשה. בחודש זה הוצאנו עד 15 לא"י להספקה. כל זה נעשה בהדרגה אך אין מקום להתגנדרות." ( הכוונה ללבוש יקר, הערת חזי ראובני)
בישיבת ועדת סדור העבודה מ- 7.7.1928 : " גיזום: מחליטים להכניס חברות לעבודת הגזום. אפשר גם להוציא חברות מהמוסדות בשביל עבודת הגזומים." משתמע כי סדור העבודה הרבה לנייד חברות עובדות מענפי השרות לענפי עבודה מכניסה – יתכן שבתקופות של חוסר בעבודת חוץ וחוסר עבודה בענפים המכניסים, שובצו החברות לעבודות השרות. יתכן שלדעת ההנהלה וועדת סידור העבודה היה עודף מסויים בעובדות בענפי השרות וכאשר נזדמנה עבודת חוץ המתאימה גם לנשים שובצו חברות בעבודות אלו במקום בענפי השרות.
בישיבת הנהלה מ 13.7.1928 בנוכחות חבר המרכז החקלאי נטע הרפז, דנו בבעיות המשקיות, ובהן עבודת החברות, הובעה דעה כי החברות מרגישות שיש כלפיהן יחס מפלה מצד ההנהלה כיוון שרובן אינו עובד בעבודות מכניסות. החברה ויטה הדגישה את הרגשת העלבון של החברות ואמרה: "לא התכונו שהבחורות צריכות לעזב את המחנה, אלא כאשר הגזבר עונה עד שלא תשלחו פועלים לעבודה, לא אתן כסף, אזי יש להגיד זאת."

בישיבת סידור העבודה 24.11.1928. הוחלט לקבוע חברות לעבודה בבירור בפרדסים. ארבע חברות נתבקשו לחפש אצל הפרדסנים במושבה אפשרות להתקבל לעבודה בבירור. בישיבת ההנהלה ב 22.1.1929 דיברה רחל שטרן על אפשרות הגדלת המשתלה וטענה שחבר הנהלה מנסה להגביל את ההגדלה הזו. רחל הוסיפה: : אין להגביל את הגדלת המשתלה כי יש צורך להעסיק את החברות בעבודת המשתלה.

בדיון בנושא בית התינוקות קבלה המטפלת פרל'ה ז'ק על עבודתן הקשה של העובדות בבית התינוקות. בתשובה אמר בן-דורי : "אני מתנגד להגדלת מספר העובדות בבית הילדים. אפילו אם זה יהיה על חשבון החינוך." (סביר להניח שהתנגדותו של בן-דורי היא מהטעם שהעבודה בבית הילדים אינה "עבודה מכניסה" והוא מעדיף להפנות חברה לעבודה בקטיף תפוזים או במשתלה שם היא תוכל להביא כסף תמורת עבודתה, הערת חזי ראובני)
( יש לשים לב לעובדה שבשנים 1928/29 מספר הילדים בגבעה היה קטן ועדיין לא הועסקו נשים רבות בטיפול בילדים, בגננות ובהוראה. האם בשנים הבאות הצטמצם מספר החברות העובדות בעבודה מכניסה ? הערת חזי ראובני)

טובה ליניק עובדת במחצבות מגדל צדק


בכתבות הבאות נבדוק את השינויים בהרכב כח העבודה בקיבוץ ואת השפעת הנשים על רמת ההכנסות עם כניסת מפעלי תעשיה לקיבוץ וכאשר צומצמה עבודת החוץ של החברים.

