מרוץ הלפיד- תנועת המכבי

מאבקם של המכבים שימש מקור השראה לתנועה הציונית המתחדשת ולראשוני היישוב בארץ ישראל. הם ראו בתקופת החשמונאים וגבורתם ביטוי לעצמאות ביטוי עצמאות מדינית בארץ ישראל.

מרוץ הלפיד, ורה וייצמן מקבל את הלפיד מידי אידלשטיין משה יושב ראש מכבי צעיר, 1960 צלם לא ידוע. ארכיון אישי של משה ורינה אידלשטיין

ורה וייצמן מקבלת את הלפיד מידי אידלשטיין משה יושב ראש מכבי צעיר, 1960 צלם לא ידוע. אוסף משה ורינה אידלשטיין

מרד החשמונאים וחידוש הריבונות היהודית בשנת 164 לפני הספירה שימשו כמקור השראה לערכים של לאומיות מודרנית.

מרוץ הלפיד – תנועת המכבי

מרוץ הלפיד הוא מסורת שהנהיג ד"ר לודביג להרפרוינד, יו"ר תנועת מכבי העולמית תנועת  בחורף דצמבר 1944 . המרוץ מתקיים כל שנה בחג החנוכה. הלפיד מוזנק בטקס מרשים בקברות המבכים שבמודיעין, מופץ ונשלח לכל קצות הארץ. סופו של המרוץ בירושלים, טקסים ברחבת הסוכנות היהודית, טקס מרגש ברחבת הכותל ושיאו של היום הדלקת החנוכייה בבית נשיא המדינה. בשנים האחרונות נשלח הלפיד גם למחנות צה"ל, ערי פיתוח מרכי קליטה. וכל שנה נבחר נושא חינוכי סביבות מתנהלות פעולות חינוכיות בכל סניפי התנועה.

בשנת 1966, מרוץ הלפיד ה-22 החלו לשלוח את הלפיד גם לגלילי המכבי ברחבי העולם. האש מקברות המכבים משמחת את אנשי הקהילות היהודיות, בתי אבות ובבתי ספר היהודיים ובמועדוני תנועת המכבי מתקיימת פעילות חינוכית.

הרעיון למנהג הושפע מטקס הדלקת הלפיד האולימפי  שהודלק ביון והעבר לאצטדיון בו נערכו המשחקים האולימפיים, מנהג שחודש באולימפיאדת ברלין ב 1936. וגם לציין את אופן העברת מסרים בתקופת המשנה על ידי הדלקת לפידים ומשואות, או העברת הודעות על ידי שליחים שהיו רצים עם לפיד לישוב ומשם היה ממשיך רץ אחר.

מרוץ הלפיד ראשון שנערך ב כ"ט בכסלו תש"ה קיום המרוץ היה מבצע מסוכן ומורכב כי מסלול המרוץ עבר סמוך ליישובים ערביים. באחת הפעמים סיור מקדים למרוץ הותקף על ידי ערבים. המשטרה הבריטית לא הייתה מרוצה מאישור שקבל בסיור מהמשטרה הארצית לא הגישה עזרה כלל.

בני ראב נושא את הלפיד, מרוץ 1946, צלם לא ידוע.ארכיון אישי בני ראב

תיאר מעיתון 'דבר' את מהלך המרוץ, שנערך ביום שישי (19.12.44): "עם זריחת השמש הגיעו אל קברות החשמונאים. אחרי טקס קצר הודלק לפיד שהועבר בריצת שליחים עד תל אביב… את המקומות השוממים קיבלו עליהם חברי "המכבי" העסוקים בהוראת תרבות הגוף בחטיבות הצבא: פייזנר, אל. אטרמן, מירון אברמסון, א. קוריצקי; ובישובי הדרום רצו חברי האגודות מרחובות, ראשון ונס-ציונה… בס"ה השתתפו במירוץ למעלה ממאתים רצים. בשעה ארבע אחה"צ הגיע המסע לתל אביב ורבים הצטופפו לראות את המחזה. הרצים והלפיד בידיהם, עברו ברחובות הראשיים עד הגיעם לבית המכבי שברחוב המכבים."

חג החנוכה – חז"ל

התנועה הציונית בראשיתה חיפשה סמלים מן ההיסטוריה היהודית שיהיו עוגן לתחייה הציונית הלאומית בארץ ישראל. אופיו של חג החנוכה כחג לאומי וניצחון צבאי היה מוצנע במשך השנים. חג החנוכה הוא החג המסורתי  היחיד שאינו נזכר בתנ"ך, אלא בספרי המקבים (אלו לא נכללים בתנ"ך). שם מתוארים אירועי המרד וניצחון של החשמונאים על אנטיוכוס ואפיפנס וצבאו. בנוסף מצוין שם מועד החג כ"ה בכסלו. זהו תאריך חנוכת המזבח לאחר הניצחון על היונים וטיהור המקדש.

מרוץ הלפיד, טקס הדלקת החנוכייה בבית הנשיא זלמן שזר, שנות ה- 60 צלם לא ידוע. מארכיון אישי ל משה ורינה אידלשטיין

לפי ספרי המקבים הם ראו בחנוכת המזבח את הסמל לחידוש הריבונות בארץ ישראל. אולם שנים רבות לאחר המרד אנו רואים את תפיסתם של חז"ל שבחרו להפחית בחשיבות האירוע הצבאי ולהדגיש את המשמעות הרוחנית והדתית של החג והעצמת נס פך השמן והדלקת הנרות. והסיפור המוכר, נמצא פך שמן (כלי קטן לנוזלים) שלא טומא על ידי היוונים, למרות כמות הקטנה הספיק לשמונה ימים. כולנו שרים עד היום: "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם וזמן הזה".

חז"ל לא ראו במקבים את גיבורי החג. אלא, הנס שאפשר למעטים וחלשים לנצח את החזקים. שהרי מברכים "על הניסים". מבחינתם זה ניצחון דתי רוחני הושג בעזרת האל שהשיא שלו: טיהור המקדש, חנוכת המזבח והדלקת המנורה.

מרוץ הלפיד, מגיע בפעם הראשונה למצדה, מימין אידלשטיין משה, משמאל וילי קריים. 1964, צלם לא ידוע

חג החנוכה – התנועה הציונית הלאומית

התנועה הציונית לא קבלה את דעתם של חכמי חז"ל.  לא הנס הוא שהביא את הניצחון. שירים רבים מבטאים גישה זו. "אנו נושאים לפידים", נס לא קרה להו פך שמן לא מצאנו…" " מי ימלל גבורות ישראל?" המסקנה היא "ובימינו כל עם ישראל / יתאחד יקום ויגאל".

בדצמבר 1907 נסעו מורי ותלמידי גימנסיה "הרצליה" אל מקום שאותו זיהו תושבי הכפר "אל מידיה" כ "קבור אל יהוד". שם נמצאו שתי שורות של תשעה קברים החצובים בסלע. הם הדליקו במקום נר ראשון של חנוכה וקבעו את "קבור אל יהוד" כ "קברות המכבים". (בקישור תוכלו למצוא פרטים נוספים על מחקר בעקבות המיקום המדויק של קברי המכבים.) כך נקבע מקום טקס הדלקת הלפיד לשנים הבאות.קברי המכבים, מודיעין, ויקפדיה

בעקבות קריאתו של מקס נורדאו בקונגרס הציוני השני (1898) להקמת "יהדות השרירים", יהדות שאינה מתבססת אך ורק על לימוד ורוח אלא גם על חיזוק הגוף, וזאת לטובת חיזוק הנפש אשר תוביל לתחיית העם היהודי בארצו. אגודות אלו, אשר בתחילה נקראו על שם גיבורים שונים מההיסטוריה של העם היהודי, התאחדו תחת השם "מכבי", כהוקרה לעצמתם וכוחם של יהודה המכבי ולוחמיו, אשר היו חזקים גם בגופם וגם באמונתם באלוהים.

נוני ירון אוצרת אוספים מיוחדים

פורסם בקטגוריה מכבי אבשלום, מכבי צעיר | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

בן גוריון יחסיו והתייחסויותיו לפתח-תקווה לאורך שנים

כמה אירועים התרחשו בתקופת חודש כסלו הקשורים בהיסטוריה של דוד בן גוריון. יום פטירתו ב-1 בדצמבר 1973 ו' בכסלו ה'תשל"ד. יום פטירתו הוא מועד לאומי ישראלי. יום זה נקבע על ידי הכנסת בחוק דוד בן גוריון, ה'תשל"ז 1976.                                                                                                בנוסף בחנוכה תרפ"א 4 בדצמבר 1920 התכנסה בטכניון בחיפה ועידת הייסוד של ההסתדרות החוגגת ממש בימים אלו 100 שנה להולדתה.

תודה לזלמן חיימוב על התחקיר המעמיק ואיסוף  קטעי נאומים והכתבים.

יחסיו של בן גוריון עם פתח תקוה ואנשיה ידעו עליות נשגבות ומורדות תהומיות. גורמים שונים השפיעו על היחסים. מצד בן גוריון הגיל שלו, תפקידיו הציבוריים ושינויים חברתיים שחלו ביישוב ובתנועה הציונית. מצד אנשי המושבה פתח תקוה, יחסם לבן גוריון הושפע מיחס השלטון התורכי והבריטי וקשרים עם ההנהגה הציונית.

בן גוריון נואם בכנס העלייה השנייה 1930, צלם בן נעם ניסן

בראשית דרכה של המושבה אופן התנהלות פרנסיה הושפע מהשלטון התורכי העוין, היה חשש מהתארגנויות ציבוריות כלל ארציות. המייסדים נטו להאמין ביכולותיהם העצמיות להתגבר על כל המשוכות. אולם, נסיבות שונות גרמו לשינוי בתפיסה של בני המושבה.

שינויים פוליטיים כמו: סיום השלטון התורכי, הכיבוש הבריטי ויסוד שלטון בריטי. במקביל התפתחות המוסדות הציוניים הממלכתיים, הכרת השלטון הבריטי בסוכנות היהודית כנציגת התושבים היהודיים. הצורך להיעזר במוסדות השלטון אלו שינו את אופיים המסתגר של בני פתח-תקווה. לצד השינויים הפוליטיים התרחשה נטישת האמונה הדתית של מרבית צעירי המושבה והתארגנותם בארגונים ארציים.

בן גוריון, מתוקף תפקידו כעומד בראש ההסתדרות ובמפעליה היצרניים החל ליחס חשיבות לכלכלה מאוזנת שבלעדיה המשק ההסתדרותי לא יוכל לשרוד. זאת,  לאחר התמוטטות סולל-בונה והגעת "המשביר" לסף התמוטטות. דרישות ההתיישבות הרבות והצורך להיעזר במקורות הון פרטי, הבהירו לבן גוריון את נחיצות המשק הפרטי וההון הפרטי ואנשיו.

גם האיכרים, שבתחילה, פסלו את המוסדות הציבוריים הלאומיים,

אברהם שפירא ודוד בן גוריון, אירוע ושנה לא ידועים. צלםסמי פרג'

החלו להיעזר בכספים לאומיים כדי להרחיב את התיישבותם, כדי לפתח את משקיהם ולבנותם כמשקים מעורבים. לבסוף הצורך במשאבים כלכליים, והאיבה המשותפת לשלטון הבריטי שהפך את עורו, קירבו את שני הצדדים לשיתוף פעולה.

דוד בן גוריון העריץ את מייסדי פתח-תקוה ואת חלוציות פעולתם. אך, בהיותו מזכיר ההסתדרות ובמאבקיו על העבודה העברית הסתכסך עם איכרי פתח-תקווה. כל אלה לא פגעו בהערכתו הרבה למייסדי המושבה ולפעלם. מבחינתו ובדומה לו עשו מייסדי המושבה מפעל הרואי. מבלי שהייתה להם דוגמה לנגד עיניהם. בכך השווה, כנראה, בן גוריון את המייסדים אל פועלו שלו- הקמת מדינה יהודית אחרי אלפי שנות גלות. בימים בהם נדרש בן-גוריון לקבלת החלטות קשות נהג בן גוריון להזכיר את מייסדי פתח תקוה ולהיאחז בהצלחתם, ולשאוב ממעשם את התעוזה לבצע את המשימה הקשה.

לפניכם מובאים מבחר ציטוטים ודוגמאות ליחסו של בן גוריון למושבה פתח תקוה אנשיה ופועלה מתוך נאומים ומתוך כתביו.                     

דברים שכתב כהכנה לוועידת השלום שתבוא לאחר סיום המלחמה העולמית הראשונה.

בזמן בהיותו באמריקה יחד עם יצחק בן צבי (1915), מכין בן גוריון ראשי פרקים לדברים שישא כדי לשכנע את וועידת השלום להכיר בזכות העם העברי לכונן מולדת בארץ-ישראל. באותם ימים לפני "הצהרת בלפור", עיקר הנימוקים היו העבר המפואר של היהודים בארץ לפני הגירוש, וכן האפשרות להחיות את הארץ באמצעות התיישבות יהודית הבנויה על הקידמה הטכנולוגית. בן גוריון התבסס בהצעותיו לוועידת השלום על זיכרונו. [לא היה באותם ימים גוגל] ולפיכך חלק מהנתונים בהם השתמש אינם מדויקים.

מתוך זיכרונותיו של בן גוריון (1) "בארץ ישראל חיים כשש מאות אלף ערבים. זוהי עובדה, אולם בסוף ימי הבית השני ישבו בארץ-ישראל כארבעה מיליונים יהודים. כלום אין הארץ יכולה גם עכשיו להכיל עוד מיליוני איש ? בלי שום ספק ! ארץ ישראל היא עכשיו שוממה וחרבה למחצה – והאלמנט הערבי המועט אינו מסוגל להחיות את הארץ ולהקים את חרבותיה….הערבי אינו מוכשר לעבודה מתוקנת ואינו יודע להפיק מעבודתו את התועלת האפשרית. שיטת עבודתו היא נושנה פרימיטיבית, המדלדלת ומרוששת את הקרקע ומספיקה לחם צר לבעליה. והארץ מחכה לעם קולטורי וחרוץ, עשיר בכוחות חומריים ורוחניים, מזוין בנשק המדע והטכניקה המודרנית שיבוא להתאחז בה, וינצל את עשרה הטבעי וסגולות אדמתה ואקלימה המבורך, שישקה את אדמתה החרבה, יפרה את הרריה השוממים, יטייב ויעשיר קרקעה המדולדל,ייער חולותיה, והארץ החרבה תיהפך לגן-עדן"… "אין מטרתנו עומדת בניגוד לישוב הערבי בארץ: אין כוונתנו לדחוק את רגלי הערבים, לנשלם מעל אדמתם ולרשת את מקומם.המטרה היא להחיות את הארץ, לממש את אפשרויותיה היישוביות הגדולות, להרחיב את גבולותיה האקונומיים על ידי יצירת תרבות יותר גבוהה, מושלמת ועשירה, על ידי טיפוח משק יותר פרוגרסיבי וקולטורי-והארץ תספיק גם לישוב הקטן הנמצא בתוכה וגם למיליונים מתיישבים חדשים…".

עד כמה רעיוננו זה יש לו אחיזה במציאות הארץ-ישראלית תוכיח דוגמה חיה אחת- אם המושבות העבריות בארץ-ישראל, פתח-תקוה.

"מושבה זו תופסת שטח של שלושים אלף דונם, הייתה מקודם כפר קטן בשם מלאבס, שפירנס בדוחק כעשרים משפחות ערביות. הכפר היה מכוסה ביצות, ואוירו הפיץ את הקדחת הירוקה שעשתה שמות ביושביה. באו היהודים והתאחזו במקום הזה. במקום הביצות נטעו יערות של אבקליפטוס-עץ אבסטרלי שהיהודים הכניסו לארץ, והערבים קוראים לו משום זה "שג'ר-אל-יהוד" (עץ היהודים). במקום העבודה הפרימיטיבית המחריבה את הקרקע ומרעיבה את בעליה, הנהיגו משק אינטנסיבי בהשקאה מלאכותית. נטעו פרדסים של תפוחי-זהב, לימונים, אגסים; נטעו כרמים של גפנים, זיתים, שקדים, ועכשיו חי במושבה ישוב של חמשת אלפים איש, ושלושת אלפים  פועלים, רובם ערבים, מוצאים יום-יום עבודה בפתח-תקוה. המס השנתי שהמושבה מכניסה לממשלה מגיע לסכום של שמונים אלף פרנק. ולבד זה יש למושבה תקציב פנימי של ההנהגה העצמית ; כפרים ערביים שלמים מוצאים את פרנסתם בפתח-תקוה".

 "בשטח שפירנס מקודם רק עשרים משפחה יצרו היהודים אפשרות כלכלית בשביל אלפיים משפחה. במקום תרבות נמוכה ופרימיטיבית יצרו תרבות גבוהה, עשירה ופרוגרסיבית. מהפכה זו שואפת ההתישבות העברית לחולל בכל ארץ-ישראל".

דיון שהתקיים בישיבת הועד הפועל הציוני בפראג 10.7.1921 (2) בנושא הלקחים שיש ליישם מההתקפות הערביות על יישובי היהודים במאורעות תרפ"א (1921) מצדד בן-גוריון בחיזוק ההגנה העצמית (וזאת בניגוד להצעותיו של ז'בוטינסקי לדרוש ולהסתפק בהקמת גדודים יהודים תחת פיקוד בריטי). בן גוריון תומך בתכנית הקרב שערכו מגיני פ"ת ובעיקר בהצליחם להגן על חיי התושבים, ואומר: " עלול להיות הכרח לשפוך דם. אם תוקפים יהודים. הן בפוגרום והן בהתקפה. הן בתקרית יפו והן בתקרית של פתח-תקוה. יש לנו זכות מוסרית לבוא אל ארץ-ישראל. אם תוקפים אותנו, לנו זכות להתגונן, ואף לשפוך דם. יש לנו זכות לבוא לא"י גם אם הערבים אינם מניחים זאת. זכות מוסרית היא שאנו היהודים נגן על זכותנו לבוא לא"י, על זכות זו עלינו להגן בעצמנו. אנו חייבים לעשות זאת ולא לסמוך על נוצרים".

ניהול מאבק לעבודה עברית

בהיותו מזכיר ההסתדרות בשנים 1921-1935  ביקש בן גוריון ליצור "מדינת פועלים". לשם כך ביצר את "שלטון ההסתדרות". למען זה היה מוכן להילחם בכל מתנגדיו. מטרתו העיקרית הייתה ליצור גוף חברתי גדול הנשמע למרותו. בבוא היום כשיוכל להקים מדינה יהיה בכוחו להתרחק מהפיצולים פוליטיים ההיסטוריים הכרוניים שלעיתים רבות פגעו במטרות שניתן היה להשיגם ללא הפיצול. ארגון שישמש עבורו כמקפצה ליסוד מדינה יהודית. [בלשונו: "רצינו לגבש כוח מלוכד אחד, אשר ישא בשליחות העתיד" ."מפעל הליכוד הציוני והקמת הקואליציה הציונית הרחבה-…בשביל מפעל הגאולה והתקומה.."]

מתוך הספר "כובשים ובונים"(2.1) בימי המשבר הכלכלי של סוף העלייה הרביעית, האבטלה בארץ גואה. פועלים רבים שעסקו בבניה בערים בתחילת העלייה הרביעית, נמצאים בעקבות המשבר הכספי בפולניה ללא עבודה. לשכות העבודה וההסתדרות מפנות פועלים רבים למושבות החקלאיות בתקווה שבהם ימצאו הפועלים תעסוקה בקטיף פרי הדר. בשם "העבודה העברית" תבעו המובטלים מהאיכרים תעסוקה. פרדסני המושבה העדיפו לתת את העבודה, ברובה, לפועלים ערבים זולים. ההסתדרות בראשות בן גוריון תבעה "עבודה מאורגנת". הדרישה הייתה שפועלים יישלחו למקומות עבודה דרך לשכת העבודה וישולם להם תשלום ידוע שנקבע בתאום עם הלשכה.

הפרדסנים טענו שאין בכוחם לפתור את כל בעיית האבטלה בארץ. הם מוכנים להעסיק פועלים יהודים בשכר עבודה נמוך והשלמת השכר תוטל על הלשכה והמוסדות הציוניים. תשלום שכר בתעריף של לשכת העבודה יפגע בהכנסתם.

בנוסף לבעיית השכר הפועל נוצרה בעיה נוספת. כמחצית מפרדסני פתח תקוה העדיפו למכור את יבול הפרדס לסוחרים ערביים בטרם קטיפת הפרי והבשלתו (דמאן). למעשה הבעלות על הפרדס בימי הקטיף והשליטה מי יעבוד בפרדס הייתה בידי הסוחרים הערביים.

עבודה עברית או מעורבות במושבות

נאום שנשא בן גוריון כא' אלול תרפט, ויכוח במועצת ההסתדרות בדבר נחיצות המאבק להכנסת הפועל היהודי לעבודה במושבות. מתוך פרויקט בן יהודה. מתוך דבריו ניתן לראות בברור את מטרתו של בן גוריון לסמן את

פתח תקוה מכל המושבות כדוגמא במאבק לבניית חברה הבנויה על ערכים סוציאליים. בן גוריון מסביר את ההבדל בין הפועל היהודי והפועל העברי.

"…אי אפשר לנו להסתלק ממק העבודה השכירה ולא נוכל להבטיח את העבודה  העברית השכירה אלא במק אשר יבנה מלכתחילה על רמת מחחים גבוהה של הפועל היהודי. בלי ספק שרמת החיים של הפועל הערבי תעלה במשך הזמן….

"…..אם לפרדסן במושבה תהיה ברירה הזאת-אין קיום לפעל היהודי. הפרדסן, כשהוא מקבל במושבה "מעורבת" פועל יהודי, עוסה מעשה של חסד. החשבון של הפרדסן וא פועל בלתי מאורגן המקל שכר ירוד. אחדים מהפרדסנים יקבלו פועלים יהודים- אולם מצבם יהיה מצב של פועל זול."

כאן באה "שורת המחץ"

" אם עבודה לא יהודית צריכה להישאר בחלקה בפתח תקוה- מדוע לא גם בתל אביב? …. עד המאורעות מאי 1921 הייתה גם תל אביב בבחינת פתח תקוה. גם פה הייתה עבודה מעורבת. רק בתוקף המאורעות השתררה כאן עבודה העברית. ומה עצום ההבדל בין הפועל בתל אביב פעול בפתח תקוה. פה יש פועל חופשי המעביד זקוק לו לא פחות מאשר הפועל זקוק למעביד. בשעה שפצח תקוה אין הפועל היהודי למרות  התרבותו מרגיש תחת רגליו קרקע מוצק, כי הוא תלוי בחסד".

אומרים: אם בפתח תקוה לא תהיה עבודה ערבית מהי זכותנו להיכנס לעבוד ביפו? אני עונה על זה: יש לנו הזכות לעבוד ביפו. כי הפועל היהודי שנכנס ליפו מרים את מצבו של הפועל הערבי. אני נכנסים ליפו ככוח מעמדי משחרר, בשעה שהפועל הערבי מוכנס לפתח תקוה כמכשיר של שעבוד מעמדי"

כך החל מאבק בין פרדסני המושבה לבן גוריון.

פתח-תקוה התאימה לבן גוריון כמקום אידיאלי לנהל בו את הקרב הגדול על העבודה המאורגנת. המושבה פתח תקוה הייתה ידועה מוכרת בעולם הציוני-יהודי. למאבק בה עקב עקשנות שני הצדדים יהיה הד-גדול. לכן ריכז את מאמציו ומאמצי ההסתדרות במאבק על עבודה עברית ועבודה מאורגנת בפרדסי המושבה פתח תקוה.

בן גוריון ביקש באמצעות המאבק על "עבודה מאורגנת" בפ"ת להכיר בחוקיותה. הוא רצה ל"זעזע את המוסדות הציוניים" שיחלו בהקמת מפעלים ויצירת מקומות עבודה באמצעות מוסדותיהם הכלכליים. כפי שראינו בנאום שלו בהסתדרות הציונית.

ב- 13.11.1927 החל הקטיף המוקדם (חלקי) בפרדסי פ"ת שהתבצע ברובו על ידי פועלים ערבים. מועצת פועלי פ"ת הציבה משמרת פועלים בשערי אחד הפרדסים וחסמה את הכניסה בפני הפועלים הערבים שקיבלו את העבודה. הוזעקה משטרה שפיזרה והרחיקה את המשמרת.

בן גוריון ארגן ב- 4.12.1927 תהלוכות מחאה בפתח תקוה בהן קראו הפועלים "לחם" ו"עבודה למחוסרי העבודה!" (3).

הועד החקלאי בפ"ת לא התרשם מקריאות הפועלים ויזם פתיחת לשכת עבודה משלו. לשכה זו כונתה על ידי ההסתדרות "הלשכה השחורה". הלשכה נפתחה ב-13.12.1927. למחרת ב- 14.12.1927 החל הקטיף פרי ההדר העיקרי. הפועלים העמידו משמרות-פועלים ליד שערי הפרדסים בדרישה להעסיק 50 אחוז פועלים יהודים (3.1). הסוחרים הערבים הזעיקו את המשטרה וב- 15.12.1927 פיזרה המשטרה את המשמרות. ב- 16.12.1927 הגיע לפ"ת סגן מושל יפו, וילאם מילר והכריז על מצב חירום. הבריטים ראו פגיעה בקטיף כפגיעה בהכנסות הממשלה. השוטרים אסרו את מזכיר מועצת פועלי פ"ת ישראל בר-יהודה. מילר אסף במכוניתו בכוח מספר מפועלי המשמרות ושלח שוטרים ערבים רכובים לשערי פרדס פסקל. התפתח עימות בו פגעו השוטרים באנשי המשמרות באלימות בעקבותיו ארבע עשר פועלים נזקקו לטיפול רפואי. בתגובה פרצו פועלים לבית ועד המושבה ולבבית הועד החקלאי ופגעו בתכולתם.

בן גוריון ניצל את לימודי המשפטים שלו, והתנדב להגן במשפט על הפועלים בעיקר על מזכיר מועצת הפועלים ישראל בר-יהודה.

בן גוריון התייחס למאבק בעיקר כמאבק על דעת הקהל הציוני בארץ ובחו"ל. רצונו היה להשחיר את היחס אל הפרדסנים. לאחר התנגשות המשמרות עם המשטרה החל בן גוריון להכין כוח פועלים מרוכז שיסור לפקודת ועד הפעולה. באמצעות ארגון הספורט "הפועל" הוקמו "פלוגות הסדרן" ו"פלוגות הפועל". בן גוריון ראה ב"הפועל" מסגרת לקראת הכניסה לארגון "ההגנה". הוא חשב בעזרת פלוגות אלו לפעול כנגד פלוגות בית"ר שתומכו באיכרים ובהפרות השביתות. ובנוסף, ישמשו כוח כנגד איכרי פ"ת, שמאיימים על הפועלים בהפעלת כוח נגדי.

משבר סולל בונה (1927)

משבר סולל בונה מתעצם בגלל הפסקת עבודות הבנין. נדרשות הלוואות כספיות מההנהלה הציונית. מרבית כספי ההנהלה הציונית מופנים למשקי העובדים. היישובים של החקלאות הפרטית מרגישים עצמם מקופחים. לטענתם, משק העובדים מבזבז לריק את כספי ההנהלה הציונית.

תגובות כנגד בן גוריון וההסתדרות  מצד אנשי "בני בנימין" בפתח-תקווה (4).

התנפלות על מסכות פתח תקוה בקרנבל בת"א. (5) פרסום בעיתון "דאר-היום" 29.3.1929

"מפ"ת נשלחו לקרנבל שלוש מכוניות: האחת נשאה עליה את מיטב פרותיו של הפרדס…המכונית השנייה הייתה "בית-קברות" עם 5 – 6 מצבות:  מצבה  א' עם כתובת "פה נטמן 500000 לא"י  מכספי העם על ידי ה"ספץ" "סולל-בונה" -תנצב"ה; מצבה ג' –  ההלוואה בת 60000000 לירות של רמז (מנהל סולל-בונה).  מצבה ד': חלוקת פרדסים על ידי בן-גוריון. וכו'.   …. במכונית השלישית היא מסודרת בצורת משרד הועד החקלאי בפ"ת, לאחר התפרצות  הפועלים לתוכו לפני חדשים מספר, והכתובת "התוכנית להשגחה של הסתדרות העובדים"… בבוא התהלוכה לשדרות רוטשילד התנפל המון אנשים על מכונית "בית הקברות", הרס את המוצגים  והמכונית הוצאה מן התהלוכה…"

בחג חצי היובל לעלייה השנייה 28.4.1929 שנערך בפ"ת נואם בן גוריון (6).

בפתיחת נאומו מזכיר בן גוריון את אנשי ביל"ו ואת אנשי העלייה הראשונה ומדלג כנראה בכוונה על מייסדי פ"ת. את אנשי המושבות הוא מכנה "הרקוב על יסודותיו".

"עודנו עומדים במערכה. אנו ממשיכים את המרד נגד מסלפי הציונות, הרוצים לסרס את רעיון הגאולה ולהפכו לרעיון של עבדות; המזייפים את האידיאה של אחדות האומה ורוצים בשמה לחנך את הדור הצעיר למלחמת אזרחים ומלחמת לאומים בארץ. עודנו עומדים במלחמה קשה בהתנכרות ליסוד הווייתנו בארץ- העבודה העברית, עוד רבה גם בתנועה הציונית  הזרות למפעל ולרעיון של העלייה השנייה, שהם המפעל והרעיון של מעמד הפועלים, אולם של מעמד שכל שאיפתו היא לחדול מהיות מעמד ולהיות לעם, עודנו עומדים בקשרי מלחמה, נס המרד שהרימונו, טרם באה השעה להורידו"…..

"אולם זכינו לנחמה אחת גדולה-אולי הכבוש הכי גדול של העליה השניה. זכינו להקים דור צעיר בכל קצוי הגולה ופה בארץ, אשר רעיון העבודה, רעיונות היצירה של הפועל העברי וערכיו, היישוביים והתרבותיים – מאירים את דרכו, ותעודת העליה השניה היא- להוריש את קנייניה, את כינון העבודה במרכז מפעלנו. את תפקיד מעמד הפועלים להיות פה גרעין האומה המתחדשת. לצור את חיי האומה בצלמו ובדמותו- נחלה לדור הצעיר, רבים וגדולים הם הכיבושים אשר כבשנו. הנה גם מושבה זו, פתח-תקוה, נחלה לדור הצעיר, רבים וגדולים הם הכיבושים אשר כבשנו. הנה גם מושבה זו, פתח-תקוה החרימה באופן מאורגן את בני העלייה השנייה – זכינו שתיהפך למרכז העבודה [העברית] הגדול ביישוב החקלאי בארץ".

יוסף ספיר מגיב בכעס על הכינוס ועל דברי בן גוריון במאמר בשם "לכנוס העלייה השנייה" בשבועון "בוסתנאי" (7).

דברים שכתב בן גוריון בספר "זיכרונות" (7.1)

בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט משמש בן גוריון כיו"ר הסוכנות היהודית, שאיפתו הייתה ליצור קואליציה רחבה שתתמוך בו במאבקיו בתוך הסוכנות. הוא מבקש להשלים עם ארגון "בני-בנימין". לצורך כך הוא מארגן פגישה בביתו עם חברי "בני-בנימין" מפ"ת (13.3.1937): גד מכנס, יוסף ספיר, עובד בן-עמי (דנקנר) ואליעזר יעקובזון מרחובות.

בן-עמי טוען, כי אין אמון בין צעירי המושבות והפועלים. יוסף ספיר מציין שיחסי הכוחות בין צעירי המושבות לציבור הפועלים אינו מאפשר דו-שיח. הפועלים יצרו לעצמם מדינה. ואילו בני האיכרים הנם מיעוט שאין מתחשבים בו, ואף לא מנצלים את ניסיונו ביחס לציבור הערבי. לדעת ספיר, המצב עלול להיגרר למלחמה ממשית בין "המדינה" והמיעוטים. בן גוריון מסביר לנציגי "בני בנימין" את תולדות הסכסוך ומבקש מספיר לרסן את מחשבותיו כי אין כאן אויבים. הוא מבקש להמשיך בפגישות, ולהביא לפגישה הבאה את הצעותיהם לשיפור המצב.

"אגרת למועצת מפלגת פועלי ארץ ישראל" – לונדון 01.07.1937 (9)

 דוח הועדה המלכותית, שהמליצה על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בשטח קטן, גרם לחילוקי דעות בציבוריות היישוב ובמיוחד במפלגת מפא"י. רבים בה חששו מחלוקת הארץ. אילו בן גוריון ראה לנגד עיניו את היתרון בהקמת מדינה  ובאפשרות להציל באמצעותה יהודים רבים.

"אבל מרגע שראשוני חלוצינו העפילו והעיזו לעבור משאיפה ערטילאית למפעל מגשים – בא בהכרח הצמצום שבמעשה. לדבר ולשיר ולהתגעגע אפשר על ארץ-ישראל כולה – לגאול אפשר רק שעל, שעל. וכשיהודי ירושלים יצאו לפני ששים שנה מתוך כתלי החומה העתיקה ורכשו ביצות "מלאבס" – לא הסתלקו מארץ-ישראל שמחוץ למלאבס, אלא הניחו יסוד ראשון לכיבוש הארץ. על ידי כיבוש אלפי דונמים אחדים"….."אנו איננו יכולים להקים ישוב יהודי אלא כשאנו מקימים "מדינה" יהודית, למדינה יש שלושה סימנים: ציבור, קרקע, ועצמאות".

" ועד המושבה הראשון באם-המושבות הניח את היסוד לשלטון יהודי עצמאי בארץ – שממנו ישתלשל השלטון היהודי על הארץ. כשסלומון וחבריו יסדו את פתח-תקוה  יסדו "מדינה יהודית"

אבל כשהיהודים התיישבו בחברון, הוסיפו נקודה חדשה לתפוצות. לגולה בתוך א"י, הגולה חרבה, "והמדינה" נתקיימה והתפתחה, ובכל נקודה".

.."ביסוד פתח-תקוה היה פחות מכיבוש אחד מאלף של שטחה של ארץ-ישראל, אבל כיבוש זה היה פי-אלף חשוב יותר בשביל כיבושה של הארץ מאשר כל הזמירות והשירות על ארץ-ישראל כולה. ואני יודע את ערך  הזמירות והתפילות על "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

"כעם הנלחם לחרותו"  18.04.1940 (נאום בועד הפועל הציוני) (10)

 " עם אינו נלחם רק כאשר מובטחת הצלחה, הוא נילחם גם עבור מורל וחינוך הדורות הבאים".

"הציונות היא "ההרפתקה" הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי לאחר החורבן, וה "פקחים" ו "אנשי המעשה" בגולה ראו סכנה ממשית, ולא לגמרי בלי יסוד ב "הרפתקה" זו. יציאת יהודי ירושלים מחומות העיר העתיקה לייסד על ביצות הירקון מושבה יהודית ראשונה הייתה הרפתקה. הקמת "השומר" הייתה הרפתקה".

"מהרצל ועד היום"- (נאום בכינוס ציוני "יום הרצל")  22.07.1943 (11)

את דחיית הצעת נורדאו להעלות כחצי מיליון יהודים לא"י מיד לאחר הכיבוש הבריטי, כדי להיהפך ממיעוט לרוב בארץ ראה בן-גוריון כטעות של המוסדות הציוניים. בנאום מדגיש בן גוריון את מעשה המופלא של יהדות הונגריה ומייסדי אם המושבות אותם הא משווה להרצל ונורדאו.

" יהדות מופלאה זו שהוציאה מתוכה את ראשוני המעפילים והחלוצים שטמפר, ראב, גוטמן וחבריו. שעלו לארץ לפני כשבעים שנה, על מנת להניח יחד עם בני ירושלים יסוד לכפר עברי ראשון במולדת המתפתחת, בשם רב משמעות "פתח-תקוה". יהדות זו הוציאה מתוכה את שני המאורות הגדולים: הרצל ונורדאו".

"למשטינים"  (נאום באספת הנבחרים הנושא העיקרי, ההערות האנטישמיות שהשמיע התובע במשפט רייכלין וסירקין) 04.10.1943 (12)

בן גוריון  שבח בנאומיו מספר פעמים את התעצמות הגבורה היהודית בארץ. גבורת הממשיכים תעלה על גבורת הראשונים. כך הבין את גבורת אבשלום גיסין כממשיך דרכם של מייסדי פתח-תקווה. וכך ראה את גבורת הפלמ"ח כממשיכת דרכם של הגדודים העברים והפו"ש (פלוגות השדה).   

 [..] הוא התחיל מ"ההגנה": גם כאן הוא אומר בפשטות :יש הגנה לישראל, לא הגנה שכירה, לא הגנה כפויה, לא הגנה מן החוץ, אלא הגנה עצמית, מתנדבת של בני ישראל ובנות ישראל, לשמור על שלום הישוב. וכל אחד מהנמצאים באולם זה, וכל אחד אשר בחר בנמצאים באולם זה, עומד בכל לבו ונפשו מאחורי  הגנה עצמית זו. היינו מתביישים להרים ראש, ולא היינו ראויים לשליחות שהוטלה עלינו, מטעם העם היהודי ומטעם ההיסטוריה היהודית. אילו ישוב זה לא היה מוכן ומוכשר להגן על עצמו.

 "ימי ההגנה כימי הישוב, מי היו ראשוני ההגנה בארץ ? יהושע שטמפר- צעיר יהודי מהונגריה, בן להורים עשירים, אשר ברח מביתו בלי פרוטה, התגלגל לאיזמיר, משם בא ברגל לארץ, והיה יחד עם סלומון ויהודים אחרים מירושלים למייסד פתח-תקוה. הוא עם ידידו יהודה ראב וה"צעיר" אברהם שפירא, היו מראשוני ההגנה. בעקבותם הלכו אבשלום גיסין וחבריו שנפלו במאי 1921. על הגנת פתח-תקוה". 

יום חג במלאת 65 שנה לחריש הראשון בפ"ת  11.11.1943 (13)

האירוע נחוג באספה רבת משתתפים באולם "היכל", שם נשא ב"ג נאום ובו התייחס לפ"ת: "לא יכולתי למנוע מעצמי את הזכות להשתתף בחג זה גם מטעם אישי, כי כמה זכויות לפתח-תקוה בחיי. לפני 37 שנים כשעליתי על החוף, באתי ליפו אולם לא הרגשתי שם שאני בארץ ישראל ועל אף הפצרות חברי יצאתי מיד לפתח-תקוה ורק פה הרגשתי שהגעתי לארץ ישראל. בפתח-תקוה זכיתי להיות פועל יהודי בפתח-תקוה, פרסמתי את המאמר הראשון שלי על פתח-תקוה ובתכנו-נגד פתח-תקוה (14). אולם שום מאורע פרטי לא ישווה למקום שפתח-תקוה תופסת בחיי האומה…"

ומוסיף ב"ג:. "אבל מייסדי פתח-תקוה היו המתיישבים. ואם יש בתוכנו אבות הציונות הלא הם מייסדי פתח-תקוה. חזון התקומה לא סר מעולם מחיי האומה. אולם מייסדי פתח-תקוה היו הראשונים שהעיזו לבצע. הראשונים שהפכו את החזון המילולי לדבר חיים. גם מגיני הגאטו לא היו מוצאים עוז בקרבם, אילולא חונכו על היסודות שעליהם הוקמה פתח-תקוה".

באותם ימים התפטר ב"ג מתפקידו בהנהלה הציונית (15)

יוסף ספיר, בתפקידו כראש עירית פ"ת, נחשף לדיוני והחלטות המוסדות הציונים, וכן ליחסים בין המנהיגים עצמם. כמו מרבית הציבור התרשם לטובה מרעיונותיו, ממעשיו ומעוצמתו של ב"ג בעיקר באופן ניהולו את המאבק בספר הלבן.  (בעברו היה ספיר מתנגד בולט לב"ג ז.ח.) ניצל את מעמדו ואמר "אנו מקוים כי ברצונו או שלא ברצונו יוסיף בן-גוריון לעמוד בהנהגת התנועה הציונית"

"המדיניות הציונית ופועלי ארץ-ישראל" (16)

בן גוריון בתפקיד ראש הסוכנות היהודית, בה יושבים נציגי מפלגות וארגונים שונים מלבד ציבור הפועלים ,מכיר גם בציונות, בחלוציות וביוזמה הפרטית החלוצית ומשבח גם אותם.

 " אין אני רואה את עצמנו כחלוצים יחידים וכציונים יחידים. הייתי חושב את זה לאסון גדול, אילו לא היו ציונים מלבדנו ואילו לא היו חלוצים מלבדנו. אנחנו בעצמנו לא היינו מה שהננו, אילו לא היו ציונים גם שלא מציבור הפועלים. החלוציות עשתה אותנו לפועלים. ויש גם חלוציות מחוץ לציבורנו. אין איש בתוכנו שלא יעריך את החלוציות של אנשי ביל"ו, את החלוציות של פורצי החומה בירושלים, אשר יסדו את פתח-תקוה ;  שלא יעריכו כגילוי עליון של החלוציות את מפעל חייו של חנקין, של רופין, של רוטנברג, גם של אנשים כמו שנקר ומולר [מייסדי מפעלי תעשיה בארץ] וכמותם במחנות אחרים, במפלגות אחרות ובמעמדות אחרים".

שם עמ' 164 "משמעותה של מדינה יהודית היא לא רק בהיות היהודים רוב במדינה – אלא בתפקיד שיוצג למדינה זו: זו תהיה מדינה לא רק של תושביה ולמען תושביה – אלא מדינה יעודה להעלות המוני ישראל מהתפוצות ולרכזם ולהשרישם במולדת"

הנה, החלטות מועצת העיר פתח-תקוה  20.10.1946 מזמן המאבק הגובר במדיניות הבריטית הפוגעת בעלייה לארץ, ומאבקו הציבורי הנחרץ של ב"ג כנגד מדיניות זו, אין בעיה למועצת עיריית פ"ת (חצייה עדיין מורכב מהציבור האזרחי ז.ח.) להמליץ פה-אחד על הרשמתו של  ד. בן-גוריון בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל.

דוגמא נוספת על יחסו של ב"ג בדברי תשובה (לאבא הלל סילבר)  בקונגרס הציוני העשרים (16.12.1946) (17)

נעמוד בשער על חזוננו: "אז מוכרחה תנועתנו לקבוע רק עקרון אחד: התנגדות ! אין אני נוטה לקבל את נוסחתם של חברינו האמריקנים – ניומן וסילבר – שאמרו: על התנגדות הישוב יחליט הישוב עצמו ואנו באמריקה נעמוד לימינו, לא ! לא התנגדות הישוב עצמו – אלא התנגדות כל עם ישראל. העוול והקיפוח אינם כלפי הישוב בארץ בלבד. – כל העם היהודי משולל מולדתו ההיסטורית, עתידו החופשי והבטוח ".

[..] "אנחנו התקוממנו והתנגדנו במשך אלפי שנות גלותנו, ועכשיו שבנו לארץ-ישראל לבנות ולהיבנות בה .[..] אך זה לא ניתן לנו. מהיום הראשון של שיבתנו החדשה, כאשר נוסד הכפר היהודי הראשון בפתח-תקוה – התנפלו עלינו והיינו צריכים לעמוד על נפשנו. הוטל עלינו גם להוביל את המחרשה וגם להחזיק ברובה".