ערך והעיר: חזי ראובני

פורסם בקטגוריה גבעת השלושה, גבעת השלושה שיחות חברים, נשים במושבה | עם התגים , | כתיבת תגובה

ההכנות לקליטת חברי הכשרות קלוסובה ו"תל-חי" מפולין

באמצע שנת 1928 החלו דיבורים בין חברי גבעת השלושה על הסיכוי לקבל ל"גבעה" תגבורת של חברים שעתידים לעלות מפולין מאחת ההכשרות שייסד ארגון "החלוץ" באירופה. בהכשרות אלו התרכזו צעירים שעסקו בעבודות שונות בהתאם לצרכים באזור שבו נמצאה ההכשרה. בהכשרת "קלוסובה" עסקו החברים בעיקר בעבודות מחצבה. אורח החיים בהכשרה היה שיתופי ואמצעים כספיים למחיה להלבשה ולמגורים היו דלים. החברים בהכשרה הורגלו למחסור ועבודה פיזית קשה וכך גיבשו אידיאולוגיה שהתאימה להתיישבות בארץ ישראל, במיוחד בקיבוצים. המוסדות בארץ ישראל שפעלו לקליטת עליה ניהלו קשר מתמיד עם נציגי החברים בהכשרות באירופה, דאגו לסידור סרטיפיקטים (רשיונות עליה) לחברי ההכשרות, ותכננו איך לקלוט את החברים כשיגיעו לארץ.

חלוצי קלוסובה בפולין, תצלום פרידה מהקבוצה מהעולים ארצה, 1929.

חלוצי קלוסובה בפולין, תצלום פרידה מהקבוצה מהעולים ארצה, 1929.


בגבעת השלושה קוו החברים לקבל את העולים החדשים מההכשרות, ידעו על תנאי חייהם והאידיאולוגיה שהתפתחה בהכשרות. מדי פעם היו שליחים מהארץ בהם גם חברי "הגבעה" כמו פנחס רשיש ואחרים, שיצאו לאירופה ליצור קשר עם החברים בהכשרות, לספר להם על תנאי החיים בארץ ולהתרשם מהחברים ומרצונם להגיע לארץ ישראל ולהתיישב ולעבוד בקיבוצים.
פנחס רשיש, שליח ה"חלוץ" באירופה חבר גבעת השלושה. ראש העיר הרביעי של פתח תקווה

פנחס רשיש, שליח ה"חלוץ" באירופה חבר גבעת השלושה. ראש העיר הרביעי של פתח תקווה


בשנת 1928 עוד לפני הגעת העולים מההכשרה באירופה, הביעו בהנהלת "הגבעה" דעות שחלק מהחברים במקום אינם עושים מאמץ ראוי בעבודה, במשמעת ובחיי החברה ב"פלוגה" ולכן עתידים יהיו לעזוב בין אם מרצון ובין אם בכפיה. כפתרון לעזיבת חלק מהחברים נשענו חברי ההנהלה על האפשרות של הגעת החברים מהעליה.
מדברי משה מיז'יבובסקי בישיבת ההנהלה ביום 7.5.1928 : "… אין אפשרות לשום הנהלה להוציא לפועל דבר אם אין חילים. הגוף שלנו מתנוון ואין כל יכלת להמשיך את הדבר הלאה, הצעתי שתהיה ועדה, שתוציא חברים בלי רחמים ואלה שישארו יוכלו אולי להמשיך עד שתהיה עליה …"
יצחק טבנקין, יו"ר הנהלת "הקיבוץ המאוחד" הסתייג מדבריו של משה על הוצאת חברים וטען כי " הקבוצה נמצאת בכל תקופותיה במצב של עליה" וכן בהמשך: "… על שאלת החלפת אנשים, פזור … אין מה לדבר…"
באספה כללית מיום 11.5.1928 אמר החבר חיים שדבר בין השאר על עזיבת חברים : "… אל יאוש, ישנם די חברים מלאי מרץ ונוכל להמשיך עד עליה חדשה."
בשיחות רבות הן בישיבות הנהלה והן באסיפות הועלה נושא העליה החדשה כמשהו שיהווה מפנה לטובה למתיישבי גבעת השלושה. חברי עליה חדשה יוכלו להיות כוח עבודה רענן לעבודות חוץ או לפיתוח ענפי משק של הקיבוץ. חברי העליה יוכלו להיות אלטרנטיבה לחברים מיואשים, חסרי מוטיבציה או חלשים. גם המחשבה על קבלת החברים ואיך החברים החדשים יתרשמו מהקיבוץ הצעיר, הביאה למוטיבציה מוגברת לשפר את חיי החברה והיחס לעבודה על מנת לא ליצור רושם שלילי בעיני החברים העולים שיגיעו.
יצחק טבנקין יושב ראש מזכירות הקיבוץ המאוחד