 עוד מדבריו של בן גוריון ושיוך אנשי פתח תקוה לאנשי השומר וגיבורי תל חי

"אין אנו רוצים למות מות גיבורים בארץ-ישראל. הנוער שלנו, וגם הנוער הזה שכבר הלבינו שערותיו, לא ייבהל מפני המוות כשם שלא נבהל עד כה. – לא ראשוני פתח-תקוה, לא אנשי "השומר", לא אנשי תל-חי, לא אנשי חולדה ורמת-הכובש, כל אלה לא נבהלו ולא נרתעו מפני המוות. יחידים נפלו. יחידים חלילה עוד יפלו, יחידים טבעו בים וחלילה עוד יטבעו.לא נירתע, המפעל שלנו דורש קרבנות."

באמונה, באומץ, בתבונה ידעתי – קל לנסח זאת במילים. לא כל כך קל להגשים זאת בחיים, אבל לא ניתנה לנו דרך קלה. אף פעם לא. ויתכן שזהו הסוד של כוחנו. לנו אין ברירה, ובחוסר ברירה כוחנו.[..]  אין לנו ברירה אחרת מאשר מולדת ועצמאות בארץ-ישראל. זהו מחוז חפצנו היחיד ונלך לקראתו בשלשה אלה: באמונה, באומץ. בתבונה.

"ליסוד המדינה" (נאום בישיבת מרכז מפלגת פועלי א"י ) 13.12.1947 (18)

"הגמוניה חלוצית – ערובה לאופי המתקדם של המדינה.

למען הבטחת אופייה הציוני, הדמוקראטי והפרוגרסיבי של הקואליציה הלאומית. הכרחית הגמוניה חלוצית במדינה היהודית. כשם שזו הייתה הכרחית בתנועה הציונית ובישוב. הגילוי העמוק והמפרה ביותר של הציונות כולה היה גילוי כוח החלוציות, מימי סלומון הירושלמי, ושטמפפר ההונגרי, מלפני שבעים שנה ועד היום הזה. כוח מופלא זה שנתגלה בדורות האחרונים זנק ממקור קדום וגנוז, מאותו מעין שממנו שאבו כל הדורות שמסרו נפשם על קידוש השם, בדורנו אנו נתעלה ונתעצב כוח זה כגורם אקטיבי, דינמי, יוצר. בכוח זה בנינו נשמות והפחנו רוח חדשה בלב העם היהודי, כשרון נפלא זה שגילה הנוער היהודי בשלושת הדורות האחרונים להתמכר –לא ברגע דרמתי אחד של עקדה, אלא בכל משך חיי האדם – לביצוע חזון-גאולה, ולהעמיד עצמו יום ולילה לשירות העם והמולדת, הוא אשר הביא אותנו עד הלום. בלי סגולה חלוצית זו לא היינו מייבשים ביצות חדרה, לא היינו מפיקים אור וכוח מזרמי הירדן, ולא היינו בונים הנגב, ורק אם הכוח החלוצי יהווה את חוט השדרה של הקואליציה הלאומית – נעמוד במבחן הקשה הצפוי לנו בתקופת היסוד".

אהוד בן עזר פותח כל מכתב עיתי לֵילִי הנשלח חינם פעמיים בשבוע בציטוט של בן גוריון המסכם את יחסו המיוחד למייסדי המושבה פתח תקוה.

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

מובאות

*1 דוד בן גוריון זכרונות כרך א עמ' 87-90

*2 "פרוטוקולים של הועד הפועל הציוני" 1919-1921

*2.1 "כובשים ובונים" עמ' 208 – 221

*2.2  ארתור רופין "פרקי חיי" את הסכסוך בין האיכרים והפועלים מיטיב לתאר ארתור רופין ב- 26.11.1921 כשנשלח ע"י המוסדות הציוניים לפשר בסכסוך העבודה.   "נסענו לפתח-תקוה. נשאנו-ונתנו עם נציגי האיכרים והפועלים ..ללא תוצאות… מה גם שמראש ידעתי כי אין תכלית לכל המשא-ומתן. הפועלים צודקים מנקודת-ראות לאומית, והאיכרים-מנקודת ראות כלכלית, ולאורך -ימים אין כאן מקום להידברות".

 *3    שבתי טבת "קנאת דוד" כרך ב.

 *3.1  ראה שירו של טשרניחובסקי "במשמרת" ושירו של שלונסקי "שיר המשמרת"

*4  ארגון "בני-בנימין" הוא ארגון פוליטי כלכלי אליו השתייכו מרבית בני המושבות. הארגון נוסד ע"י אלכסנדר אהרונסון ואיתמר בן אב"י בשנת 1921. בפתח-תקווה חבריו הבולטים היו עובד דנקנר (בן-עמי) וגד מכנס. הארגון ביקש להשיג חלק נכבד מכספי "העוגה" הלאומית. ופעל בדרכים אותם למד מארגוני הפועלים. ואף גייס כספים בארצות חו"ל ובעיקר באמריקה. על מנת לסייע לחקלאי המושבות הצעירים להקים נחלות ומושבות חדשות (נתניה, אבן-יהודה ). הארגון ביקש לנצל את משבר העליה הרביעית והצטרף לגופים הימניים בהסתדרות הציונית המאשימים את רופין ואת ההנהלה בחלוקת כספים לא נכונה, ובהעדפת ארגוני הפועלים בחלוקת מרבית כספי הארגונים הציוניים .מה שהביא לדעתם למשבר. בני-בנימין נאבקו בארגוני הפועלים, ובעיקר בנציגם הבכיר, בן-גוריון.

*5 "דאר-היום" 29.3.1929 ִ

*6  "דבר"  30.4.1929

*7 "בוסתנאי" 8.5.1929 יוסף ספיר מגיב על הכינוס ועל דברי ב"ג. במאמר בשם "לכנוס העליה השניה" בשבועון "בוסתנאי".עיקר דבריו הם שבעליה השנייה  היה רוב של אנשי מעמד הביניים שהביאו ברכה רבה לארץ.

 " והעליה "השניה" גופה כאילו  הורכבה כולה רק מתוך אותם ה"עשרה למאה" שנשארו בארץ חברים ל"הסתדרות". והרי עם עליה זו גופא באו אל הארץ  האנשים אשר נשארו בארץ לא עשרה למאה כי אם תשעים למאה והם אשר יצרו בעיקר את היצירה הגדולה  של פרדסנות. ענף שעליו יושבים ששת אלפים פועלים כיום וכמה וכמה אלפי תושבים ואשר נתנו לישוב את  החלק הגדול באקספורט ואשר יצרו את  הצפיפות של נפש אחת  לכל שני דונם. כל אלה מאן דבר שמן.."אני ואפסי עוד

הוא שאמרנו: "אני ואפסי עוד"..

השעה של שמחה וחדוה, שהיתה צריכה להיות מוקדשת, לכאורה, לקרב כל שהוא את הלבבות, לשכוח כל שהוא את  המרירות של העבר ולהתלכד מסביב לאותה הנקודה  העיקרית והמרכזית, הנקודה המשותפת,  הנקראת בנין הארץ – שעה זו לא נולדה ע"י המנהיגים הפרופסיונליים אלא לשפוך  שמן על מדורת השנאה ולהרחיב את התהום…

פריחתן וגידולם של מושבות הנוטעים אשר "העליה השניה"  הכריזה על "רקבונן" ועל אפיסת הכוחות שלהן, אינם מניחים ל"פקידי" ההסתדרות לישון במנוחה.  ואם קצרה היד להפילן  במובן הגשמי, יש הכרח להכשילן, לפחות  במובן הרוחני. ברם, לשוא הטרחה. מה שמעורה בקרקע לא יעקר ולא יושמד על נקלה."

*7.1  ב"ג "זכרונות" כרך ד' עמ' 92-94

*8  אחת מתכונותיו הפוליטיות הטובות של ב"ג הייתה יכולתו להגיע לפיוס עם מי שהיו בעבר "שנואי נפשו". וכעת הפכו "לבעלי-ברית". כאשר האינטרסים שלהם היו משותפים.כך השלים עם גד-מכנס ועשהו ליועצו לענייני ערבים בימי מלחמת הקוממיות וכך השלים עם משה סמילנסקי.ובשנת 1934 השלים אף עם ז'בוטינסקי.

*9   ב"ג "במערכה" כרך א'

*10  ב"ג "במערכה" כרך ב'

*11  ב"ג "במערכה" כרך ד'

*12 ב"ג "במערכה" כרך ג'    סירקין ורייכלין הואשמו בהעברת נשק ממחסני צבא בריטניה במצרים לחיפה לידי "ההגנה", התובע האשימם בבגידה ודרכם ביקש להאשים את ארגון ההגנה בבגידה. ונקיטה בדרך טרור כנגד הצבא הבריטי שנלחם נגד גרמניה. ב"ג מאשים את התובעים שלמעשה מבקשים להשניא את הישוב היהודי על הציבור באמריקה ובאנגליה. ואל מול השמצותיהם את ארגון ההגנה כארגון טרור. מסביר ומודה ב"ג בקיום הגנה עצמית ואת ההכרח בארגון כזה.

*13  "דבר" 14.11.1943

*14 "לפתח תקוה יוסף לנג" "מעשה בדגל" עמ' 232-241

"לא שכורי דם ופריצי חיות מארץ הצפון, אך בני עמך, בני העם העברי, עשו מעשים המקפיאים את הדם בעורקים ומסמרים שערות הראש…..  איך הגיעו הפתח-תקואים לידי מעשה כזה המכסה את שמם בקלון".

"מכבר התרגלו תושבי "אם-המושבות" לבלי להתחשב עם כל מה שאינו נוגע לענייני הלוואה ותמיכה. והרגלם זה נעשה להם לטבע. מושבה הנושאת  מסווה לאומי בכדי למשוך אליה את בעלי הכסף הציונים. ורודפת את פועליה היהודים. מטילה עליהם חרם, אוסרת לתת להם עבודה, להשכיר".

…..וכך צעד אחרי צעד עד המעשה האחרון, הראוי לא לחלוצי עם אלא למלשיני עם ".

*15 ב"ג ראה במלחמת העולם השנייה "הזדמנות היסטורית" להקים מדינה וצבא עברי. לשם כך ביקש להסביר זאת באזני מנהיגי העולם המערבי ולקבל את תמיכתם בתכניתו.  חיים וויצמן היה באותם ימים בעל-שם גדול מבן-גוריון, ווייצמן התקבל בקלות ובהצלחה לפגישות אצל גדולי עולם. דבר שלא אירע לבן גוריון. בן גוריון ניסה לאלץ את וויצמן (בהחלטת המוסדות הציוניים) לשתף אותו בפגישות עם גדולי עולם צ'רצ'יל ורוזבלט. אך וויצמן המשיך בדרכו. באותם ימים בן גוריון חשב שויצמן פוגע בהסברת מטרות הציונות ומבזבז פגישות חשובות בנושאים שאינם תורמים למטרות הציונות. טענתו הייתה שאין לויצמן כשרון לנהל משא ומתן כמדינאי ושאין לסמוך לא על הבנתו ולא על דיווחיו (ב"ג טען שויצמן מסכן את הציונות) ולכן חייב הוא עצמו להיות נוכח בדיונים עם מנהיגי עולם.

בעקבות מלחמת העולם והשואה היהודית חשב וכתב ב"ג " התורה הציונית שלנו היא לצקת את האסון היהודי בדפוסי גאולה: עלינו להפוך מצוקה,אסון וקטסטרופה למקור כוח ולהתחדשות".

בימי המלחמה לא נערך קונגרס ציוני. וב"ג וויצמן ניסו לרכז מנהיגים ציונים באמריקה ולקיים מעין קונגרס. ההתכנסות נעשתה ב- 5-9/11/1942 בבית מלון בבילטמור ותוצאותיה נקראו

"תוכנית -בילטמור". ובה ישנם שלושה סעיפים עיקריים אותם הצליח ב"ג ל"שתול" ולקבל את הסכמת המשתתפים :

  1. פתיחת שערי הארץ לעליה יהודית חופשית.
  2. 1.1 עם תום המלחמה על ועידת השלום העולמית להביא לכלל פתרון את בעיית המולדת לעם היהודי.
  1. מסירת הפיקוח על העליה ועל פתוח הארץ באזורים הבלתי מיושבים לסוכנות היהודית (בראשה עומד באותם ימים ב"ג).
  2. דרישה להקמת "קהילה יהודית" (קומונווולט) ולמעשה בשם אחר מדינה יהודית ריבונית בכל שטחה של א"י (ללא חלוקה) שתשולב במערך הדמוקרטי שיכון בעולם עם תום המלחמה.

מרבית המפלגות בישראל (גם מפלגתו של יוסף ספיר "הציונים הכללים" וכן חיים ויצמן) קיבלו את התכנית מלבד הרוויזיוניסטים וחלק של הקיבוץ המאוחד בתנועת העבודה שחשש שהתכנית מסתירה למעשה את חלוקת הארץ.

בשנת 1943 החלו להישמע דיווחים מאמריקה שויצמן אינו רואה בתכנית בילטמור "מדיניות מעשית" אלא רק' הצהרתית. והוא פועל בסטייה גמורה ממנה. לדעתו עיקר הפעילות הציונית כעת צריכה להיות מלחמה ב"ספר הלבן". ואילו ב"ג שם את הדגש על תכנית בילטמור. בתגובה התפטר ב"ג מהנהלת הסוכנות. (ככלל ב"ג היה מתפטר סידרתי ובכל חילוקי דעות עם אנשי מפלגתו נהג להתפטר, אך להמשיך במילוי תפקידו עד שההתפטרות נשכחת).

ב"ג חש כי צילו של ויצמן האפיל עליו. ובנוסף רבים מחברי מפלגתו תומכים בויצמן. וויצמן מתחמק מלרתום עצמו ברתמת החלטות ההנהלה הציונית. ב"ג מתפטר ב= 26.10.1943 וחוזר בו מהתפטרותו לאחר קבלת מכתב מויצמן ב- 27.2.1044

*16  ב"ג "במערכה" חלק ד' 21-24.3.1944 עמ' 119  ב"ג משתחרר מתפיסתו כמנהיג ההסתדרות, מרחיב את שדה ראייתו ומבין שציבוריים נוספים בארץ, חלקם החלוצי אינו נופל מחלקו של ציבור הפועלים, ואף הם תרמו רבות להתפתחות הארץ.

*17 ב"ג "במערכה" כרך ה'

*18 ב"ג "במערכה" כרך ה'.

חקר וכתב זלמן חיימוב

ערכה נוני ירון אוצרת אוספים מיוחדים

פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, עבודה עברית, רפורטג'ות מתוך הארכיון | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

יום הולדת למושבה פתח תקוה

יום הולדת למושבה פתח תקוה ערב ראש חודש מנחם אב תרל"ח 30 ביולי 1878

פתח תקוה היא המושבה הראשונה שהוקמה בארץ ישראל בעת שיבת ציון החדשה, ומשום כך נקראה "אם המושבות". מייסדיה הונעו משאיפות לאומיות וממחויבות עמוקה לרעיון יישוב ארץ ישראל.                                                                

אדמות המושבה נרכשו בחודש אב תרל"ח (1878) משני סוחרים הבעלים של אדמות הכפר הערבי אֻמלבס.

התאריך כפי שהוא מופיע "בספר היובל" ובמקורות אחרים הוא ערב ראש חודש מנחם אב תרל"ח 30 ביולי 1878. בתאריך זה נרכש שטח אדמה הראשון כ- 3,375 דונם של אדמות סלים קסאר. זהו תאיך הולדתה של המושבה פתח תקוה.

בחורף שנת תרל"ט, בתאריך ז' בחשוון תרל"ט, 14 באוקטובר 1878 מצוין כתאריך העלייה על הקרקע. התחילה חפירת הבאר. נבנה אוהל אנגלי גדול למגורים עבור המתיישבים הראשונים שהיו 10 במספר גוטמן, סלומון, ברנט, מ"ל כץ, שטמפפר, אלעזר ויהודה ראב, דוד רגנר, יעקב בלומנטל ונתן גרינגארט (האחרונים נשארו בירושלים, אך באו מדי פעם למושבה). כפי שכותב ד"ר יוסי לנג במאמר המתאר את סיפור "הירקונים" ופורסם בספר "לפתח תקוה".

בתאריך א' בכסלו תרל"ט, 27 בנובמבר 1878  נמצאו מים בבאר הראשונה שנחפרה בפתח.תקוה.

בתאריך כ"ט  בכסלו תרל"ט, ד' חנוכה תרל"ט, 25 בדצמבר 1878 נערך החריש הראשון.

מדוע חוגגת פתח תקוה את יום הולדת לא ביום רכישת האדמות ערב ראש חודש מנחם אב תרל"ח 30 ביולי 1878 אלא בתאריך המציין את חפירת הבאר בתאריך ז' בחשוון תרל"ט, 14 באוקטובר 1878.

הסיבות כפי שנראות מתוך הפרוטוקולים לאחר עיון מעמיק של זלמן חיימוב החוקר והמתנדב בארכיון.

לקראת יובל החמישים של פתח תקוה החלה המושבה בהתארגנות לחגיגות. קומה ועדה בין חבירה היה שלמה שטמפפר. מתוך הפרוטוקולים בישיבת מתאריך 1.7.1928 יציע שטמפפר לדחות את החגיגה לסוכות. החגיגות נדחו מספר פעמים ובסוף לא התקיימו.

עדות נוספת לשינוי מועד חגיגות יסוד המושבה מופיע בפרוטוקול של אספה מתאריך  ד' ט"ז אדר מוצש"ק 15.3.1903 .  

הוחלט: "שחג חצי היובל יוחג בר"ח אלול שנה זו. כי אי אפשר להקדימו לט"ו באב (8.8.1903). מאחר ורוצים לא להפריע למושבות האחרות בבציר הענבים שעדיין נמשך.  ואנחנו רצוננו שייקחו חלק כל בני המושבות בשמחתנו אשר היא חג של  אבן פנת הישוב החדש אשר פתח-תקוה הייתה ראש וראשון לגאולת הארץ."

יתכן שבדרך זו נתקבע  בזיכרון הקולקטיבי לאומי התאריך של יסוד המושבה מתאריך קניית האדמה מקאסר לתאריך חפירת הבאר.

לבאר הייתה המשמעות חשובה מאוד לקיום והתפתחות המושבה. ללא מים אין חיים לכן ראו בתאריך זה את תחילת המושבה.

תאריכים המכוננים בתולדות המושבה לגזור ולשמור בלוח השנה

• ערב  ראש חודש מנחם אב תרל"ח, 30 ביולי 1878 – רכישת שטח אדמה ראשון של 3,375 דונם של אדמות סלים קסאר.

• ז'   בחשוון תרל"ט, 14 באוקטובר 1878 – העלייה על הקרקע.

• א    בכסלו תרל"ט, 27 בנובמבר 1878 – נמצאו מים בבאר הראשונה שנחפרה בפתח תקוה.

• כ"ט  בכסליו תרל"ט, ד' חנוכה תרל"ט, 25 בדצמבר 1878 – החריש הראשון.

• תרל"ט,  1879 – רכישת אדמות טיאן (8500 דונם) הסמוכות לירקון ואשר ברכישה הקודמת המייסדים נמנעו מלקנות אותם מחשש למחלות הנובעות ממי הירקון.

• תרמ"א  1880 – התיישבות "הירקונים" בשטחים הסמוכים לירקון. ההתיישבות נכשלה והתבטלה בשנת תרמ"ב לאחר הרס מגורי התושבים ושדותיהם עקב שיטפונות כבדים מן הירקון ולאחר שרוב המתיישבים חלו בקדחת ורבים מהם נפטרו.

• תרמ"ב, 1882  – עזיבת תושבי פתח תקוה את המושבה והתיישבותם באופן זמני ביהוד עקב שנת השמיטה והחשש מפני הקדחת.

• תרמ"ד,  1884 – עליית הביאליסטוקאים. העולים מתאגדים בחברה שיתופית. תושבי פתח תקוה ובראשם הרב פרומקין חוזרים למושבה. הרב פרומקין בונה את הבית הראשון. תחילת שיקומה של המושבה.

  1902 • יסוד ועד המושבה הרשמי

 1921 • הכרזת פתח תקוה כמועצה מקומית, ביקור הלורד בלפור בפתח תקוה. יסוד מועצת הפועלים.