יצחק טבנקין יושב ראש מזכירות הקיבוץ המאוחד

השיחות בעלמא אודות סיכויים לעליה הפכו לנושא ממשי כאשר נערכה ישיבת ההנהלה עם הח' קפילוביץ בענייני עליה ב – 16.6.1928 . הח' קפילוביץ בא מטעם ההנהלה הציונית לברר את האפשרויות לקליטה , כמו כן גם את הרצון לכך מצד כל קבוצה וקיבוץ. נמסרו לו מספרים על המצב במשק העצמי ובעבודה במשק הפרטי (עבודות חוץ – הערת חזי ראובני) ועל מספר האנשים העובדים בכל ענף וענף.
כאמור, היתה תקוה בין החברים ב"גבעה" לקליטה של עולים מההכשרות באירופה וקליטה במספרים גדולים, אך היו גם פקפוקים גם לגבי מספר העולים שניתן ורצוי לקלוט וגם בעצם העובדה באם המוסדות אכן יפנו את העולים לנקודות הישוב הקיימות, או להקמת נקודות חדשות, או יתנו העדפה לקליטה ב"עין חרוד" בגלל שחברי מזכירות "הקיבוץ המאוחד" יושבים בעין-חרוד. (יצחק טבנקין למשל – הערת העורך). בישיבת ההנהלה מיום 24.8.1928 העיר החבר הירשק'ה (צבי הגבעתי): "צריכים לכוון את העליה החדשה לנקודות הקיימות מפני שמצבם קשה מאד והם מצפים לעליה החדשה, צריכה להיות סיסמא : שמירה על הקיים". (הערה זו באה כתגובה על הערכות כי עבור העולים החדשים יוקמו פלוגות חדשות – דהיינו נקודות התיישבות חדשות ולא חיזוק ההתיישבות הקיימת. – הערת העורך)
זונדר: "רוצה להזכיר את המזכירות שלא תעוף בשחקים. מן החברים החדשים הרבה בהוודעם את התנאים הקשים לא ילכו לקבוץ" (בענין זה כנראה החבר זונדר העריך לא נכון את נחישותם ומסירותם של חברי ההכשרות לרעיון הציוני וההתישבותי, הערת העורך)
פרוזנסקי (יעקב אחוה): "כל הענין של העליה החדשה עוד לא בטוח, כי הוא תלוי באישים ומוסדות העליונים…. חברי המזכירות מפני היותם נמצאים בעין חרוד, לא מכירים את שאר המקומות ומספרים בעיקר על עין חרוד.."
באסיפה כללית 23.8.1928 השתתף החבר תרשיש ממזכירות הקיבוץ המאוחד. בדבריו התווה קוים לניהול קליטת העולים החדשים, בין השאר ציין שמתוכננת פלוגת חציבה בירושלים שחבריה יהיו עולים מהכשרת "קלוסובה". (כנראה בגלל נסיון בעבודת חציבה בהכשרת קלוסובה ) בדבריו התייחס גם לעלית קבוצת הכשרה מגרמניה : "בגרמניה ישנו קבוץ "חרות". הגרמנים בקושי נקלטו בתוכנו – ואם הנסיון הזה שוב לא יצליח – יש סכנה של חורבן כל העליה הגרמנית. לפי דעת הקבוץ עלינו ליצור פלוגה מיוחדת של גרמנים…" . (לא נעמיק במאמר זה על הנושא המיוחד של קליטת העולים מגרמניה, שכן נושא זה יכול להחקר במסגרת של הכנת מאמר נפרד – הערת העורך)
בישיבת ההנהלה ב 26.1.1929 דווח כי תוך שבועיים עד שלושה שבועות תגיע ל"גבעה" קבוצת ההכשרה "תל-חי" מפולין. הוחלט להכין מסיבה לקראת העולים הנקלטים בגבעת השלושה. התכנון לגבי מספר העולים היה לקלוט 30 עד 35 חברים מהכשרת תל-חי. החבר בן-דורי טען כי המספר של 35 עולים אינו מספיק ועלינו לדרוש להפנות אלינו עוד עולים – אפשרי מהכשרת "קלוסובה".
נמסר לחברים כי ההסתדרות הציונית תתמוך בקליטת העולים במענק שינתן לקיבוץ עבור קליטתם. כמה חברים הציעו לנצל את המענקים לפיתוח ענפי המשק וביצוע נטיעה. אחרים טענו שכספי הקליטה צריכים לשמש רק לצרכי העולים באופן ישיר.
מדברי החבר בנדורי בישיבת ההנהלה ביום ג' 29.1.1929 : "… חלק גדול של הכספים נצטרך להוציא בשביל סידור החברים החדשים. על ידי קומבינציות פנימיות נוכל להשתמש בכספים האלה בשביל הנטיעה למרות מה שאולי לא "נרויח" מהכספים האלה."
באסיפה כללית ביום ה' 7.2.1929 , הביע יצחק טבנקין, יו"ר מזכירות "הקיבוץ המאוחד", את דעתו כי ב"גבעה" ניתן לקלוט כ – 50 מעולי קלוסובה הצפויים להגיע. הובעו גם הסתייגויות מהמספר הגדול (המתוכנן) של 50 חברים נוספים, מסיבות של חוסר מקומות עבודה, גם מסיבת הכשרת חברי קלוסובה שהיא חציבה שבאותו זמן לא התאימה לגבעת השלושה. (העבודות במחצבת "מגדל צדק" החלו בתקופה מאוחרת יותר- הערת העורך) הובעו גם דעות כי חברי קלוסובה מעוניינים בקליטה ב"פלוגה עירונית" שהחברים בו יעסקו בתעשיה. מדברי החבר מנחם בורנשטיין:" סוף כל סוף נצטרך ליסד פלוגה עירונית מקבוץ קלוסובה…"