1937 • הכרזת פתח תקוה כעיר

פורסם בקטגוריה ראשית המושבה | עם התגים | כתיבת תגובה

הנה באה הרכבת

על הרכבת בארץ ישראל בהתייחסות פתח תקוה, דורון גיסין

חבל ארץ-ישראל שהיה חלק מן האימפריה העותמנית ששלטה באזור מאות שנים לא היה בעדיפות מנהלית של שליטיה. ולכן פרט לקו הרכבת שנקרא "הרכבת החיג'אזית" לא נקט השלטון יוזמה לפתוח מסילות ברזל שהיו באותם ימים פסגת הטכנולוגיה ותורת הסעת המונים במערב . אחת מהיוזמות המוקדמות המוכרות לנו, הייתה תכניתו של יוסף ביי נבון, לסלול מסילה שתחבר את יפו שבשפלה עם ירושלים. הוקמה שותפות שהחלה לגייס כספים והייתה כפופה כמנהג אותם ימים לחוקי האימפריה ששללה כל יוזמה אם בראש לא עמד אזרח האימפריה. המיזם קם על כתפיו של יוסף נבון שעבר לגור באיסטנבול כמה שנים על מנת להיות קרוב למוקד הכוח והשלטון. רק אחר שנחל אכזבה הפנה את מרצו לעבר הכסף האירופי והוקמה שותפות עם מספר בעלי ממון שהעיקרי ביניהם היה הברון רוטשילד ומשפחתו. עדיין האחריות וההתחייבויות היו של יוסף נבון שהיה "פני" החברה. המהנדס הגרמני שעליו הוטל למצוא את הנתיב הרצוי, השתמש באמצעי המשוכלל ביותר שעמד לרשותו והוא חמור ש"בחר" את הדרך הנוחה לו בין הוואדיות במעלה ההר בדרכו לירושלים. מסילה ההולכת לירושלים מיפו ומסעף הפונה לנבלוס היא שכם ומשם חזרה ליפו. המטרה הסופית הייתה חיבור המושבות החקלאיות  למסילה לכשתקום ולכן גם ניסה יוסף נבון לרכוש אדמות מה שסיבך אותו עם השלטון הטורקי.  בתהפוכות העיתים בהתקרב מלחמת העולם ה- 1 פורקו חלקים מן המסילה לטובת המאמץ המלחמתי הטורקי, הופקעו נכסים מן החברה ולמעשה חדלה זו מלהתקיים. יוסף ביי נבון מפסיד את הונו ונכסיו ועובר להתגורר בצרפת . שם בהשתדלות הממשלה הצרפתית מקבלת החברה חלק מכספה מן המנדט הבריטי כפיצוי על התשתיות שהוחרמו על ידי הצבא העותמני בזמן המלחמה. על בסיס התשתיות והרכוש הללו מתחילים מומחי התחבורה המנדטורית לפתח רשת מסילות ותחנות שיגיעו אל המושבות לפינוי תוצרת חקלאית הן למרכזים עירוניים והן לעבר הנמלים על מנת לייצא בעיקר פרי הדר לאירופה.

בספרה של יעל עצמון "היסטוריה בשר ודם" המתאר את קורותיהם של ראשי ועד המושבה פתח-תקווה מופיע תעתיק  מכתב המופנה אל מאיר דיזנגוף ובו מפצירים ראשי הוועד בדיזנגוף להפעיל את השפעתו וקשריו עם שלטונות המנדט , לקדם יוזמה לחבר את פתח-תקווה אל מסילת הברזל . המכתב נושא את התאריך- 21.11.1918  וכך נאמר בו: "כבוד ה"ה מר מ. דיזנגוף, יפו.

אנחנו החתומים מטה, באי כוח המושבה פתח-תקווה,שנבחרנו על ידי האסיפה הכללית מבקשים את כבודו,  וממלאים את ידו, לעשות את הצעדים הנחוצים לפני הממשלה, המוסדות השונים, ואנשים פרטיים, בנוגע להוציא לפועל את ההצעה המבוארת למטה.

המושבה פתח-תקווה סבלה הרבה מאוד בזמן המלחמה, שהביאה לה נזקים והפסדים גדולים שאין לשער, ועתה מצבה החומרי הוא רע מאוד, אחד האמצעים שעל ידו תוכל המושבה להתרומם מעט משפלות מעמדה החומרי, הוא יצירת מסילת ברזל שתחבר את המושבה מצד אחד עם העיר יפו, ומצד שני עם תחנת ראש אל עין. המסלול הזאת תעזור לאיכרי המושבה לשלח את יבול שדותיהם ליפו ולדמשק, וגם לקבל משם כל  הצורך להם לצרכי מחייתם ועבודתם. על ידי הקמוץ בהוצאות ההובלה והנסיעות, ועל ידי זה שהחיים האקונומיים יתפתחו ביותר לרגלי מסילת הברזל, יתרומם מצבם הכלכלי של האיכרים והתושבים של פתח-תקווה.

אחרי שהממשלה כבר בנתה מסילת ברזל קטנה עד מקום הדז'מוסין לא יהיה קשה מאוד להמשיך את המסילה הזאת עד פתח-תקווה וראש אל העין. בודאי יהיה נקל לקבל מהממשלה, אחרי שבדעתה  כפי הנראה להרוס את כל המסילה הקטנה הזאת. הננו מבקשים אפוא מאת כבודו לבוא בדברים עם הממשלה ועם מי שהיכולת בידם לעזור בדבר זה, ולהשתדל לייסד את המסילה הקטנה בעד המושבה בקו יפו- פתח-תקווה- ראש אל העין.

מצדנו הנו מוכנים לעזור להתגשמות ההצעה הזאת בכל יכולתנו.

והננו בכבוד גמור, בשם הוועד הזמני, חמשת חברי הוועד- ה"ה- צבי שמואלביץ' , זלמן גיסין, שלמה שטמפפר, ב. דיסקין , שלום כהן.[הארכיון הציוני 1.4/215 ]

בכהנו כראש הוועד פונה זלמן גיסין במכתב רשמי אל וועד הצירים מיום א' כסלו תר"פ-1919 להשתדל אצל השלטון הבריטי, לבנות מסילה למושבה. את מכתבו הוא מלווה בטבלה של נתונים סטטיסטים על הפוטנציאל של כמויות הסחורה ונוסעים מתוך נתונים שנאספו עוד לפני פרוץ המלחמה וזאת להוכיח כדאיות כלכלית בהנחת המסילה.[שם] .  בנוסף פונה זלמן גיסין אישית אל א. בריל פקיד יק"א לקדם תכנית חיבור משאבות המים מן הירקון למערכת החשמל שתלווה את המסילה והקמת תחנת –כוח הידרו אלקטרית  . בקשה נוספת היא השתדלות לקיום פגישה עם הנציב העליון בבואו לביקור ביפו על מנת לקדם את הנושאים שעל הפרק. {הנה כי כן  שיטת המאכרים והמקורבים עובדת עוד מאז ולפני  ומקיימת את הפתגם – האימפריה יצאה מארץ ישראל אך ארץ ישראל לא יצאה מן האימפריה }                                                                          תחילת העבודות להנחת המסילה – ז' אדר א' תרפ"א- 1921 .

עבודת הסלילה נמסרה ל"משרד לעבודות ציבוריות" של הסתדרות הפועלים.  במסגרת גדוד העבודה הוקמה פלוגה- "פלוגת בוני מסילת הברזל" . מחנה הפלוגה התיישב בראש פסגת חורבות מבצר אנטיפטריס וניהל שם חיי קומונה.  כה רבה הייתה השפעתה  של הפלוגה על גדוד העבודה כולו וזה הקים את מרכזו במקום .הוקמו מתפרה סנדלריה נגריה ומרפאה שקבלה את שרותיה מרופא המושבה. קשרים הדוקים התפתחו בין גדוד העבודה ובין המושבה.[ארכיון תנועת העבודה כרך ג' חוברת ע"ג ] נכתב על ידי דורון גיסין –מרץ-2016  

פורסם בקטגוריה שימור אתרים, תורכים, תחבורה, תחנת הרכבת | כתיבת תגובה

גלגולים בהקמת בית יד לבנים והתלבטות בבחירת מיקום לבנייתו

מאמר שלישי בסדרה הדנה בהיבטים שונים ובאופן התנהלות פרנסי העיר והמשפחות השכולות בהנצחת בניה הנופלים במלחמות ישראל 

במקביל להתארגנות המדינה בכל הקשור להנצחת הנופלים מתארגנים ההורים והמשפחות השכולות ומקימים את ארגון "יד-לבנים" הארצי. בתחילה  ועד הארגון ממונה ע"י הממשלה בראשו עומדת גברת רחל בן-צבי, לאחר זמן קצר הוועדים נבחרים בבחירות  מקומיות ע"י ההורים השכולים.

גוף נוסף קם ב- 14.02.1950 והוא: "ארגון ההורים השכולים "יד לבנים". "הוועד הנוכחי יוכר ע"י המוסדות משרד הביטחון, והמדור להנצחת החללים כמוסד מייעץ בעניינים הנוגעים להנצחת זכרם של חללי מלחמת השחרור. כמו כן הארגון ייזום מיזמים בתחום החינוך והתרבות, יערוך טכסים ועצרות, יעניק מלגות ויקים מפעלים שונים להנצחת הנופלים".

ארגון "יד-לבנים" תובע בשנת 1949 להקים "היכל-גבורה" בשלוש הערים הגדולות בתמיכה ואישור של בן- גוריון. ב-1950 פורסם על כוונת מערכת הביטחון להקים "היכלי-גבורה". 

 בעיתונות מופיעות ללא הרף ידיעות על תוכניות של קיבוצים, מושבות וערים להקמת אתרי זיכרון לחללי המקום. התוכנית שמפרסמת המועצה המקומית בחדרה נראית מתאימה לחלק מאנשי מועצת פתח-תקוה ולמעשה. בשלב מאוחר יותר היא תיושם בפתח-תקווה בה יוקם בית יד לבנים הראשון בארץ.[1]

בישיבת הנהלה 7.5.1950: ספיר מוסר כי מכספי המלווה לעבודות ציבוריות ניתן יהיה להשקיע בפארק של 15 דונם בפרדס רייספלד. כיום שטחי הפרדס נמצאת שכונת "רמת ורבר". בחלקה זו היה מיועד לקום בית חולים עירוני. אך, למעשה שנתיים מאוחר יותר יוקם על חלק גדול ממנו בית יד לבנים וגן יד לבנים – גן העצמאות.

וועדת יזכור ושפ"ע  מביאות את הצעותיהן למיקום מצבות הזיכרון לישיבת מועצת העיר. ראש-העיר ספיר מציג את ההצעות ומתקיים דיון עליהן.

מועצה 28.5.1950 דנים בהקמת מצבות זיכרון לחללי פ"ת. ספיר: "קיימות ארבע הצעות למיקום המצבה. 1. ברח' שטמפפר. 2. במשולש הרחובות ז'בוטינסקי-אורלוב. 3. במשולש הרחובות הירקונים-לוד. 4. ע"י תחנת "של" ברחוב ראש העין.

היו שיקולים שונים ביחס לכל המקומות המוצעים. ועדת "יזכור" וועדת השיפור פני העיר הגיעו למסקנה שהמקום המתאים ביותר הוא לפי הצעה השלישית: ליד רחוב הירקונים. למקום זה מעלות  רבות,  מאחר שהוא על גבעה הנשקפת למרחוק, אך מצד שני יש בו גם חסרונות עקב היותו מוקף בעתיד  ע"י תעשייה ומוסכים. המצבה תחייב גם הקמת גינה דבר שיחייב איסוף כספים. לפי אומדנה זהירה  המצבה יכולה לעלות למעלה מ- 10.000 לא"י, והגינה כ- 3000 לא"י, כלומר העלות יכולה להגיע לסכום של 15 – 18 אלף ל"י. איכילוב עזרא מוסר על שקולי הוועדה בדיוניה השתתפו ועדת "יזכור" וועדת שפ"ע, וכן האדריכל לוינזון. שיקולי הוועדה, לאחר שביקרו בכמה מקומות בארץ, היו : 1. שהמצבה  תראה לעיני כל. 2. שהמקום יאפשר ריכוז קהל של אלפים ביום זיכרון. לגבי שני השיקולים הללו ראינו את הגן ברח' שטמפפר [כיום גינת גוברניק הנמצאת בין רחוב שטמפפר לרחוב אורלוב נ.י.] בלתי מתאים. נשארו שתי הצעות של רחובות לוד-חיפה ופינת  ז'בוטינסקי אורלוב.  מבחינת התנועה הבינעירונית שתי ההצעות שוות. ההבדל הוא שאיננו יכולים לדעת כמה זמן תישאר התעשייה הידועה שבפרדס גינצבורג ברח' ז'בוטינסקי [מפעל תע"ש ליצור פגזים], מה שלא מאפשר כיום ריכוז המונים ע"י המצבה בעת הצורך. כך נפלה גם ההצעה הזו. נשארה אפוא ההצעה של רח' חיפה – לוד. תכנית הפרצלציה שאישרנו בזמנו מאפשרת להמונים להתרכז בשטח ע"י המצבה בבטחה מבלי לפגוע בבעל הקרקע הגובלת. ובאשר לתכנית עצמה, יצטרכו האדריכלים להתלבט דיים כדי  לכוננה, ואת תכנית הגן יערכו באופן מתואם לתכנית המצבה. 

 איכילוב: מציע לא לקבל החלטה היום  ביחס למקום עד שתיערך בדיקה נוספת. מציע לבדוק את האפשרות של מציאת מקום במרכז העיר, כמו בגן בועז (הנמצא בכניסה לפתח תקוה צומת ג'בוטינסקי רחוב יצחק שדה נ.י.), או בפרדס סויסלוצקי. (כיום רמת ורבר) בשטח של 8 – 10 דונם. 

טרופה: מונומנטים כאלה מקימים ליד מקומות ציבוריים מרכזיים, לכן כל העניין טעון רוויזיה. מאחר וזה חייב להיות במקום מרכזי מציע : 1. במגרש שפיגל. 2. ברח' רוטשילד במקום שעומד ביה"ס פיק"א הישן. ואשר לתכנית המצבה, יש להביאה למועצה לעיון ובדיקה. 

שפי: אין אנו רואים שגיאה בהצעה של רח' הירקונים כי זה נקרא "על אם הדרך", ולכן רואה את הצעת הוועדה כמעשית. נוכל לגשת לביצועה המהיר, כי אנו ממילא כבר איחרנו דיינו בדבר. מציע לאשר את הצעת הוועדה. 

 טבצניק: שואל מה שטח הגבעה ברח' הירקונים ולו אפשר היה להפוך את כל השטח הנ"ל לפארק לאומי גדול ולהקים שם את המצבה – זה יכול להיות דבר גדול. מציע להתקשר עם הפסל ינקלוביצקי השוהה בארץ. הוחלט: לדחות את הדיון.

מועצה 18.6.1950 דיון נוסף בנושא הקמת מצבת זיכרון לחללי פתח-תקוה.

שפי: כתוספת לנימוקים שנשמעו. קיים רצון להקים את בית-ההגנה בפתח-תקוה בסמוך למצבה.

איכילוב ע:  (ראש ועדת שפ"ע) נגד הקמת המצבה ברחבת העירייה היו שני נימוקים:

  • המושג של מצבה קשור עם התייחדות בני המשפחה ביום הזיכרון ועם הרצון לראותם כך, ללא חולין יום-יומי. רחבת העירייה הינה מקום חולין יום-יומי וזה יפריע להתייחדות.
  • הציבור יתרגל למצבה ולא יהיה לה הערך הנכון.

לאחר שמיעת הנימוקים, חזרתי לדעתי הקודמת לכביש הירקונים. 

 שוולב: המצבה צריכה להיות במקום גבוה. הנימוק שהמצבה תהיה מול משלטי החזית-חשוב מאוד (יש קו ראייה בין המקום לגבעות מגדל צדק ולראש העין. שם נפלו מספר לוחמים בני פתח-תקוה). במשך הזמן תבנה הסביבה ויהיה צורך בגינה עירונית גדולה. 

 כ"ץ: לדעתי אם נקים את המצבה ליד העירייה עלול מהעבר השני להיות בית קפה או בית שעשועים, ויש לחשוב על זה למפרע ולכן מצדד בכביש הירקונים.

 טבצניק:  בעניין כגון זה צריך להשתתף אדם המתמצא בעניינים ארכיטקטוניים. אין לקרוא לזה מצבה. מצבה היא סמל חיצוני למקום שבו קבור אדם, אין זה גם  מקום להתייחדות של משפחות. כל משפחה הרוצה להתייחד, פונה לבית העלמין להתייחדות ישירה, או למקום בו נפל האיש, אנו מחפשים ביטוי למלחמת השחרור, לגבורת הנוער ולזכר אלה שהקריבו חייהם. לו היינו מקימים אותה במגדל-צדק  הרי זה היה מובן.

המסקנה היא ביטוי ארכיטקטוני למלחמת השחרור ולגבורת הנוער וזה מתאים  ליד רחבה שעל-יד בית העירייה, שהיא המרכז העירוני.

 רשיש: א. ענין זה אינו נתון להכרעה ע"י הצבעה. העניין רציני ויש להתייעץ עם מומחים. 

 ב. ההצעה בכביש הירקונים איננה ריאלית, היות והפרצלציה במקום טרם נעשתה.

 ג. אין לקבוע מצבה בגבול המדינה.

ד. מציע להטיל על ההנהלה להתייעץ עם מומחים ואח"כ להחליט.

 ד"ר יוספסברג: מונומנט הינו סמל למאורעות היסטוריים  גדולים ועל-פי רוב בתוך פארקים גדולים. המצבה צריכה להיות סמל לדורות הבאים. מצדד על פרשת דרכים בכביש הירקונים.

 ספיר: א. באירופה אין על יד עיריות מצבות זיכרון לחללי מלחמה. נכון שברוב המקרים המצבות נמצאות במרכז. ב. איני גורס שזה מקום להתייחדות או חינוך נוער. אנו טרם גמרנו את מלחמותינו. בחזית בניין העירייה יש להקים משהו סמלי שאינו קשור דווקא  במקרה זה. ואפשר לתת לזה ביטוי מתאים, כמו סמל פתח-תקוה והשתלבותה במערכת הקמת המדינה. מה שנוגע לעניין המצבה המקום בכביש הירקונים אינו מתאים. המעלה היחידה היא, שהוא על פרשת דרכים. אינני שולל הצעה להתייעץ עם מומחים. אולם אין זה רק עניין ארכיטקטוני, אלא גם ציבורי. מציע  שחברי שתי הוועדות יתייעצו תוך שבועיים עם מומחים ואח"כ יביאו למועצה סידור.

 רשיש: מציע ששתי הוועדות יביאו הצעה של ועדת מומחים. 

הוחלט: ועדת "יזכור" ו"שיפור העיר" יתייעצו עם מומחים  ויביאו למועצה מסקנות תוך שבועיים.

ארגון "יד-לבנים" המקומי של ההורים השכולים בפתח-תקוה הוקם ב- 09.10.1950 באסיפה כללית בה השתתפו כ-70 איש שבחרו ועד מקומי. ארגון זה הפעיל מכבש לחצים על העירייה, דרש להיות שותף להחלטות העירייה בדבר מקום המצבה, צורת המצבה וכד' ובעיקר תבע למהר בנושא ההנצחה. ההורים השכולים לא הסכימו להחלטות משרד הביטחון בקשר לתאריך התחלת המלחמה ולחצו לשנותו.

ישיבת ההנהלה. 14.10.1950 עם ב"כ ועד ההורים השכולים: " נודע לנו כי העירייה עומדת להנציח את חללי פתח-תקוה  במלחמת השחרור. מבוקשנו להחיש את הדבר. כן מתלוננים על ההזנחה בעריכת אזכרות לחללים. יש הרבה משפחות חללים הזקוקות לתמיכה ויש לדאוג לזה. חסרה רשימה מושלמת של אלה שנפלו. בידי הוועד רשימה של כ- 290 חללים, בו בזמן שקיבלו רשימה מהעירייה המכילה 190 שמות בלבד. מבקשים טיפול מהיר מצד העירייה בכל הבעיות האלה ".

ראש העירייה ספיר: "1. בזמנו טיפלנו בריכוז החומר הביוגראפי של החללים בני פתח-תקוה. והחומר הועבר למשרד הביטחון.  2. טיפלנו באמצעות שתי וועדות עירוניות בהנצחת החללים, והבעיה העיקרית היא למצוא מקום מתאים למצבה. היו כמה הצעות : 1. בכניסה לפ"ת מצד חיפה.  2. בתוך החצר של בית-העירייה העומד להיבנות. 3. בגינה החדשה שברח' שטמפפר (פרדס פישצ'נר). אשר לתמיכה במשפחות הזקוקות לעזרה, לא פנו אלינו בנדון זה, ומניח אני כי זה מתפקיד המדינה ".

 טבצ'ניק: מציע להרכיב ועדה מבאי-כוח ועדת שיפור העיר, ועדת יזכור, ונציג ועד ההורים השכולים, לטיפול בכל הבעיות שהושמעו כאן, וכן בהכנת ספר "יזכור".

בא-כוח ההורים השכולים: מוכנים לשתף פעולה עם העירייה ודורשים להעמיד לרשותם פקיד מהעירייה שיטפל בכל העניינים באופן מתמיד.

ראש העיר מסכם: 1. להעמיד לרשות ועד ההורים השכולים פקיד עירוני אשר ישתף פעולה אתם. 2. להרכיב וועדה עירונית בצירוף בא-כוח ועד ההורים. 3. עם קביעת המקום נוכל לגשת להקמת המצבה להנצחת חללי פתח-תקוה. (הוועדה הורכבה בישיבת המועצה מיוחדת 25.10.1950 )

ישיבת מועצת העיר 15.10.1950 ספיר: "מודיע למועצה על פגישת ההנהלה עם בא-כוח ועד ההורים השכולים, בה נדונה בעיית המקום להקמת המצבה לחללי פתח-תקוה וכמו כן הוצע בפגישה הנ"ל להוציא ספר "יזכור" נפרד לבני העיר. (עקב חילוקי הדעות עם אנשי משרד הביטחון שכפופים להחלטת בן-גוריון לגבי חללים  שלא זכו לאישור משרד הביטחון). הוחלט בפגישה הנ"ל על הרכבת ועדה מיוחדת שבה תהיה גם לוועד ההורים השכולים נציגות, והיא תציע ותחליט על מקומה וסדרי הקמתה של המצבה. מציין את רגישות הבעיה לגבי ההורים ורצינות המצב.

איכילוב: מציע לכנס ישיבה משותפת של ועדת "יזכור" הקיימת ואת בא-כוח ועדת שפ"ע וכן שני נציגים של ההורים השכולים.

טבצניק: מציע ועדת שבע הכוללת שתי הוועדות יזכור ושפ"ע וב"כ ההורים השכולים. ההורים השכולים בוועדת השבע שהוחלט עליה הם: דוב רבינוביץ וגב' פרלמן. בא-כוח ארגון ותיקי ההגנה, גיסין אברהם וביילי חיים  ובנוסף: טבצניק שפי וגיסין שושנה, סימקין יואל ובר-אוריין אברהם." 