מה היתה מציאות הקליטה של עולי ההכשרות בגבעת השלושה? כמה חברי הכשרות נקלטו ב"גבעה", האם נקלטו ללא קשיי קליטה ? האם האידיאולוגיה של חברי קלוסובה התאימה למציאות הקיבוצית הארץ-ישראלית ?
על שאלות אלו ואחרות נענה באחת הכתבות הבאות.

ערך והעיר : חזי ראובני

פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, גבעת השלושה, גבעת השלושה שיחות חברים, קבוצות הכשרה | עם התגים | כתיבת תגובה

ד"ר אהרון מאיר מזי"א "רופא המושבות"

למה נדרשתי לספר לכם אודות ד"ר מזי"א רופא המושבות. ארכיונים אישיים מזמנים לנו הפתעות והתרגשויות. אחת מהן הייתה אתמול. בעת סידור אוסף ספרי הרפואה של ד"ר פלר שהיה מנהל בית החולים "השרון" נתקלתי בספר עב כרס גדול ושחור. מבט מהיר אני מזהה שזהו מילונו המפורסם "ספר המונחים לרפואה ולמדעי הטבע" שכתב ד"ר מזי"א וערך ד”ר שאול טשרניחובסקי. המילון יצא לאור בשנת 1934. מייד צללתי בין שורות המונחים והמחלות שפתאום קבלו שמות בעברית קראתי את ההקדמה שכתב חיים נחמן ביאליק. אנחנו מכירים את משפחת מזי"א והקשר למושבה פתח תקווה. אבל, גדולתו של האיש והשפעתו גדולה ומשמותית.