 ראש העיר ספיר ממשיך במאמציו להקמת "מצבה" וגינה. הוא שולח את ועדות העירייה העוסקות בנושא להתרשם מהנעשה במושבה רחובות. 

24.10.1950   ועדת "גלעד" י. שפי מוזמן לסיור הוועדה ב"רחובות" כדי לראות את מצבת הזיכרון לחללי המדינה, ביום החמישי ט"ו חשוון תשי"א 26.10.1950 .  

18.10.1950 מתוך פרטי-כל מישיבת ועדת "גלעד", ועדת "יזכור- גלעד" :

י. שפי:  "..ועד ההורים מציע את עזרתו לשיתוף פעולה עם הוועדה העירונית להקמת מצבת הזיכרון והוצאת "ספר יזכור" לחללי פתח-תקוה. המועצה בחרה וועדה בת שבעה חברים. מוסר בזה דו"ח על פעולות הוועדה הקודמת, שטפלה בהשלמת חומר על חללי פתח-תקוה לספר "יזכור" הארצי ובחירת מקום מתאים להקמת מצבת הזיכרון". 

ד. רבינוביץ : "קיימת הזנחה בכל הארץ בקשר להנצחת זכר החללים, ובאי-כוח המשפחות השכולות לא היו צריכים לטפל בזאת; החומר לספר "יזכור" בארכיון המרכזי לא מוכן עדיין, אולם בדעת ועד ההורים לטפל בהוצאה ספר "יזכור" מקומי. כדי להמריץ את הפעולה, מציע שהוועד החדש יבחר מתוכו יו"ר שיהיה אחראי לפעולה ומזכיר קבוע. למערכת של ספר "יזכור" מציע לצרף את מר דוד פרלמן".

גב' ש. גיסין: "הכרחי שייבחר יו"ר אחראי ופעיל. לספר "יזכור" יש לתת אופי לוקלי על רקע יותר רחב שישמש השראה וחומר מתאים לנוער ללמוד".

י. שפי : "1. ענין המצבה: לישיבת המועצה הקרובה אעלה את הבעיה. אולם עלינו לסכם סופית את חוות-דעתנו על המקום המתאים.  2. ספר "יזכור" ארצי: כפי שמסר מר רבינוביץ, לא אנו המעכבים , אבל באם חסר עוד חומר, יש לעשות הכל בהקדם ובעזרת ועד ההורים. חובה קדושה מוטלת עלינו לעזור לוועד ההורים בעניינים אדמיניסטרטיביים כגון עריכת אספות, מודעות וכו'.  3. ספר "יזכור" מקומי:  הרעיון אינו חדש, אולם חייבים אנו להיזהר ולשקול היטב בענין ; ספר על תולדות הביטחון בפתח-תקוה צריך להיות ראוי לשמו ולהיות לכבוד לעיר, וקודם כל להתקבל על דעת ההורים השכולים. יתכן שמבחינת הזמן, עדיין מוקדם לכתוב את הפרשה, אולם יש להזהיר מפני כישלון ספרותי. גם הבעיה הכספית אינה קלה, אני מוכן להביא את ההצעה בפני הנהלת העיריה".

הוחלט: א) לקרא לישיבה קרובה ביום 1.11.1950.  ב) לבחור בוועדת הספר שתביא הצעות לישיבה הנ"ל  את ה"ה: בר-אורין, יואלי, פרלמן, וגב' ש. גיסין.

ועדת המצבה:  י. א. פרומוביץ. י. סימקין. ד. רבינוביץ. י. שפי. ש. גיסין.

      הוועדה תקיים סיור ברחובות כדי לראות את מצבת הזיכרון ולהביא לישיבה הצעות בנידון הספר והמצבה. 

דבר 01.11.1950 : "הורי החללים מתריעים על חוסר תשומת לב להנצחת הבנים שנפלו. החוקה שנתקבלה בכנסת בעניין הנצחת חללי מלחמת-השחרור רחוקה מלספק את רגשות ההורים.

בכינוס הארצי של ארגון "יד-לבנים" שנערך ביום ב' במועדון "מנורה" בירושלים מתריע מר מ. בדולח נגד העובדה שעדיין לא נקבע יום זיכרון לאומי לחללים, שבתי הקברות מוזנחים, והקמת המצבות נעשית בצורה פוגעת. הוא תבע לשתף את באי-כוח ההורים בכל הנוגע להנצחת בניהם שנפלו. ראובן מס הרצה על התכנית לעתיד וקרא לממשלה להקים מצבות אשר יעוררו כבוד לעם ויספקו את רגשות ההורים. הנואם הזכיר את הצעת ראש הממשלה להקים "היכלי-גבורה" במרכזים שונים בארץ, והציע לנטוע "יער מלחמת השחרור". רבים מההורים אינם יודעים את מקום קבורת יקיריהם, ואילן ישמש להורים מקום לזיכרון.

כאן מסתיימת כהונת ראש העיר יוסף ספיר. הדיונים הרבים לא הביאו בינתיים להחלטה מעשית. העיר הולכת לבחירות (לאחר 10 שנים בהן לא נערכו בחירות עירוניות). לאחר הבחירות השלטון בעיר יעבור למפלגות הפועלים בראשות פנחס רשיש  וההתייחסות להקמת בית "יד-לבנים" תשתנה.  


[1] דבר 04.10.1949  חדרה. גלעד לזכר חללי המושבה. בית תרבות ומוזיאון בצורה ארכיטקטונית נאה בהם טבלאות זיכרון, תמונותיהם ותולדותיהם של בני חדרה שנפלו על תקומת המדינה יוקמו ביוזמת המועצה המקומית במרכז המושבה מול בית הנופלים החדש. על כך החליטה מליאת המועצה פה אחד בישיבתה האחרונה. ד. ברמן, ראש המועצה הודיע שהמועצה תקציב כמה אלפי לירות לראשית הפעולה.

פורסם בקטגוריה אנדרטאות, אצ"ל, ארגון, בית"ר, ההגנה, זיכרון והנצחה, יד לבנים, מאורעות תרפ"א, מלחמת העצמאות, נופלי פתח תקוה, רפורטג'ות מתוך הארכיון | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

הנצחת חללי מלחמת השחרור בפתח-תקוה, בימי כהונת פנחס רשיש כראש העיר וממלא מקומו מרדכי קראוסמן

מאמר רביעי בסדרה הדנה בהיבטים שונים ובאופן התנהלות פרנסי העיר והמשפחות השכולות בהנצחת בניה הנופלים במלחמות ישראל 

לאחר הבחירות למועצת העירייה שנערכו ב- 16.11.1950 הוקמה קואליציה בראשות מפלגות הפועלים, אליה חברו נציגי הפועל המזרחי ופועלי אגודת-ישראל. הקואליציה בחרה בפנחס רשיש לראשות העיר. אנשי האופוזיציה החדשה הגישו ערעורים על חוקיות תוצאות הבחירות. מצד שני, רבנים מפורסמים לחצו על הנציגים הדתיים לא לבחור בנציג הפועלים לראשות העיר אלא רק באדם דתי. ראשי הפועל- המזרחי בפתח-תקוה שלא יכלו לעמוד בלחצים התפטרו בזה אחר זה, עד שלבסוף עמד בראשם מרדכי קראוסמן שהצליח לעמוד בלחצים. כדי להיחלץ מהמצב הוחלט בקואליציה לבחור בנציג המפד"ל קראוסמן לראשות העייריה לתקופת ביניים. אך למעשה את העיר ניהל רשיש. שמונה לאחר כ-8 חודשים נבחר רשיש לראשות העיר. לחצים מצד משפחות ותיקים גרמו לעיכוב בהחלטות להנצחת הלוחמים למשך 5 חודשים והביאה לבחינה חדשה בעיניים אחרות של כל נושא ההנצחה.

ב- 11.03.1951 מתכנסת סוף סוף, מועצת עיריית פתח-תקוה וקראוסמן נבחר כראש עירייה. סגניו היו רשיש, טבצ'ניק ואידלמן. לראשונה החלה לתפקד בפתח-תקוה עירייה בהנהגה פועלית. האופוזיציה עשתה ככל שביכולתה לשבש את פעולות העירייה ומנעה את הקמת ועדות העיר לזמן ממושך.

רשיש, שזכה להתנגדות נחרצת מצד הגוש האזרחי, ביקש לקבל לגיטימציה לתפקידו בכך שפעל להאדיר את שמם ומעשיהם של מייסדי פתח-תקוה. הוא טיפח את אחרוני דור המייסדים שנותרו בחיים, והיו שותפים כבני-נוער ביסודה של המושבה כמו משה שמואל ראב והשומר האגדי אברהם שפירא.

ביום חג מלאות 75 שנה להיווסדה של פתח-תקוה, הקימה העירייה שתי מצבות ולוחות זיכרון אחת במקום התיישבותם של הירקונים ליד פיתול הירקון, שנייה במקום מושבם הארעי של נוטשי פתח-תקוה שעזבוה אל בכפר הערבי יהודיה מחמת הקדחת ואיסור עיבוד הקרקע בשנת השמיטה (1882). מובן ש"כוכבי" האירוע היו משה שמואל ראב ואברהם שפירא.(למעשה ההחלטה על ההנצחה נפלה עוד בימי ראשות העיר של ספיר ז.ח.)[1]. עבור האדרת שמם של מייסדי פתח-תקוה וציון מעשיהם ומעשי ממשיכיהם שכרה העירייה  את ההיסטוריון גצל קרסל לשם כתיבת ספר "היובל" של פתח-תקוה.

ואכן במשך שנתיים חקר קרסל את תולדות פתח-תקוה וכתב את ספר "היובל" שיצא לאור בחג יובל ה- 75 לעיר. גם כיום משמש ספר זה משמש כעדות קריאה העיקרי לכל המתעניינים בהיסטוריה של הקמת ההתיישבות בא"י, ועבור אנשי החינוך בפתח-תקוה עצמה. אל יובל ה- 75 מתייחס רשיש כאל אחד האמצעים להאדיר את שמה של פתח-תקוה  וחיזוק ההכרה בראשוניותה. הדבר נעשה בשיתוף צמרת הנהגת המדינה, בחגיגות היובל שנערכו במשך ששה ימים, ואחד מנושאי החג המרכזי היה חנוכת בית "יד-לבנים".

מבחינת היחס להוצאות כספיות רשיש היה היפוכו של ספיר. הוא היה בולדוזור של עשייה, ובעל יכולת פנומנלית לאיסוף כספים מכל הגופים הממשלתיים והציבוריים. אמרתו הייתה: "אנו עושים למען הדורות  הבאים, והם כשיגדלו ישתתפו בכיסוי ההוצאות שנעשו למענם".

אנשי האופוזיציה שהורגלו בהשקעות כספים "מדודות" רגזו על רשיש ובישיבת המועצה ב- 31.5.1953 אומר שוואלב: "אני חושב שזה אסון והרס לפתח-תקוה שמר רשיש הינו מומחה גדול לקבלת הלוואות". באותו הקשר משה איכילוב: "נדהם מההוצאות הכספיות הגבוהות". וכדי למנוע טעויות מבקש להוסיף לעלות ההשקעות הנרשמות בספרות, גם תיאור במילים.

תקופת קראוסמן רשיש בהקמת בית "יד-לבנים" בפרדס רייספלד (1951)

ההחלטה על הקמת "יד-לבנים" בפרדס רייספלד אינה רשומה בפרוטוקולי העירייה. נראה שהתקבלה במטבח פוליטי שהתנהל בימים בהם מועצת העיר לא פעלה. במקום תוכנן להקים גינה עירונית גדולה (בימי ספיר) ובנוסף חלק מהשטח בגודל של כ- 10 דונם נרכש ב- 1940 לשם הקמת בית-חולים עירוני. כדי לשמור את השטח משימוש של קיבוץ גבעת-השלושה  ניטע השטח בעצי אורן.

כדי לעמוד בלוח הזמנים שהציבה לעצמה המועצה, מודיע סגן ראש-העיר טבצ'ניק האחראי על תכנית יום העצמאות בישיבת ההנהלה בתאריך 28.03.1951 שביום העצמאות בין כל שאר האירועים ייערך על מגרש "רייספלד" טכס הנחת אבן-הפינה ל-"בית-ההגנה". משמתברר לאופוזיציה שההנהלה נחושה בדעתה להקים את "יד-לבנים" בכל דרך שהיא, הוחלט ב- 06.05.1951 בהסכמת האופוזיציה (תוך הסתייגות של ספיר) שהטכס יתקיים. טבצ'ניק מודיע שדחיית ההחלטה ביחס להקמת ועדת "יזכור" אינה מונעת את "ירית אבן הפינה" ל "יד-לבנים".

הנהלה 28.3.1951 רשיש: "מוסר פרטים על תכניות רחבות לביצוע וביניהן "יד-לבנים".  טבצניק: "מוסר פרטים ביחס לחגיגות ליום העצמאות ב- 3 אחה"צ: ביקור קולקטיבי של ההורים השכולים בשדות הקרב במגדל-צדק, ולסיום – הנחת אבן-הפינה ל"בית-ההגנה" על מגרש רייספלד."

החלטת טבצ'ניק להנחת אבן הפינה ל"בית ההגנה" נבעה בגלל התנגדות האופוזיציה בוועדה להחלטה על הקמת בית "יד-לבנים" במקום. כוונתו הייתה שבכל מקרה יוקם במקום מבנה יד-לבנים, בין אם בהסכמת האופוזיציה ובין אם בהתנגדותה… לאחר שהגיעו להסכמה שונה השם ל-"יד-לבנים".

הנהלה 8.4.1951. טבצ'ניק: "מציע להחליט על המקום שבו יניחו את אבן-היסוד של "יד-לבנים" רשיש: "אשר ל"יד-לבנים" טרם הוחלט על התקציב והצורה של המצבה".

הנהלה 18.4.1951  הנושא הקמת "יד-לבנים" בעלות של 25,000 ל"י.

 רשיש: מוסר כי נפגש עם בא-כוח "המפגוש" לשעבר ובא-כוח ההורים השכולים, בקשר  להקמת "יד-לבנים" וסוכם להקים "בית-המגינים" על חלק מהשטח של 26 דונם המיועד לגן ציבורי (גן-רייספלד). הורכבה ועדה של ארבעה חברים, שניים מההגנה (שפושניק יהושע ויואל סימקין), אחד מוועד ההורים השכולים (המהנדס רבינוביץ), ואחד מהעירייה (רשיש) אשר עליהם להביא הצעת תכנית לאשור ההנהלה והמועצה. ישנו רצון לירות את אבן הפינה של "יד-לבנים" ביום העצמאות. בידי בא-כוח המפגוש  לשעבר סך של  9000 ל"י, אשר יהיה מיועד למטרה הזאת. יואלי: סובר לפני שנחליט על הקמת "יד-לבנים" יש להביא להנהלה אקספרטיזה ביחס למקום ומציע להטיל על כמה מחברי ההנהלה לטפל בדבר.

 הוחלט: לאשר את הצעותיהם של רשיש ויואלי. בוחרים ב"ה קרוסמן, יואלי, טבצ'ניק, לברר ביחס למקום הקמת "יד-לבנים" ולהביא את התוצאות לישיבת ההנהלה הבאה.

 בשלב זה האופוזיציה מסכימה לשתף פעולה עם הקואליציה ונציגה יהיה ע.איכילוב.

פנקס החלטות: 2.5.1951  "הוחלט: לבחור בה"ה רשיש, קראוסמן, טבצ'ניק ועזרא איכילוב בשם העירייה, שפי וסימקין בשם ועד ההגנה, רבינוביץ דב בשם הורים שכולים לוועדה להקמת מצבת "יד לבנים..:"

הנהלה 2.5.1951 "בענין הקמת המצבה "יד לבנים". יואלי: "הוועדה דנה וסיכמה שזה לא צריך להיות על מגרש שפיגל. הצעה זו ירדה. עלתה הצעה להקים את המצבה בפרדס

רייספלד" [2].  ה' טבצ'ניק: "מדובר בהוצאה של כמה רבבות ל"י ולפי דעתי מחויבת העירייה לדון בזה". ה' רשיש: מציע שההנהלה תחליט היום על בא-כוח בוועדה אשר בשיתוף עם יתר הגופים ידונו אם במקום זה מקימים "אנדרטה" או "בית מגינים"[3] על התוכנית ידונו ויזמנו מומחים ואדריכלים ואת ההצעות יביאו לפני המועצה שתחליט. אבל העניין הזה דורש החלטה של הועדה. ה' טבצניק: "למועצה צריכה ההנהלה להביא דבר מוסכם ואחיד. אני הייתי רוצה לקשור את הבית הזה על ידי אולם או אולמות שאפשר יהיה לקשור אותם לצורך אומנותי. הכוונה שהדבר הזה ייהפך לדבר חי שאפשר לראותו כמוזיאון עירוני או כיוצא בזה. על כל פנים עם עצם הרעיון אנו מוכרחים לסכם על המקום מפני שנשארו רק כשמונה ימים עד יום העצמאות ועד אז יש לירות  את אבן הפינה". ה' רשיש: מציע למועצה לבחור עוד ארבעה חברים וביחד יהיו שבעה חברים, והוועדה הזאת תשב ותדון על הפרוגרמה יחד עם מומחים ותציע הצעות. מציע את ע.איכילוב, טבצ'ניק, קרוסמאן ורשיש. בשם ועד ההגנה את שפי וסימקין, ובשם ההורים השכולים את המהנדס רבינוביץ.

הוחלט: ברוח הצעתו של מר רשיש. את יריית אבן הפינה יסדרו בשטח שייקבע בשביל זה בגן-רייספלד.

 מועצה 6.5.1951 בנושא הקמת מצבת יד לבנים, "הוחלט: להקים את מצבת "יד לבנים" בגן העירוני אשר יוקם בפרדס רייספלד". וביום העצמאות – 09.05.1951  יורים את "אבן-הפינה" לבית "יד- לבנים".

 מועצה 16.5.1951 "כ"ץ: קובל על העובדה שלחגיגות ירית אבן הפינה ל"יד לבנים" לא הוזמנו באי-כוח ההגנה, המחתרת וכן אנשים מבחוץ. כמו כן קובל על הנוסח של "מגילת היסוד" שהונחה באבן הפניה ל"יד לבנים" שלא נזכר שם ה' ולא זכר לטבוחים באירופה".

מועצה 24.6.1951   נבחרה  ועדת "יד לבנים" בת 12 חברים 9 מהמועצה. 2 מההגנה ואחד מבין ההורים שכולים.

 הנהלה 17.07.1951 הוחלט: "להיענות לבקשת תושבי עין-גנים לסתום את הבאר הישנה שבשכונה ולסדר עליה גינה. כמו כן להעמיד לוח שיש במקום ולחרוט על הלוח את שמות בני עין-גנים שנפלו במלחמת השחרור"[4].

מועצה 23.9.1951  שושנה ישראלית, חברת המועצה ששכלה שני בנים במלחמה מתלוננת על שלא הוקמה מצבת זיכרון שעליה יחרטו שמות הנופלים במלחמת השחרור. מדברים על זה רבות אך כלום לא נעשה.

ישיבת מועצה  11.11.1951  בוחרים ברשיש כראש עיר.

בפתח-תקוה היה מספר גדול של חברי מחתרת האצ"ל, נציגיהם לא הסכימו עם קביעת בן-גוריון שחללי מלחמת הקוממיות ייחשבו רק אלו שנפלו החל מתאריך כ"ט בנובמבר 1947. הם מביעים את הסתייגותם מהחלטה זו, ודורשים שכל החללים יונצחו בבית "יד-לבנים". (הדבר נעשה רק בשנת 1972 כאשר בראשות העיר עמד ישראל פיינברג, וזאת לאחר שמנחם בגין נכנס לממשלת הליכוד הלאומי והיחס לחללי המחתרות השתנה.) רשיש, כחסיד מובהק של בן-גוריון, מחזיק בדעה שרק החלטות משרד הביטחון יקבעו מי יונצח בבית "יד-לבנים".

 מועצה  3.2.1952 הוחלט לאשר החוזה עם חברת סולל-בונה להקמת "יד-לבנים" בסך של 23,582 ל"י. רשיש מודיע כי הייתה הכרזה ביחס לתוכנית להקמת "יד-לבנים" אך לא התקבלה כל הצעה. שמואל אמסטרהיהנציג תנועת החרות במועצה. למרות יחסו החיובי להקמת המצבה. בכל זאת מביע את החשש לאפליה. בין אלה הנופלים אשר היו שייכים לאצ"ל וללח"י[5]. ועל כן מבקש לדעת מהי התכנית המפורטת של בנין "יד-לבנים" ולנסח תיקון כי למרות יחסו החיובי להקמת המצבה יש חשש לאפליה בין הנופלים שהיו שייכים לאצ"ל וללח"י לבין שאר הנופלים. הוא מבקש לדעת מהי התכנית המפורטת של בניין "יד-לבנים". וכמו-כן הוא מבקש הצהרה ברורה שלא תהיה כל הפליה בין כל אלה שנפלו למען המולדת מבלי לדעת לאיזה גוף הם שייכים. רשיש מוסר על פעולות הוועדה המצוצמצת ל-"יד לבנים" שתפקידה לערוך את רשימת כל אלה מבני פתח-תקוה שנפלו במלחמת השחרור. בנוסף היה עליה לשמור על הקשר עם משרד הביטחון. וועד ההורים השכולים מקווה שלא יישאר אף בן פתח-תקוה אחד אשר שמו לא ייחקק בתוך הבניין הנ"ל. לשאלות עונה רשיש שאף קבלן לא הגיש הצעה. החוזה הוא רק על הקמת שלד הבניין. העירייה פנתה לקבלנים ורק "סולל-בונה" נענה לבקשה. סכום של 25,000 ל"י הובטח ע"י הממשלה. איכילוב קובע כי מלחמת השחרור נגד הבריטים החלה ביום בו הוחלט על שיתוף הפעולה בין כוחות ה"הגנה", האצ"ל והלח"י, ועל כן יש לדאוג שלא יישמט אף לא שם אחד מכל אחד מן הארגונים הללו. אם יתגלו חילוקי דעות ביחס לשמות אזי שזה יובא למועצה. שמואל אמסטר קובע כי מלחמת השחרור לא החלה בתאריך אותו הזכיר איכילוב, כי היא לא פרצה בתאריך מסוים אלא הייתה תהליך ארוך עוד זמן רב לפני כן.

 מועצה  20.4.1952  "רשיש: מוסר על הזמנת אותיות המתכת מהן יורכבו שמות בני פתח-תקוה שנפלו ושמם יונצח על קירות בית "יד-בנים" שעלותה כ- 5-6 אלפי ל"י. וביחד עם לוחות השיש ההוצאה תגיע ל- 8000 ל"י.אמסטר: מודיע ששמע כי עומדים להוציא מרשימת חללי מלחמת השחרור את אותם החללים שהיו חברי האצ"ל, בשעה שהכניסו  שמות של חברי ארגונים אחרים אשר נפלו אפילו לפני מלחמת השחרור. דורש תשובה ברורה מפי רשיש בנדון. כי אם נכון הדבר אזי זה לא יהיה לכבודה של העיר ושל האומה. וזאת תהיה שגיאה היסטורית לקבוע תאריך מסוים של התחלת המלחמה. רשיש: "קיימת ועדה והיא דנה ותדון בנושא ואם יהיו חילוקי דעות אזי זה יבוא להחלטת המועצה". אמסטר:  "מבקש דיון לפני הזמנת האותיות. כי לא יהיה ערך לדיון אחר הזמנת האותיות".

בישיבה מוסר  זלמן יואלי על הוצאת ספר "יזכור" ע"י העירייה לחללי פתח-תקוה.

מועצה 30.4.1952 "גב' ישראלית: עומדת על הצער והיגון שקננו בלב ההורים השכולים עת נפלו יקיריהם והמקננים גם כיום בליבותיהם. כמו-כן היו ההורים אשר יכלו להתגבר על רגשותיהם ובמקום בגדי אבל לבשו בגדי יום-טוב והתהלכו בגאון. היה זה  אקט מחושב של אנשים גיבורים אשר הרגישו כי מחובתם המוסרית לתת עידוד לנשארים ולקחת חלק בניצחון. אם כי ממבט ראשון נראה הדבר כתופעה שיגעונית של אנשים אומללים. זה היה כלפי חוץ. אך בשנתם התפרץ מעין דמעותיהם ובכיים כשאגת חיות. ואם המשפחות עמדו במבחן – לא כן הציבור והעומדים בראשו אשר איכזבו. מציינת כי ברוב המקומות בארץ לא הונצח זכר הגיבורים שנפלו אף לא ע"י מצבת-אבן קרה. וכשם שהחוב לחללים לא נפרע כן לא נפרע למשפחות השכולות. וכל ההבטחות על מתן עדיפות למשפחות השכולות בעניינים שונים, נשכחו. שושנה פונה ומבקשת מפרנסי הציבור לדאוג לכך שיאפשרו לנפגעים לסיים את חייהם בכבוד ולהקל על סבלם. כי רק חזון הבנים והשתתפות ההורים בהגשמתו, הם הנותנים להם את הכוח להמשיך בחיים".

 מועצה 27.7.1952  אושרה מגבית "יד-לבנים" "רשיש: "זו תהיה מגבית של זכות ולא חובה". לבנה 5 שקלים.

תרומה 5 לירות להקמת בית "יד לבנים"

 הנהלה 21.8.1952 "רשיש: מוסר פרוט של תקציב "יד-לבנים": נמסרו 10,000 ל"י מכספי ועד-ההגנה ו-20,000 ל"י מהמגבית. עבור סיום המבנה ותכולתו נדרשים עוד 60,000 ל"י, ועבור גינת רייספלד 20,000 ל"י".

 הנהלה 5.9.1952  "רשיש: ליובל ה- 75 נוציא את ספר היובל ואלבום פתח-תקוה. כן נערוך תערוכה, ובעוד שלושה חודשים נוכל לקיים את חנוכת בניין "יד-לבנים." רצוי להוציא חוברת "יזכור". אך מחוסר זמן מציע שעיתון העירייה יכתוב את שמות הנופלים מבני העיר. בבניין יש לדאוג לספריית ההגנה וכן מוזיאון של פתח-תקוה. יואלי מבקש שבית "יד-לבנים" יהיה בית חי ויהיה גם מרכז ספרות. טבצ'ניק: יש להתחיל באוסף אומנותי עבור מוזיאון  עירוני בבית "יד-לבנים".

 מועצה 26.10.1952 "אמסטר מבקש לדעת מה לגבי הנצחת שמות החללים מבני פתח-תקוה מבלי הבדל השתייכותם הארגונית הלוחמת. רשיש מסביר כי נבחרו שני אנשים להכנת רשימת החללים והרשימה שהוכנה – אושרה. אח"כ הוגשה רשימה נוספת בת 41 שמות וממנה אושרו עוד 21 איש. אחרי ברור בנדון הוברר לו ע"י משרד הביטחון כי הכוונה היא רק לאנשים שנפלו במלחמה עם האויב, ובאשר ליתר שנפלו ע"י האויב ממארב (הכוונה לאזרחים ) אלה לא ייכללו ברשימה. כל האחריות היא על משרד הביטחון, ואם מישהו חושב שישנו איזה שם שישנה לו הזכות להיכנס לרשימה. אזי יפנה למשרד הביטחון".

 מועצה 8.2.1953  הנצחת חללי מלחמת השחרור.  רשיש: מוסר פרטים על הקמת בית

"יד-לבנים" מציין שעל קירותיו מונצחים כבר השמות. מוסר על תכנית בדבר השימוש בבניין כגורם מחנך לנוער. מתעוררת השאלה לכבוד מי נבנה הבית ואלו שמות ינציחו. רשיש: משרד הביטחון יהיה הקובע בנדון. ההנצחה תהיה ע"פ רשימות בני פתח-תקוה שמופיעים ברשימת משרד-הביטחון. על לוח השיש יופיע רק שם החלל. למעשה ועד ההורים השכולים נתבקש להמציא את הרשימה והמועצה לא ראתה את הרשימה. לאחר שהועברה  הרשימה למשרד הביטחון התברר ש-40 -30 איש אינם תואמים את רשימות משרד הביטחון. ראש העיר החליט להיפגש עם מר דקל ממשרד הביטחון לברור השאלה. בברור קיבל תשובה מאד ברורה, אשר אינה משתמעת לשתי-פנים, והיא: מנציחים רק את כל מי שנפל במלחמה עם האויב, ואין מנציחים את אלה אשר נפלו בתאונות או מן המארב או שעלו על מוקשים, וכמו-כן אינם מופיעים ברשימות אלה אשר נפלו לפני הקמת המדינה. ובין השמות שאינם מופיעים, ישנם כאלה שהיו מאד יקרים[6], אך מאותו העיקרון אינם ברשימה ולא יונצחו בבית הנ"ל.  בכל-זאת, אם מישהו חושב שישנם עוד שמות, שלדעתו צריכים להופיע, אזי אפשר שוב לבדוק ולברר על מנת שלא יחסר מישהו באשר מאד לא נעים הדבר. אם מישהו ייפגע.

 רשיש מוסיף שלפי העיקרון הנ"ל אפשר יהיה תמיד להוסיף שמות, באם חסרים. אך באם מישהו חושב שיש לשנות את היסוד העקרוני הנ"ל אזי שונה הדבר, ואם כי הוא שותף לצער, על שאין אפשרות להנציח את כל קרבנות המחתרת, הרי הבית נבנה למטרה אחת וברורה : הנצחת חללי מלחמת השחרור, וזאת לתקופה של קיום המדינה ובתוך המדינה, אין מקום למחתרות; קיימת המדינה והיא קובעת.  מציע למועצה "לאשר את עמדת הוועדה, להתחשב במסגרת שנקבעה, ולוותר על כל מיני הצעות אשר אין להן מכנה משותף לכולם".

הלר: "אינו מקבל את היסוד המוצע וחושב שהמועצה לא תמלא את תפקידה באם לא תנציח את שמות כל אלה שנפלו למען הקמת המדינה וחרות העם, למן התקופה שקדמה לגרוש הבריטים מן הארץ, תקופת המלחמה בהם ותקופת מלחמת העצמאות. הוא מציע: לפנות לממשלה בדרישה נמרצת להנציח את שמות כל אלה  שנפלו למען הקמת המדינה מבלי כל קשר לאיזה חוג היו שייכים. כן חושב שלא ייתכן שלא להנציח, למשל, את שלושת בני פתח-תקוה אשר עלו על הגרדום וכו'".

 אמסטר: "אינו מקבל את ההנחה שיש להנציח רק סוג מיוחד של חללים באשר מלחמת השחרור לא באה באופן פתאומי אלא קדמו לה שלבים שונים של מלחמה ומוכרחים להנציח את כל מי שנפל למען שחרור המולדת מבלי להתחשב לאיזה חוג ולאיזה סוג היה שייך. באשר אין מכתיבים היסטוריה לפי פקודה מגבוה. מציע: שבית "יד-לבנים" יכלול את כל שמות החללים אשר מסמלים את דרך התחייה הלאומית ומלחמת השחרור תוך ציון כל תקופה ותקופה וזאת למען האמת ההיסטורית".

 גב' ישראלית: "מציעה: לכלול את כל השמות, תוך הבדלתם בקבוצות לפי תקופות, אך

לא ייתכן שבית זה לא יכיל את כל השמות." (למעשה ברבות הימים, הצעתה של הגב'

ישראלית חברת המועצה ואם שכולה התבצעה.)

זהבי: "עצם תעודתו של הבית שישמש כגורם מחנך לנוער, שילמד כיצד לחמו קודמיו על שחרור המולדת, מחייב שהבית יכלול את כל השמות של אלה אשר נפלו בהגינם עליה. כן חושב שגם שמות ארבעת חללי פתח-תקוה שנפלו במאורעות תרפ"א, מקומם בבית הזה.  זהבי חושב שעל מנת לחסל את ההתמרמרות השוררת בין תושבי פתח-תקוה יש להקדיש מקום לכל מי שנפל למען המולדת בשלוש התקופות האמורות, ולא הממשלה יכולה לקבוע את מי להכניס לבית, אשר נבנה בכספי אזרחי פתח-תקוה ולמען חללי פתח-תקוה, פתח-תקוה יכולה להחליט בעצמה את מי להכניס ואת מי לא. מציע לקבל את הצעתו ולהורות לוועדה ללכת בדרך זו".[7]

 טבצ'ניק : "מציין, שבמידה רבה יש לזקוף את יוזמת הקמת המפעל לזכותה של מפקדת ההגנה במקום, אשר השקיעה סכום ניכר מקופתה…    חושב שהמפעל מהווה שלמות, שאין צורך להתווכח עליה, ומוסיף כמו-כן, שכבר נאמר ע"י ראש העיר שבתוך הבניין יקדישו מקום נרחב לתולדות ההגנה של פתח-תקוה אשר היא העשירה (במובן שפתח תקווה תרמה רבות להקמת ארגון ”ההגנה" ופועלות שמירה בכל הארץ) בארץ בנדון זה".  

 שפי: "להטיל על ועדה נפרדת לבדוק דרכים כיצד להנציח את כל אותם הקרבנות מבני פתח-תקוה, אשר נפלו מאז היוסדה. הצעת הוועדה אושרה ב- 10 קולות".

 ישיבת הנהלה 7.4.1953  טבצ'ניק: מוסר תכנית החגיגות ליום העצמאות. ביניהן: פתיחה חגיגית של בית "יד לבנים". ישיבת מועצה בבניין ופתיחת תערוכה בבניין.

ישיבת מועצה חגיגית לרגל יום העצמאות בבית יד-לבנים  20.4.1953

משתתפים: ראש העיר, חברי המועצה, המשפחות השכולות, באי-כוח הצבא, השלטונות, המשטרה, מוסדות ואורחים. ראש העיר פותח את הישיבה החגיגית ואומר : "הורים שכולים ויקרים, קהל נכבד. לפני שנתיים ירינו את אבן הפיה לבית "יד-לבנים", שבנייתו נמשכה שנתיים, והיום אנו חונכים אותו. לפני רגעים מספר התייחדנו עם בנינו, וזכרם לא ימוש מתוכנו וישמש סמל לדורות הבאים. עם מותם הם ציוו לנו את החיים. אנו הקימונו בית שוקק חיים, שישמש גורם מחנך לנוער.[..] הבית הזה קשור עם הקמת המדינה ובו ירוכז כל החומר הקשור עם פתח-תקוה בכל 75 שנות קיומה. הנוער העברי ימצא בו את חינוכו ואנו מבקשים שהבית הזה יהיה סמל גם לכל מבוגר, להורים שידעו כיצד לחנך את בניהם לגבורה, ולמסירות נפש, כי בלעדי אלה אין לבנות מדינה. לא בכדי נבנה הבית הזה במקום הגבוה ביותר בעיר  אשר ממנו נראה כל השיכון הדרומי. הבניין נמצא בתוך גן-ציבורי בן 50 דונם, אשר יהיה "גן-העצמאות" ואשר בו יוכל כל מבקר לפוש ולנוח ולראות את  תולדות פתח-תקוה.

עדין לא כבשנו את כל הארץ, עדין אורב לנו המדבר והאויב. עדין יש בידינו לבצר את מדינתנו מבחינת הביטחון והכלכלה. עדין עלינו לבסס את המדינה מכל עבריה. אני מביע את תודתי לוועדת "יד לבנים", ולאדריכלים[8] אשר השקיעו זמן, כוחות אדריכליים ונפשיים, והתאימו כל פינה לצרכים החשובים. כמו כן מברך ומודה לקבלן ולכל אלה שנתנו יד להקמתו של הבניין. עם כל רצוננו שהבית הזה יהיה מרכז לתרבות, תערוכות וסמינריונים, וריכוז כל פעולה תרבותית וחינוכית של עיריית פתח-תקוה וסביבתה, הבית הזה יישאר תמיד "יד-לבנים"[9]

  כל פעולה שתיעשה בבניין הזה יתנוסס מעליה זכר הבנים ורצוננו שכל תושבי פתח-תקוה יבקרו בו. בבית זה ישנו חדר מיוחד להתייחדות עבור ההורים השכולים. אין חליפין ואין תגמול לקורבנות, אך כולנו זוכרים ויודעים להעריך את הקורבנות היקרים והבית הזה הוא בית להורים אשר זכו שבזכותם, בקרבנותיהם, קמה מדינת ישראל. היו ברוכים הורים שכולים ואל תשכחו : חמש שנים לקיום מדינת ישראל אנו חוגגים היום וחלקכם בהקמת המדינה הוא גדול וכביר; בכוחות משותפים נמשיך בבניין המדינה, בביצורה ובביסוסה.

רשיש. מסיים את הטכס ומביע את תודתו לכל אלה שעזרו וסייעו להקמת הבית. מזמין את הקהל לבקר בבניין בכל ימות השנה ומביע את תקוותו שהבית ישמש בית ועד לדברי אמנות ותרבות.

מר זכאי: [..]והנה זכינו שעם הקמת הבית הזה, שישמש מאור לדור הצעיר ולכל הישוב בפתח-תקוה, הוקמה תערוכה של אמני העיר המעורים בתוך הישוב הזה וקלטו את תחושתם מתוך הנוף והאווירה האופפת את פתח-תקוה".

 נאום מר זהבי (נציג האופוזיציה) בחנוכת בית "יד-לבנים".

" [..]   כלפי הדורות הבאים, הבית הזה צריך להיות בית חינוך ואולפן של גבורת בני פתח-תקוה, של מופת המסירות וההקרבה של הנוער שלנו. מתוך כל שיש ושיש, ומתוך כל שם ושם החקוק עליו על הדורות הבאים ללמוד כיצד בני פתח-תקוה בתור חלק מהישוב כולו הגנו, לחמו ועלו וכבשו את הארץ.

    אולם חושבני שהבית הזה לא ימלא את כל מטרתו אם לא תבוא אליו השלמה.  כי מלחמת היישוב לחופש ולעצמאות, גבורת בני פתח-תקוה בהגנת המקום והישוב לא מתחילה ממלחמת השחרור. כי המלחמה לחופש ולעצמאות מתחילה מיסוד פתח-תקוה, מהתחלת הישוב החדש, ועמידת הגבורה של בני פתח-תקוה להגנת המקום והישוב מתחילה מהשומר הראשון של פתח-תקוה סנדר חדד וחבריו, והחזית נמשכת דרך חללי כ"ז ניסן תרפ"א, יום ההתנפלות על פתח-תקוה, ועד לחללי ההגנה ועולי הגרדום במלחמתנו נגד הערבים וגזירות הבריטים, חזית שמגיעה לשיאה ומסתיימת במלחמת השחרור.

    על מועצת העיר מוטלת החובה למצוא את הדרך כיצד לצרף לבית הזה את כל הלוחות של הקדושים האלה למען ילמדו בנינו אחרינו על גבורתם והקרבתם של בני פתח-תקוה במשך 70 שנות קיומה של עירנו, עד קום המדינה".

 …  אולם עוד מטרה אחת נעלה יש לבית הזה והיא כלפי עצמנו.  על הבית הזה להיות "עמוד-האש" להנחותנו בדרך בה נלך. ידוע הפתגם: "מעשי אבות סימן לבנים". אולם הבית הזה הוא ביטוי של מעשי בנים סימן לאבות. עלינו המבוגרים ללמוד ממעשי ילדינו ובנינו היקרים… בזמן מלחמת השחרור כשקמו עלינו שש מדינות שכנות לכלותנו, התעורר כל הנוער שלנו מהעיר ומהכפר, הנוער הלומד והנוער העובד, מהשומר הצעיר ועד אצ"ל ולח"י, התלכד יחד שכח את כבודי המפלגות והמעמדות. שכח את כל האינטרסים הפרטיים והמפלגתיים, נלחם יחד במסירות באהבת אחים והקרבה עצמית למען מטרה אחת נעלה וקדושה, למען החרות והמדינה.

   האם למדנו לקח ממעשי גבורתם של בנינו? האם אנו ממשיכים ללכת בדרך שהם התוו לפנינו? האם אנו מקיימים את הצואה הקדושה שהם ציוו לנו במותם? לדאבוני ..לא..

    ולהורים השכולים נאמר: צואת בניכם היא יקרה וקדושה בעינינו. בדרך אשר התוו לפנינו נלך. ובמדינת ישראל חופשית, בריאה ומתפתחת הקולטת בתוכה את כל פזורי הגולה תימצא נחמתכם".

הנהלה 15.10.1953  רשיש: "מציע לקבל את ברוך אורן לנהל את "יד-לבנים" ולבצע את כל הפעולות התרבותיות של העירייה. הוא גם ידאג לכל תכנית הקשורה עם הבניין. הספרייה שתיפתח בבית "יד-לבנים" תהיה סניף של הספרייה העירונית. ברוך אורן התקבל ברוב של שלושה קולות".

ברוך אורן הצליח בניהולו לממש את מטרות הקמת בית "יד-לבנים" ועשהו לבית חי ונושם. ילדי העיר שבימים קודמים צעדו בכ"ז ניסן לבית העלמין. החלו לבקר באופן שוטף בבית "יד-לבנים" לשמוע בו הרצאות על גבורת הלוחמים ועל ההיסטוריה המקומית. חיילי צה"ל קיימו בבית סדרות חינוך, ההורים השכולים ובני משפחותיהם השתתפו בו בטכסי יום הזיכרון מדי שנה בשנה. במקום התקיימו תערוכות אומנותיות של אומני פתח-תקוה ואחרים.  הגינה הגדולה סביב הבניין וגן החיות שהוקם בה שקקו חיים כמעט בכל יום ויום מביקורי בני-נוער ומשפחות צעירות. וממקום נידח בקצה העיר הפך המקום למרכז תוסס.  

בשנת 1980 קיבל ברוך אורן ובית יד-לבנים את פרס ישראל, על-כך התקיימה ישיבת מועצה ובה נאמר:

מועצה 30.12.1979  "יד-לבנים" מקבל "פרס ישראל", אידלמן: "אין לקפח שכר כל בריה, לכן גם אם שמחים אנו על הענקת הפרס למר אורן על פעלו הרב בבית "יד-לבנים", אין לשכוח את האיש פנחס רשיש ז"ל. הוא שיצר את הבית, יצר ממש, יש מאין. ואילו מר אורן (ילחט"א) נפח בו רוח חיים, ויבורך על כך".


[1] 1947 ישיבת מועצת עיריית פ"ת  . דנים בהקמת מצבת זיכרון למייסדי המושבה. באתר הירקונים וביהודייה. לקראת חג ה- 70 של המושבה

[2] הסיבות לבחירת  אתר "יד-לבנים" בפרדס רייספלד אינה רשומה בפרוטוקולי העירייה. אני מניח שפנחס רשיש בהיותו חבר קיבוץ גבעת השלושה, הכיר היטב את המקום וביקש להפכו  ל"פנינה עירונית". במקום, שהוא בנקודה הגבוהה ביותר בפתח-תקוה, ניתן היה לרכז במחיר זול שטח אדמה נרחב. ובכלל רשיש ביקש ליפות את פתח-תקוה והכי קל ופשוט לבצע זאת במקום לא מפותח שאינו מצריך פינוי תושבים ועסקים. רשיש ביקש בהיות רח' ארלוזורוב לא מפותח, לתכנן את הכניסה לאתר יד-לבנים, דרך רחוב בורוכוב שיהפוך לשדרה. את השטח של קיבוץ גבעת השלושה שנטש את מקומו ביקש רשיש לעשות לחלק מהאוניברסיטה כפקולטה לרפואה, בקרבת ביה"ח בילינסון.