אהרן מאיר מזי"א 1858 –‏ 1930, מקור ויקיפדיה

אהרן מאיר מזי"א 1858 –‏ 1930, מקור ויקיפדיה

ד"ר אהרון מאיר מזי"א היה איש רב פעלים ודמות נדירה ביישוב היהודי המתחדש בארץ יישראל בכלל ובירושלים בפרט. פעיל ציוני חשוב, רופא מושבות הברון, מהנדס, פרדסן, מלונאי ורב מוסמך. בנוסף היה איש השפה העברית אשר המציא בה מילים רבות. בין באי ביתו נפגשו דמויות מרכזיות כמו: אליעזר בן יהודה, ח.נ. ביאליק, שאול טשרניחובסקי, הרב קוק, בוריס שץ ואחרים שהיו שותפים במפעלים ובפעילות הרבה בה היה חלוץ ושותף.
המושבה פתח תקווה נתנה מקום של כבוד לד"ר מזי"א. בספר היובל שנכתב במלאת חמישים שנה ליסוד פתח תקווה מעלים על נס את העובדה שבאותה שנה חלים גם יובל ה- 70 של ד"ר מזי"א וגם מלאות 40 שנה "לבואו של בעל היובל לא"י לכהן בתור רופא במושבות העבריות ביהודה, יצטרף איפה יובל החמשים של המושבה לחג כפול ומשולש" (ספר היובל עמ' תלג'). פרנסי המושבה זוכרים לו חסד גדול על היחס המיוחד שקבלו לאור מצב הבריאות הרע עקב מחלת הקדחת. במיוחד אצל האיכרים הראשונים שישבו על חוף הירקון (הירקונים נ.י.). מזי"א יעץ לברון לנטוע יער אקליפטוסים בסביבות המושבה כדי לנסות למגר את מחלת המלריה. הם זוכרים כיצד היה בא למושבה בתנאים קשים של קיץ וחמסינים, ימי גשם כשנחל המוסררה עלה על גדותיו וד"ר מזי"א נאלץ לעבור בו תוך סכנת טביעה.
הוא היה בין הראשונים שהבינו שהיישוב לא יוכל להתקיים על ענף כלכלי יחיד (היין) ונמנה על ראשוני נוטעי הפרדסים. בפתח תקווה נטע את "פרדס מזי"א" והעסיק בו פועלים עבריים בלבד ויחד עם שמשון רוקח מיפו ויהושע שטמפפר, נמנה על מייסדי אגודת "פרדס" וכיהן כיו"ר האגודה עד מותו בשנת בהתר"צ, 1930.

אורזים בפרדס מזי"א. מימין עומד ד"ר מזי"א, תצלום מאוסף הארכיון

אורזים בפרדס מזי"א. מימין עומד ד"ר מזי"א, תצלום מאוסף הארכיון

בין הגלופות של הספר היובל השני שלא הודפס קיים דוח גדול שכתב מזי"א אודות מצב הבריאות בין השנים תרס"ה- תרפ"ח (1905-1928). מסמך מרתק אודות התנהלות "מערכת הבריאות" במושבה. הקמת "טיפת חלב", מצב הסניטריה בבתי הספר, טיפול במחלת "הגרענת", הקמת קופות חולים ומוסדות רפואה מסודרים.

מזי"א, נולד בשנת 1858 בחבל מוהילב ברוסיה. לפירוש שם משפחתו יש יותר מגרסה אחת: יש האומרים שאלו ראשי תבות של "מזרע יהודים אנוסים" (מזרע ישראל איסרלין). נפטר בשנת 1930.

ד"ר אהרון מאיר מזי"א (יושב) רופא בית החולים שברחוב נחמה, בצריפים. שנות השמונים למאה ה- 19 מתוך אלבום משפחות של ראשון לציון

ד"ר אהרון מאיר מזי"א (יושב) רופא בית החולים שברחוב נחמה, בצריפים. שנות השמונים למאה ה- 19
מתוך אלבום משפחות של ראשון לציון