[3]  ראש העיר רשיש צועד עדיין במקום, משתמש בשמות עבר, ואינו שועט במהירות של סגנו טבצ'ניק.

[4] מספר חללי מושב העובדים עין-גנים (לשעבר) שצורף בשנת 1937 לפתח-תקוה היה גבוה מאוד יחסית למספר תושביו ונראה לי שלכן אישרה העירייה את הקמת אתר הזיכרון שלהם, על אף שכבר אושרה הקמת בית "יד-לבנים".

[5] הדאגה להכרה בחללי האצ"ל והלח"י. מטרתה להכיר גם בפצועים ובבני המשפחות  של ארגונים אלו, שללא הכרת המדינה בהם, לא יזכו לטיפול כפצועי צה"ל, בסיוע למשפחות, ולשאר ההטבות במקומות עבודה וכד'.

[6] לדוגמא: גם שמו של בן קיבוץ גבעת השלושה (קיבוצו של רשיש) שלמה מילר שהיה מפקד מחלקת הטייס בפלמ"ח ,ונהרג בפעילות עונשין בכפר פג'ה  בתאריך 20.5.1947   לא הונצח על קירות יד לבנים עד לשנת 1972.

[7] ראשל"צ  הלכה בדרך זו והנציחה את כל נופליה. בחדר אחד הלוחמים ובחדר שני בני ראשון לציון  שנפלו בפעולות איבה. מיום הקמת המושבה.

[8] אנדרי לייטסדורף, הוא  אדריכל הבניין. ליפא יהלום אדריכל הנוף שתכננן את גן "יד לבנים" גן העצמאות.

[9] בשנת 2009 נעשה ניסיון לשנות את שם האתר ל"קריית-המוזיאונים" כתחליף ל"יד-לבנים". הניסיון נתקל בהתנגדות של תושבים.

חקר וכתב זלמן חיימוב

הביאה לפרסום נוני ירון

פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, אנדרטאות, אצ"ל, בית"ר, ההגנה, זיכרון והנצחה, יד לבנים, לח"י, מאורעות תרפ"א, מחתרות, מלחמת העצמאות, נופלי פתח תקוה, רפורטג'ות מתוך הארכיון, שימור אתרים | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

ספר "יזכור" – קביעת כללים להנצחה על ידי המדינה ועדת "יזכור" בפתח-תקוה.

מאמר שני בסדרה הדנה בהיבטים שונים ובאופן התנהלות פרנסי העיר והמשפחות השכולות בהנצחת בניה הנופלים במלחמות ישראל 

דיונים ברמה הממשלתית בהקשר להנצחה ולספר "יזכור" החלו בסוף 1948. נושא המרכזי היה לקבוע את הקריטריונים על-פיהם יוחלט מי הם חללי מלחמת הקוממיות. ההחלטה של בן גוריון שמועד תחילת מלחמת השחרור הוא ב- 30.11.1947 גרמה לוויכוחים קשים בציבור.

בשנת 1955 פורסם ספר ה"יזכור" הראשון שהביא את סיפור חייהם של חללי מלחמת העצמאות. עד היון יצאו לאור תשעה ספרי "יזכור" כל ספר מהווה המשך לספר שקדם לו.

בשנת 1989 הושלמה הפקתו של כרך "יזכור" מיוחד להנצחת שמם של מגיני היישוב היהודי בארץ ישראל ושל הלוחמים למען קוממיות ישראל בתקופה שלפני קום המדינה – משנת תר"ך (1860) ועד ליום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947). עבודת התחקיר המקיפה והכתיבה של כרך זה נמשכו כ-10 שנים.

"ישמש ספר זה את הדור הצעיר בלמדו את תולדות התקופה שקדמה להקמת המדינה, ויספר על גבורת ישראל המחודשת אשר הודות לה קמה מדינתנו" –דברי ראש הממשלה דאז מנחם בגין.

לצורך הפקת הספר הוקמה ועדה שפעלה בכפיפות להחלטות שר הביטחון ודנה ברישום הנופלים. בד בבד החלו בהקמת בתי עלמין צבאיים.  

אנשי משרד הביטחון וחברי הועדה בקשו מהמועצות המקומיות והעיריות את רשימות הנופלים על מנת לבדוק את נכונותן בהתאם לעקרונות שקבע  בן-גוריון. פעולה ראשונה הייתה לקבוע את תאריך תחילת המלחמה – 30.11.1947. פעולה שנייה הייתה לקבוע מי ייחשב לחלל מלחמה: חללי "ההגנה", וכל החללים שנפלו בפעולות מאורגנות כמו חללי בית"ר אצ"ל ולח"י שנפלו בפעולות כנגד הכנופיות הערביות וכנגד צבאות ערב הפולשים.

ב- 06.12.1948  סגן אלוף אמנון זעיר בדק ומיין את הרשימה שהגישו לו אנשי הישובים ופסל את שמות אלו שנפלו בפעילות נגד הבריטים. הוא אישר את  נופלי  ראש העין, יהודייה, ויהלמה, טול-כרם. עין רז'אל, אך לא את חללי תקופת תנועת המרי (פעולות שהסכימו עליהן מפקדות ההגנה, אצ"ל ולח"י). כמו כן אושרו חללי משמר הירדן, רמלה, יפו, ותל-אביב. 

בתאריך 23.02.1949  נמסרו תוצאות בדיקתו של זעיר לרמטכ"ל ובהמשך נוסף קריטריון נוסף שכלל חללי פעולות שהיו מתואמות עם פיקוד "ההגנה" או "צה"ל".

ועדת "יזכור" בפתח-תקוה.

 בשלהי 1948 ממנה עיריית פתח תקוה ועדה ייחודית שתעסוק בהכנת ספר-יזכור, בנוסף מוטל עליה להביא הצעות להקמת מצבת זיכרון לחללים. נבחרי העיר מסתפקים עדיין ב"מצבה". מאחר שבפתח-תקוה היה מספר גדול של חללים מחברי המחתרות שנפלו לפני התאריך שקבעה המדינה, הועלתה ההצעה להוציא ספר "יזכור" עצמאי של חללי פתח-תקוה.

ב -12.06.1949 ביקשה מזכירות העירייה מהמשפחות שבניהן נפלו בקרבות על שחרור הארץ למסור לה את שמות החללים תוך שבוע ימים.

יום העצמאות הראשון נחוג ב- 4.5.1949 והאזכרות התקיימו במהלך יום העצמאות עצמו במשך שנתיים. המשפחות השכולות לא הסכימו לערבב שמחה בעצב ודרשו קיום יום זיכרון נפרד. ה"מועצה ציבורית להנצחת הנופלים" המליצה על ד' באייר "כיום הזיכרון הכללי לגיבורי מלחמת השחרור".

ישיבת הנהלה  3.7.1949 ספיר: "בקשר ליום האזכרה ביום השנה. נפגשו אתי באי כוח הנפה והם מציעים לערוך אזכרה לכל חללי פתח-תקוה בזמן אחד. התוכנית: בבוקר מסדר לצבא ב"מגדל" (מגדל צדק) וזה יוכל להשתלב עם יום הצבא בארץ. אח"כ עליה לבית הקברות ובערב אספת-עם. הדבר כרוך בהוצאה של כמה מאות לירות. בידי "המפגוש" [1]ישנם כמה מאות לירות ומר וולפברג קבל עליו לטפל בזה. הבטחתי להביא את השאלה להנהלה.  רשיש הציע לסדר את המסדר בפתח-תקוה ולא במגדל-צדק. יש להיפגש עם "המפגוש" ולדרוש את השתתפותם בגבול 50 אחוז מההוצאות." (ה"מפגוש" היה השם שניתן למפקדת ההגנה בפתח-תקוה שהתאספה בבית אברהם שפירא, הכספים שנותרו בידיה נאספו לשם ביצור שכונות הספר של העיר, תכנית שהתבטלה בינתיים.)

הוחלט: להשתתף במחצית ההוצאות של האזכרה לחללי פתח-תקוה בתנאי שאת המחצית השנייה ייתן "המפגוש".

 ישיבת מועצה 17.8.1949 ספיר: "פנו אלינו בעניין ספר "יזכור" שיוצא לאור ע"י משרד הביטחון וביקשו להמציא ביוגרפיה של חללי פתח-תקוה שנפלו במלחמת השחרור. הוחלט לאשר הקמת ועדה בת שלושה חברים שתטפל בנושא ובנוסף תביא הצעה להקמת מצבת זיכרון לחללים הנ"ל מפתח-תקווה ".

 ישיבת הנהלה  6.11.1949:"הוחלט לאשר את ה"ה יהושע שפי, בר-אוריין, ויואל סימקין כחברי ועדת "יזכור" אשר מתפקידה יהיה לאסוף ביוגרפיות של חללי פתח-תקוה שנפלו במלחמת השחרור לשם הכללתם בספר "יזכור" שייצא לאור ע"י משרד הביטחון. כן תביא ועדה זו הצעה למועצת העירייה להקמת מצבת זיכרון לחללים בני פתח-תקוה".[2]

פרוטוקול מישיבת ועדת יזכור מתאריך 6.12.1949 :"סברדליק מוסר כי מתוך 62 מקרים שלא הוכרו עד כה, 27 הוכרו. חלקם לא רשומים כלל, חלקם – חיולם ייעשה ע"י ועדת הביטחון המקומית".(הושגה פשרה בקשר למספר שמות וחיולם יבוצע רטרואקטיבית ע"י ועדת הביטחון המקומית).

בפתח-תקווה, עדיין נאחז ראש העיר ספיר בתוכנית של גינה, שדרה ומצבה צנועים ומבקש מוועדת יזכור ושפ"ע לבקר ברמת-גן וכן ברחובות ולהתרשם מתכוניתם להקמת אתרי זיכרון.[3]

כתב וחקר זלמן חיימוב (חלק מסדרה של 4 מאמרים)

ערכה והביאה לידי פרסום נוני ירון


[1] "המפגוש" ה"מפגוש" היה השם שניתן למפקדת ההגנה בפתח-תקוה שהתאספה בבית אברהם שפירא.

[2]21.11.1949   כ"ט חשון תש"י. פתק למר סברדליק: לכ' מר יהושע שפי, א"נ  כב' מוזמן בזה לישיבה של ועדת "יזכור" אשר תתקיים ביום השלישי ט"ו כסלו תש"י 26.12.1949  במשרדי העירייה ר' מונטיפיורי 10 בשעה  5 אחה"צ.  מרכז הוועדה י. סברדלוב.  תפוצה- י. שפי. יואל סימקין. מר אברהם בר-אוריין. חברי "וועדת-יזכור"

[3] 13.10.1949  שדרות הגיבורים ברמת גן.  מאמר שהופץ ע"י משרד הביטחון ועל כך כותב ומפיץ ספיר לפקידות העירונית: להביא לידיעת ועדת "יזכור" שנבחרה, להכין עבורה את האינפורמציה גם מרחובות וממקומות אחרים.

 

פורסם בקטגוריה אנדרטאות, אצ"ל, בית"ר, ההגנה, זיכרון והנצחה, יד לבנים, מלחמת העצמאות, נופלי פתח תקוה, רפורטג'ות מתוך הארכיון | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

דרכה של המושבה פתח תקוה לציון זיכרונם של חללי האיבה

"קורות הארץ הזאת חקוקות באנדרטאות העץ, האבן והברזל.
אנשי הארץ המיוסרת הזאת עוצרים לידן – ושואלים.
הרבה כח טמון בשאלות הללו, בסקרנות לדעת, ללמוד ולזכור.”

                                                                                         ( יצחק רבין, 1989)

מאמר ראשון בסדרה הדנה בהיבטים שונים ובאופן התנהלות פרנסי העיר והמשפחות השכולות בהנצחת בניה הנופלים במלחמות ישראל. 

הזיכרון הוא מושג בסיסי בחשיבה היהודית. הוא כורח קיומנו שנובע משנים רבות של חיים בגולה. עם קטן שלא יכול להרשות לעצמו לשכוח. לפי האמירה של חז"ל "אין עושים נפשות לצדיקים; דבריהם הם זיכרונם" (ירושלמי, שקלים מז א) מבטא את דעתם של חכמי מחשבת ישראל. חכמים שיצרו בחייהם ודבריהם מדברים בעד עצמם. מחד, אנדרטאות הן מצבות אבסטרקטיות המייצגות את המופת והגבורה והן נותנות משמעות וזיכרון ומאידך אינן מעודדות את הפולחן. בדרך כלל רוב האנדרטאות ממוקמות לזכרם של צעירים שלא הספיקו בחייהם ליצור מורשת רוחנית ואת פועלם אנו מנציחים ומכבדים. לכן שלא כאמור במשפט חז"ל "דבריהם" יעמדו לזכרם אלא מעשיהם. האנדרטה היא האמצעי לביטוי רעיון מופשט ככל האפשר.

העם היהודי מצווה על הזיכרון. המסורת היהודית מעמידה את הצו "זכור!" כמצווה דתית. 

עם התיישבות יהודים בארץ-ישראל התפתחה תופעה של קיום טכסים ובניית אנדרטאות לזיכרון יחידים ומעשיהם, בצד הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי המסורתי. תופעה זו היא חלק מתרבות הזיכרון האזרחית, חילונית שמעניקה פירוש מורחב לצו "זכור!"

בסדרת מאמרים שיפורסמו בהמשך חוקר זלמן חיימוב וקורא בין השורות בדפי הפרוטוקולים המצהיבים שבארכיון. הוא מעלה על כתב פרטים וקטעים מדיוני מועצת העיר לפיהם נוכל ללמוד על פרנסי העיר ואנשי הדעה לפי עמדתם הפוליטית חברותם במחתרות השונות. נלמד להכיר את אופיים של ראשי העיר ואיך קבעו וגבשו את אופיה של פתח תקוה.

במושבה פתח-תקוה  מקובל היה להנציח את חללי פעולות האיבה על ידי הקמת מצבה במקום קבורתם, בקריאת פרקי תהילים בבית הכנסת, ובעזרה למשפחת החלל אם היה מפרנס המשפחה והותיר צאצאים. בסיום מלחמת העולם הראשונה הקצתה חברה-קדישא שורה מיוחדת לחללים אלה שנקראה "שורת הקדושים", כמקובל בקהילות היהודיות בגולה. לאחר שהשורה התמלאה הקצתה חברה-קדישא  בשנת 1946 שורת קדושים  חדשה בבית-העלמין ושורה זאת והשורות הקרובות לה הפכו בימי מלחמת הקוממיות לחלקה עבור חללי המלחמה, מעין בית עלמין צבאי מקומי. 

בשנת 1921 הצטרפה פתח-תקוה לקהילת הזיכרון הישראלי בפעולות הזיכרון לחללי מאורעות תרפ"א. ארבעת חללי הקרב נקברו בבית-העלמין. על מצבות שלושה מתוכם נרשם "נפל קרבן בהגנת פתח-תקוה" ואילו על מצבת אבשלום גיסין נכתב: "לאבשלום בני שמסר דמו לעמו, מתנה אחרונה מאת משה אביך".  בבית הכנסת קראו לזכרם פרקי "הלל" ומזמורי תהילים ואף שרו שירים לאומיים. נערכה לזכרם עצרת גדולה, (לא ידוע לי אם הכניסו ספר תורה על שמם ז.ח.) שמותיהם נרשמו בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל.  צעירי פתח-תקוה החילונים לא הסתפקו בכך ובעצת והדרכת אלכסנדר אהרונסון, מייסד ארגון "בני-בנימין", הוקמה במושבה אנדרטה לזכרם.  אהרונסון ביקש באמצעות האנדרטה ליצור אתר זיכרון "ממלכתי" לציבור האזרחי ולבני האיכרים, כמו זה שהוקם במקום נפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי. האנדרטה הוצבה ליד בית הועד ברחוב מונטיפיורי. היא נוצקה במפעל בטון פתח-תקוואי של המהנדס דניאל ליכטנשטיין, שכונה בפי הערבים "אבו-צמנטה". העיצוב נעשה ע"י הלל דניאלי. באותם ימים נחשב הבטון בפתח-תקוה לחומר חזק ועמיד מהשיש. חנוכת האנדרטה נדחתה ל- 19.7.1923 לימי הועידה החקלאית וועידת הסתדרות בני בנימין שנערכו בפתח-תקוה, בהשתתפות האורחים השופט ג'וליאן מק נשיא ההסתדרות הציונית באמריקה ומרים פלז' התורמת הגדולה לבני-בנימין  שהשתתפה במימון האנדרטה.

  האנדרטות היוו אמצעי שסייע להשלים עם המוות ולקבלו בכוח ההכרה שנפילה בקרב למען המולדת מעניקה משמעות לחיים והנופלים מילאו בנפילתם ובמלחמתם שליחות. באמצעות האנדרטה הפכו הנופלים לסמל שאפשר לראותו, למששו ולהזדהות עמו. מטרת האנדרטה הייתה להוות מוקד של פולחן הקשור במיתוס של גבורה והקרבה, ולהכשיר את הדור הצעיר ללכת בדרכם של הגיבורים. האנדרטה שימשה גם אמצעי לציין במילים או בסמל את שייכותם הארגונית של הנופלים, ו/או את מעשיהם בטרם נפילתם.

 ואכן האנדרטה לארבעת חללי תרפ"א בפתח-תקוה, שנחנכה בשנת 1923 והוצבה בקרבת בית הוועד, כמו גם גל האבנים שנאסף במקום נפילתו של אבשלום גיסין בכ"ז ניסן תרפ"א, שימשו במשך כ-25 שנה, מקום התכנסות לציבור ובעיקר לילדי בתי הספר. יום הזיכרון הפך במרוצת השנים מיום אבל ליום חגה של פתח-תקוה. הנוער הפתח-תקוואי שחונך ברוח גבורתם של נרצחי 1921 לא איכזב. רבים מבני המושבה היתגייסו לבריגדה. רבים מבני המושבה היו חברים במחתרות השונות. במלחמת הקוממיות התנדב בהמוניו להגנה על המדינה ושילם על כך בדמים. ראו את ההספד של עקיבא ליברכט שפורסם בעיתון "דאר-היום" 23.4.1928  ביום הזיכרון לנרצחי המאורעות תרפ"א: "ישפיעו נא הגיבורים עלינו ועל החינוך של הדורות הבאים שיהיו בריאים ונכונים תמיד ללכת בדרכיהם".

משנת 1951 בוטל תאריך יום הזיכרון הפתח-תקוואי מאחר שנקבע יום הזיכרון ממלכתי לשואה ולגבורה.

בשנת 1936 הוקמה בבית-העלמין בשורת הקדושים מצבה-אנדרטה לבית"רי אברהם דונגי שנפל בתחילת מאורעות תרצ"ו. המצבה תוכננה בידי האמן הבית"רי צ'סלר ונוצקה  מבטון ע"י משה בן-חורין מטרתה הייתה הנצחה אישית וקהילתית לתנועת בית"ר בה היה חבר ולוחם.

מצבה-אנדרטה שניה  בבית-העלמין הוקמה בתחילת שנות הארבעים  במקום קבורתו של השומר הפתח-תקוואי הגיבור סנדר חדד, אותה מימנו משפחות מייסדי פתח-תקוה  ובעיקר צעירי המושבה שחונכו לאור גבורתו פורסם בעיתון "הבוקר" 5.12.1947.

באמצעות מצבה-אנדרטה אותה הקימו בני הנוער החילוניים  נוצר קשר בין הטכס הדתי-מסורתי שהתקיים בחלקת הקבורה והיה המעוגן במסורת היהודית, לבין מקום בעל אופי של קדושה חברתית ציבורית חילונית.

לאורך מרבית שנות קיום הטכסים להנצחת חללי מאורעות תרפ"א  ביקשו אנשי ה"מכבי" המקומי, ששמו של אבשלום גיסין מונצח בשם קבוצתם, לבנות "יד-זיכרון" במקום נפילתו תחת טכסי הזיכרון שנערכו ליד "גל-האבנים". הדבר צלח רק בשנת 1946 במלאות 25 שנה לקרב. במקום הוקם גן בשם "יד-לגיבורים" והוקמה בו אנדרטה  בה נכתב: "יד לגיבורים הצבי ישראל על במותיך חלל." כמו כן מצוינים שמות ארבעת הנופלים: אבשלום גיסין, חיים צבי גרינשטיין, נתן רפפורט, וזאב אורלוב.  בצד תבליט ובו סמל של חרב עליה כרוך ענף עץ זית.

שנים רבות הנהגות תנועות הפועלים הארצית והמקומית לא הצטרפו לטכסי האזכרה לארבעת חללי פתח-תקוה (אליהו גולומב נכח בכל האזכרות כאדם פרטי), בעיקר בגלל שילובם של "בני-בנימין" והנוער הבית"רי בטכסים אלה. אולם לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הצטרפו גם מנהיגי המדינה שבדרך לטכס, והאתר נחנך בטקס "ממלכתי" בהשתתפות דוד רמז (בן-גוריון הוזמן לשאת דברים אך לא יכול היה להגיע).

 מאוחר יותר בסוף שנות החמישים  התברר שמקום הגן מרוחק מדי, והאנדרטה הועברה לתחום גן "יד-לבנים".


במאמר מקיף בשם "איך נפלו גיבורים: הנצחת ארבעת חללי מאורעות תרפ"א בפתח תקוה" תאר ד"ר יוסי לנג ז"ל בפרוט רב את סיפור הנצחתם של הרוגי המאורעות. סיפורן של האנדרטאות משקף את סיפורה של המושבה פתח תקוה. המאמר פורסם בספר "לפתח תקוה"בהוצאת הארכיון.