מזי"א הצעיר למד בישיבת מיר ונחשב לעילוי. אולם רוח ההשכלה משכה אותו אליה. הוא שילב לימודים תורניים עם לימודי חול. בשנת 1876 הגיע לברלין ללמוד בבית מדרש לרבנים לתואר רב. במוסד זה למדו גם פילוסופיה, הסטוריה ספרות וכד'. במקביל למד גם לימודי הנדסה בפוליטכניקום. אחר זמן הגיע למסקנה שלימודי ההנדסה שלו לא מתאימים כי הארץ זקוקה יותר לרופאים, ובקיץ 1884 נרשם ללימודי רפואה. יותר מאוחר התמחה במחלות פנימיות, עור ועיניים בפריז.
הוא נחשף גם לתנועת חיבת ציון ולסוציאליזם והוא וחבריו חברו גם לתנועה הסוציאליסטית הגרמנית. כבר בגולה הבין את חשיבות עלייה לארץ ישראל והיה שותף לייסוד אגודה בשם "ניר" שעודדה יהודים להתיישב בארץ ישראל. לאחר ביקור הברון רוטשילד בארץ ישראל ולנוכח מצב הסניטרייה והרפואה ביקש ממנו, הברון, לנסוע לארץ ולהיות רופא במושבות יהודה (ראשון לציון, פתח תקוה, עקרון וגדרה) ומזי"א קיבל זאת ברצון ועלה ארצה (1889) והתיישב בראשון לציון בה הקים בית חולים (1890) ובית מרקחת בו היו תרופות יקרות מציאות.
הוא התמחה בריפוי מחלות מקומיות כמו קדחת, גרענת, דלקת קרום המוח ופעל רבות כדי להעלות את רמת התברואה הירודה. הוא נאלץ לעבור ממושבה אחת לרעותה ברכיבה שגזלה זמן רב, אבל הוא עשה חיל בעבודתו ומסירותו לא ידעה גבול. תפקידו כרופא המושבות הסתיים עם מעבר המושבות מרשות פקידות הברון ליק"א.
דר' מזי"א המשיך להטיף בכל כוחו בנושא שמירת ההיגיינה שכן יותר נכון למנוע את המחלות בטרם תבואנה מאשר לטפל בהן כאשר הן תוקפות. "ערבי קריאה" שקיים הוא דיבר על דרכים וכלים לשמירה על היגיינה ועל דרכים למניעת מחלות עיניים וקדחת.

אחת מפעולותיו היותר חשובות היתה במסגרת ועד הלשון בו היה חבר.
יחד עם בן יהודה, עם זאב יעבץ ועם יחיאל מיכל פינס חלוצים ומחדשי עברית פעל רבות ליצירת מונחים רפואיים בעברית. סייע לבן יהודה כשעבד על מילונו הגדול. כתב ופרסם מאמרים בעיתונו "הצבי" הקשורים בחידושים וחקר השפה העברית. יחד עם דוד ילין ואליעזר בן יהודה ייסד את "ועד הלשון העברית" והיה נשיאו השני במשך שמונה שנים. גולת הכותרת של מפעלו הבלשני הוא המילון הרפואי הגדול שעבד עליו שנים רבות, ואשר יצא לאור בשנת 1934 רק אחרי מותו. "ספר המונחים לרפואה ולמדעי הטבע" בעריכת דר' שאול טשרניחובסקי, המשורר והרופא, ועם הקדמה שנכתבה על ידי ביאליק. מחידושיו הלשוניים: שעלת, גזזת, גרענת, אדמת, בצקת. עם מות בן יהודה בשנת 1922 היה מזי"א סגן נשיא הועד ובשנת 1926 היה לאחד מנשיאי הועד.
בספרו "דבר עברית" כותב ד"ר יוסי לנג על מרקם היחסים בין גדולי הדור כמו: מזי"א, בן יהודה, בוריס שץ ואחרים שראו את התחדשות הציונות לא רק באופן המדיני כפי שראה הרצל. אלא, גם בהיבטים של התחדשות שפה ודימור עברית, תרבות ואמנות.
מזי"א היה חבר קרוב מאוד למשפחת בן יהודה. אף היה רופאו האישי, עמד ליד מיטתו בטרם נפטר. כתב עליו בן יהודה:
"מנהגי בקביעת שמות למושגים מדעיים בפרט בענייני מחלות ורפואות להתיעץ עם ידידי דר' מזי"א שהוא בן סמך לדבר, הן מבחינת המדע והן מבחינת הלשון."
וסיפר בוריס שץ בחגיגת יובל 70 למזי"א:
"באחד מהלילות האלה שעד אז לא ראיתי כמוהם מימי, יצאתי לראות את ירושלים, הישנה כולה בחושך. רק בשני בתים ראיתי חלונות מוארים עד שעה מאוחרת. למחר נודע לי שאחד החלונות הוא של אליעזר בן יהודה ז"ל והשני של דר' מזי"א יבדל לחיים. ביקרתי אותם ונהיינו לידידים. שניהם עסקו בעבודה גדולה, בן יהודה במילון השפה העברית ודר' מזי"א במילון מדיציני."
הוא השתמש הרבה במילים במשקל "פעלת" למחלות כמו: אדמת, קצרת (אסטמה), כלבת, צהבת, בצקת. אבל היו לא עוד חידושים שלא במשקל הזה כמו שנית (סקרלטינה), אסכרה (דיפטריה) צרדה או צלחתה (מיגרנה).
להלן דוגמאות לשמות מחלות אותם חידש ולא כולם נקלטו:
משקל פעלת – אדמת, בהקת, בהרת, גדמת, גזזת, גחלת, גרבת, גרענת, דלקת…..
משקל פעילה – כוויצה, נקיעה, סלידה, רעידה, תפיחה, תקיפה….
במשקל פיעול – גיהוק, דלדול, טיפוס, כילוי, עיטוש, עיפול, פיהוק, פרפור, שיהוק, תלתול…..
בסיומת ית – אבבית, גוממית, זאבית, חזזית, חזירית, חספנית, חפפית, חרדלית, נשית, עווית….

בכנס יובל השבעים, 1929 מתאר ביאליק את חמש עטרות בהן זכה מזי"א.
"– ד"ר מזי"א חתן הערב זה לכמה עטרות, ואני זוכר חמש מהן: עטרת חכמת הרפואה, עטרת הבלשנות, עטרת מהנדס, עטרת מעשים טובים בעבודתו הצבורית ועטרת ההוראה. עתה זכה לעטרה נוספה וחשובה, עטרת תפארת שיבה. אני כשלעצמי חושב את עטרת הבלשנות ליותר חשובה, כי "החיים והמות ביד הלשון", בלי לשון אין חכמה, אין תורה ואין רפואה. לפנים בישראל – סתם דוקטור הוא זה שאינו יודע צורת "אלף", דבר זה עלול היה אפילו למעט את דמות הדוקטור שבו, עד שלרוב השתדלו לכסות על זאת גם אלה שידעו קצת. אני מעלה בזכרוני רק יחידים שצרפו תורה לרפואה, את בוקי בן יגלי ואת צ'רניחובסקי, ואחד מהם הוא ד"ר מזי"א."
דר' מזי"א נפטר ב – 1930 .


הספר " חמש עטרות" מספר את סיפורו של "הגאון שלא מיצא את עצמו". סמדר ברק כותבת אודות דמותו המשמעותית רבת הסתירות שלא זכתה להרכה הראויה " "במהלך הקריאה מתגלה לקוראים דמותו רבת הפנים של מזי"א, מצעירותו ועד זקנותו: יתמות וילדות חסרת ביטחון, נעורים סוערים בקרב המהפכנים הצעירים, לימודים ומחקרים מלאי סקרנות ועניין, עושר ורוחב לב, קפדנות וקצרות רוח, של רופא חד עין שאהב בכל לבו את ילדיו ואת אשתו."
כיום בית מזי"א עבר שימור ושיפוץ הוא משמש כיום בית לקבוצות תיאטרון ירושלמיות. אחת ההצגות שמעלה תיאטרון פסיק היא "הבית של דוקטור מזיא" המספרת את סיפורו של האיש רב פעלים
נוני ירון
אחראית אוספים מיוחדים
מנהלת תוכן

פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, פרדסנות | עם התגים , | כתיבת תגובה