הנצחת חללי מלחמת השחרור בפתח-תקוה, בימי כהונת יוסף ספיר בראשות העיר

פעילות ההנצחה בפתח-תקוה העסיקה את פרנסי העיר. עסקו בה שני ראשי העיר יוסף ספיר ואחריו פנחס רשיש. ישיבות מועצה רבות דנו חברי מועצת העיר בדרכים לשימור זיכרון של חללי פתח תקוה. אך מסיבות אלו ואחרות עברו כמעט ארבע וחצי שנים עד שהוקם בית יד-לבנים. גודלו של הבניין, עצמתו, ייחודו, הגינה הגדולה המקיפה אותו וניהולו המופתי, השכיחו את הימים הארוכים עד להקמתו. נשכחו דרישות ההורים השכולים להקמת אתר הנצחה, נשכחו הכעסים על שמרבית היישובים הקטנים כבר הקימו אתרי זיכרון ביישוביהם ונשכחה התנגדות האופוזיציה להקמת הבית.

 עם סיום מלחמת הקוממיות, החלו קהילות זיכרון המייצגות ארגונים ובני משפחות בהנצחת חבריהם הנופלים בדרך עצמאית. חלק ממשפחות הנופלים הקימו מצבות-אנדרטאות על קברי יקיריהם בחלקת הקדושים. מכבי פתח-תקוה ייעדה את בית-המכבי שנבנה באותם ימים, לזיכרון חללי מכבי. משפחת סימבול והפועל פתח-תקוה (פלמ"ח), השתתפו בהקמת אולם ספורט על שמו של יוסף סימבול שנפל בקרבות בדרך לירושלים.10.04.1949 כתבה שפורסמה בעיתון דבר  ביום השנה לנפול יוסף סימבול בשער הגיא. אודות חנוכת אולם התעמלות חדש של "הפועל" בבית ההסתדרות ע"ש יוסף סימבול.  חברי מושב עין-גנים הקימו "יד" לזכר עשרת בני עין-גנים שנפלו במלחמה. משפחות רבות ביקשו להנציח את יקיריהם בשמות רחובות.    

יוסף ספיר נבחר לראשות העיר בשנת 1940. למעשה קיבל ספיר לניהולו עיר על סף פשיטת רגל כספית. ספיר הצליח בחסכנות ובעקשנות לייצב את מצבה הכספי של העירייה, אך תמיד ליווה אותו הצל של המחסור בכספים איתו נאלץ להתמודד. בשנים 1946-47 הוקמו בעיר שני אתרי זיכרון (יד-לגיבורים והאנדרטה לזכר הברון רוטשילד) שעלות הקמתם חרגה מהמתוכנן ומימונם נלקח מתקציב המחלקה לשיפור פני העיר (שפ"ע) של השנים הבאות הדבר שהעיק על ספיר. בנוסף לאתגרים הכספיים של העירייה נוספו: ההכרח לבניית שיכונים גדולים עבור גלי העלייה שהגיעו בסיום מלחמת העולם ספיר להסתפק  בהנצחה פשוטה וזולה הכוללת מצבה וגינה או שדרה לחללי מלחמת השחרור.

במקביל להתנהלותה של עיריית פתח-תקווה עם הקמת מדינת ישראל, לקחה על עצמה המדינה את נושא ההנצחה והקבורה. בספטמבר 1948 הוקמה ועדה במשרד הביטחון שעסקה בהקמה ובתחזוקה של בתי קברות צבאיים. בינואר 1949 עמד בראש מדור "היחידה להנצחת החייל" יוסף דקל והוא קבע את מטרות המדור: הקמת בתי קברות צבאיים, ניהולם ואחזקתם, טיפול בהנצחה הספרותית של הנופלים ואיתור גופות הנעדרים.

 ב- 13.4.1949 הקים משרד הביטחון "מועצה ציבורית ע"י המדור להנצחת החייל" שחבריה היו באי-כוח כל אזורי המדינה. תפקידם של חברי מועצה זו, הורים שכולים (כמובן שנבחרו "אנשינו": שאול אביגור, יצחק בן-צבי, ראובן מס, רבקה גובר, אבינועם גרוסמן, ראובן בדולח) היה לייעץ ולהציע אמצעים ודרכים להנצחת זכרם של לוחמים שנפלו במלחמת הקוממיות, להקמת מצבות זיכרון, ולהתקנת בתי קברות צבאיים.

גם בן-גוריון, כראש ממשלה ומנהיג האומה נדרש לנושא ההנצחה: "לא במצבות אבנים ועצים נחקוק ונשמור זכר הגיבורים, אלא ברחשי הערצה וגאון שיהיו בלב כל האומה". בן גוריון מכריז על המנהג לעמוד לזכרם של הנופלים.[1]

בן-גוריון חשב שהוא עדיין מנהיג כל-יכול וכל הצעותיו תיושמנה. הפגישה עם הורים שכולים רבים ולחציהם, שינתה את דעתו.

בפתח-תקוה ובישובים הקרובים אליה התארגנו הורים שכולים להנצחה משותפת, שתכלול  את חללי גוש דן: רמת-גן, בני-ברק ופתח-תקווה. הרעיון לא צלח משום שמועצת בני-ברק סירבה להצטרף למפעל המשותף.

ראו כתבות בעיתונים שעסקו בניסיון להקים אנדרטה משותפת לנופלי גוש גן "יד לגיבורי גוש דן"

 עיתון דבר מתאריך 13.04.1949 "כל בני משפחות גיבורי גוש-דן שנפלו בשנת מלחמת העצמאות של ישראל מוזמנים לאסיפה ב- 18.04 באולם מכבי-אש ברמת-גן. האסיפה מוקדשת למפעל הקמת "יד-זיכרון" לגיבורינו".

דבר 22.04.1949 יד לגיבורי "גוש דן " מאות הורים נתכנסו באולם "מכבי-אש ברמת-גן כדי לדון בהקמת "יד-לבנים" הגיבורים שנפלו במלחמה על עצמאות ישראל. ישראל גלילי מסר בשם הוועדה היוזמת דו"ח על הצעדים הראשונים לביצוע המפעל. א. קליר ואחרים השיחו ממרי ליבם. וקבלו על האדישות השוררת במשרדים מסוימים כלפי המפעל לזכר החללים.  א. צורף הביא הצעת תכנית למפעל: בית לתרבות, לחינוך ולמוזיאון, שבו ירוכזו העיזבונות והמזכרות על הגיבורים. הספרייה שתיפתח בו תכיל: מחלקה צבאית בה תרוכז הספרות על מלחמת ישראל לענפיה, מחלקה למדעי היהדות, ידיעת הארץ, תולדות ישראל וטבע המולדת, ומחלקה לעיון ולהדרכה במקורות לנוער. מערכת מיוחדת תתמנה לריכוז החומר הביוגראפי של הגיבורים ותוציאה לאור בהידור.  

שתי אסיפות הורים בשנה תיערכנה בבית. בי' בטבת לזכר קורבנות הגולה והגאולה. בה' באייר – יום העצמאות.  הוועד יכריז על תחרות לתכנית אדריכלית בשביל הבית.  תוקדש תשומת לב מיוחדת לטיפול במשפחות הזקוקות לעידוד ולסעד. כל ההצעות התקבלו פה אחד ונבחר וועד בן 11 חברים להגשמתן."

דבר 30.06.1949  רמת-גן. "יד-לבנים" ברמת-גן . מועצת רמת-גן החליטה להקים בשטח שיפוטה מפעל זיכרון לבני רמת-גן שנפלו במלחמה על עצמאות ישראל. יוכרז על תחרות בין האדריכלים של תכנית המצבה שתוקם ב-"גן אברהם" מול האמפיתיאטרון. מאמצי הורי ובני המשפחות הגיבורים בגוש-דן להקים מפעל אחד גדול תרבותי בסביבה לזכר הבנים נכשלו בשל סירובו של נשיא מועצת בני-ברק להשתתף במפעל המשותף."

[1] דבר 04.05.1949  ראש הממשלה בשידור לאומה ביום העצמאות.  "נעמוד דום לזכר הנופלים" [..] ובפרוס החג נעמוד דום לזכר הבנים והבנות היקרים והנאמנים, שנתנו נפשם על שחרור המולדת ובטחון המדינה. וגבורת חייהם הרוותה קוממיות ישראל כהרוות מים חיים אדמה חרבה. לא במצבות אבנים ועצים נחקוק ונשמור זכר הגיבורים,  אלא ברחשי הערצה וגאון  שיהיו בלב כל האומה, לעולם ועד. הם העזו ויכלו ונפלו, ותפארת מעשיהם תעמוד לעולם, ושמותיהם הברוכים יאירו לבאים אחרינו באור הגבורה והנאמנות העזה כמוות. 

ונתייחד בשעה זו עם ההורים השכולים, שנתנו לעמם "יקר-עלומים" מופלא זה. אין תנחומים בפינו לחיי ההוד והעוז שנספו בעודם באיבם. אבל האימהות והאבות השכולים אינם בודדים ביגונם. עם גאול מרכין ראשו בפני אבלם. החרישי והגאה." 

כתב וחקר זלמן חיימוב (חלק מסדרה של 4 מאמרים)

קראה והעירה גברת יהודית שמר

ערכה והביאה לידי פרסום נוני ירון

גילוי מצבת יד לגיבורים. 25 שנה למאורעות תרפ"א, ניסן בן נעם
פורסם בקטגוריה אישים ודמויות, אנדרטאות, אצ"ל, ההגנה, זיכרון והנצחה, יד לבנים, מאורעות תרפ"א, מגדל צדק, מחתרות, מלחמת העצמאות, נופלי פתח תקוה, רפורטג'ות מתוך הארכיון, שימור אתרים | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

פעולת תגמול ראשונה ערב מלחמת העצמאות

פעולת תגמול ראשונה באוטובוס ערבי במלחמת הקוממיות גשר נחל שילה כביש פתח תקוה ראש העין.

 פעילות הלוחמים הערבים  בהתקפות על התחבורה העברית הגיעה לשיאה ב- 15.12.1947. הלגיון הערבי התקיף השיירה שנסעה לבן-שמן בה נהרגו13 איש ממלווי השיירה. אחרי התקפה זו החליטו מנהיגי "ההגנה" על פעולת תגובה נגד התחבורה הערבית. ב- 15.12.1947 ב- 10 בבוקר הופיעו שני נציגי המטה לישיבת מטה-גדוד מחטיבת אלכסנדרוני שישב בכפר-סירקין. הם הודיעו שעד שעה אחת בצהרים יש לבצע פעולת תגמול נגד התחבורה הערבית באזור. למפקד הפעולה התמנה הקצין אשר לוי בן פתח תקוה. חייליו היו אנשי כיתת הכוננות של ההגנה. היחידה יצאה מיד לשטח הגיעה לגשר אבו ליד'גי (כיום נחל שילה.) על כביש פתח-תקוה ראש-העין.

אשר לוי ניצב על הכביש ולוחמי היחידה הסתתרו מתחת לגשר והמתינו להופעת אוטובוס ערבי שיעבור על הכביש. הם קיוו כי שבאותו זמן לא תעבור על הכביש מכונית משמר של הצבא בריטי שאבטח את הנסיעה בכביש וחתגלה אותם.

 לאחר ציפייה ארוכה הופיע אוטובוס ערבי. אשר מטיל עליו רימון  אך הרימון אינו מתפוצץ. האוטו ממשיך בנסיעה ואנשי המארב מסתערים עליו עם בקבוקי מולוטוב. כתוצאה מהירי נפגע האוטובוס נפגע ונעצר. מלווה היחידה אהרון לוי ירה אל האוטובוס מספר צרורות מתת-מקלע וגרם להרוגים ופצועים בקרב נוסעי האוטובוס.

אשר לוי במדי נוטר, מתוך ארכיון אישי שלו
אשר לוי במדי נוטר, מתוך ארכיון אישי שלו

אנשי היחידה נסוגים דרך ואדי לידג'י לכיוון כביש פ"ת-כפר-סבא כשהם מפזרים אבקת פלפל אחריהם כדי שהכלבים הבריטים לא יזהו את כיוון נסיגתם. היחידה עולה על רכב שממתין  בקרבת הכביש וחוזרת לבסיסה.

ללא ידיעת מפקד הפעולה נותר מתחת לגשר פצוע בשם כותה. הלוחם אהרון לוי נשאר עימו ומזעיק עזרה מ"נזלה" (מרכז העיבוד החקלאי ושטחי חקלאות של קיבוץ גבעת השלושה)  העזרה מחלצת את שניהם מהמקום. אך הם נתפסים על ידי המשטרה הבריטית ונחלצים בעורמה מתחנת המשטרה ונעלמים.

 בעיתון הבוקר מיום ג' 16.12.1947 נכתב: יריות על אוטובוס ערבי. שנים נהרגו ליד מגדל צדק.

 שני ערבים נהרגו, שנים נפצעו קשה ורבים נפצעו קל ביריות שנורו על אוטובוס ערבי של "החברה הלאומית" אתמול בשעה 12.30 ליד מגדל-צדק שמעבר לפתח-תקוה. קבוצת צעירים מזוינים ברובי סטן ולבושים מדי-צבא פתחו באש על האוטובוס שנסע  בכיוון לחיפה בכביש של רמלה-טול כרם. לא רחוק ממגדל צדק. בקבוקי "מולוטוב" נזרקו על האוטובוס. בעוד הפעולה נמשכת. נראתה שיירה של צבא וחיל-תעופה אנגליים. המתקיפים הסתלקו.

הגשר הטורקי מעל נחל שילה, צלם אבישי טייכר, ויקיפדיה
הגשר הטורקי מעל נחל שילה, צלם אבישי טייכר, ויקיפדיה

   כשהמשטרה הגיעה למקום ההתנקשות מצאה את האוטובוס מנוקב בכדורים ככברה. הפצועים וההרוגים נלקחו ע"י הצבא לבית החולים ביפו.

כתב וחקר זלמן חיימוב

הביא לפרסום נוני ירון

פורסם בקטגוריה ההגנה, מלחמת העצמאות, רפורטג'ות מתוך הארכיון, שימור אתרים | עם התגים , , | כתיבת תגובה

תזמורת במושבה פתח-תקוה: "כינור ציון". "מכבי אבשלום" ואירועי העדלידע

 זלמן חיימוב שוב נדרש לחקר ענייני התזמורת ותולדותיה. וגם מבט נוסף לדמותו הססגונית של אברהם שפירא מעשה שהיה בעלאידע בשנת 1953 תל אביב.

הקמת התזמורת מוזכרת לראשונה בעיתון "הצבי" (19.3.1897) במדור בהמושבות – פתח-תקוה. "צעירי מושבתנו נתחברו לאגודה, גם הם כאחיהם הראשונים [ראשל"צ], יסדו להם תזמורת. הרבה השתדל בייסוד המורה הטורקי, האדון דוד לוי, ואחד הקולוניסטים, האדון גיסין, הקדיש מזמנו ללמד לבני יהודה אלה אותות [תווי] הנגינה. ואחד מתלמידי האדון בוריס אוסביצקי אשר באגודת תזמורת ראשון לציון, הלא הוא האדון גינזבורג, נקרא לפתח-תקוה לנצח על המנגנים בימים הראשונים. ובמשך שני שבועות הצליח ללמד לתלמידיו את כל הגאמה (?) על כל הכלים השונים." [תזמורת ראשון לציון נוסדה ב- 6.11.1895 ].

 הקמת התזמורת במושבה התקבלה בעין יפה ע"י כל החוגים צעירים וזקנים, חילונים וחרדים. זאת מאחר שהנגינה  המוסיקאלית הייתה חלק נכבד מהתרבות היהודית בארץ ובגולה, וגם החרדים ראו בה המשך למסורת הקדומה, והצעירים-ראו בה קידמה. *1

ביתן תזמורת כינור ציון, כיכר המייסדים, צלם ניסן בן נעם שנות ה- 40 בקירוב
ביתן תזמורת כינור ציון, כיכר המייסדים, צלם ניסן בן נעם שנות ה- 40 בקירוב

 התזמורת בפ"ת קיבלה את השם "כינור-ציון". מארגן התזמורת בהמשך דרכה היה לייב-גיסין, ששימש אף כמנצחה הראשון, בין המנגנים היו: זלמן ירמי, משה שפיגל, הירש גרינשטיין, יונה דינוביץ, ישראל כהן, אברהם שפירא, שבתי לוי [לימים ראש עיריית חיפה], זאב פינחסוביץ, נתן איזרעאלית, חודורוב אברהם אורלוב ואחרים.

התזמורת, על אף כל המשברים, התמידה בפעילותה במשך עשור והפליאה את נגינתה בעיקר בקבלות הפנים שנערכו למבקרים נכבדים.  בשנת 1900 מחדשת התזמורת את פעילותה. את שרביט הניצוח נטל עליו אוזרסקי, נרכשו כלי-נגינה חדשים, נוספו נגנים והתזמורת החלה להופיע מדי ערב ב"גן-המושבה". בהמשך נבנה ביתן חדש ב"גן-המושבה" וגם מנצח חדש בשם קובלסקי קבל את שרביט הניצוח. התזמורת זכתה ל- "שם-טוב" ואף הוזמנה להופיע במושבות אחרות ואירועים חשובים כמו טכס "40 שנה למקווה-ישראל ובפני מבקרים חשובים כמו ג'מאל פשה, הברון רוטשילד ואחרים.

עדות לכך ישנן כמה כתבות בעיתון מוריה 16.8.1912 "ביקורו של פחת ירושלם בפתח תקוה". "בשעה שש וחצי באה התהלוכה לבית הכנסת ששם היתה קבלת-פנים רשמית מצד בני המושבה. באכסדרה עמדה התזמורת של המושבה ונגנה נגונים יהודיים וטורקיים. [..] מבית הכנסת הלך הפחה ובני לויתו לביתו של ה' א.שפירא, ושם אכל ארוחת הערב. הבית היה מקושט יפה, ובלילה באה שם התזמורת ונגנה עד חצות הליל.

מוריה 27.11.1913  כתיבת ספר תורה כתרומה, ומסירתה לבית הכנסת הגדול. "כנהוג הוליכו את ה"ספר-תורה" מתחת לאפיריון, ממקום הסיום עד בהכ"ג בהמון אדם, רב ונרות דולקים בידם ולפניהם התזמורת.

מוריה 19.2.1914  בקור הברון בפתח-תקוה התזמורת מנגנת "התקוה"

בימי מלחמת העולם הראשונה נעשו מספר ניסיונות לחדש את הופעותיה אך מרבית הזמן התזמורת שבתה. ואת כלי נגינתה הטמינה לבל יוחרמו על ידי התורכים.  במקביל לפעילות התזמורת, ובמיוחד בימי המלחמה בהם התזמורת שבתה. הופיעה במושבה מקהלת "הזמיר"  בניצוחו של אברהם שפושניק. *2

 בשנת 1921 חידשה התזמורת את פעילותה תחת חסותו של  ארגון צעירי-המושבה "בני-בנימין"    בראשותם של ברוך-ראב וגד מכנס. המנצח היה פלדמן ומנהלה מטעם "בני-בנימין" היה צבי דינוביץ. ועד המושבה הקציב לתזמורת סכום כסף קבוע בסך 70 לי"מ בדומה לסכום  שהקציב לחידוש "ספריית-ספיר". במימון פעילויות מיוחדות של התזמורת השתתף הוועד בתמיכה כספית נוספת.

תזמורת כינור ציון, צלם בן נעם, תאריך לא ידוע
תזמורת כינור ציון, צלם בן נעם, תאריך לא ידוע

 הממשל הבריטי לא הסכים לאופן ניהול כספי המושבה, בטענה שוועד המושבה עוסק בנושאים שהם אינם מעניינו כמו חינוך, תזמורת, ספרייה, מוסדות דת וכד'. עבור נושאים אלה יתווסף מאוחר יותר תקציב בשם "מס הקהילה". עקב מחסור במימון ותקציב התזמורת חיפשה פטרונים קבועים למימון פעילותה. ועד המושבה העביר לרשות התזמורת חדר בבית-הרפואות לניהול חזרותיה, ומחסן לכלי הנגינה.

 בשנת 1922 קיבלה התזמורת רשיון מוועד המושבה להקים (צריף) קיוסק בגן-העיר. כדי שרווחי הקיוסק ישמשו להפעלת התזמורת. בדיוני ועד המושבה המופיעים בפרוטוקולים ניתן ללמוד על הניסיונות השונים להפיח רוח חיים בתזמורת ולדאוג למימון ומקום לפעילותה.

24.7.1922 (ועד המושבה) התזמורת "כינור-דוד" קיבלה לפני חודשיים תקציב מהוועד. (40 לי"מ) וכעת היא מבקשת עצים לבניין הקיוסק. בינתים דוחים את בקשתה.

1923 15.12 (ועד המושבה) תזמורת: ישיבת הועד. דנים ע"ד התזמורת ובקשתה לתת להם את מחצית הגרוש-מצרי בעד כל כרטיס של ראינוע או הצגה או חזיון כל שהוא. ליפקיס לייב: תומך בהצעתה-שיתנו להם את חצאי הגרושים ונגד זה הם יהיו כפופים לועד. דנקנר משה: מציע לתת להם סך 5 לי"מ.  גד מכנס: תומך בהצעת ליפקיס ל. שהתזמורת תעמוד מוכן תמיד לפקודת הועד ושתהיה כפופה תמיד לסמכות הועד. ימיני דב: מתנגד לזה שידברו עכשו ע"ד התקציב לתזמורת בזמן שדחו אותו כבר. זהבי ר: צריכים להסכים לדרישתם בתנאי שהביקורת תהיה בידי הועד. ועל נשף או חזיון צריך הועד לוותר יוותר. ליפקיס:  מציע הצעת פשרה: יתנו להם את חצאי הגרושים תחת בקורת הועד- וכתמורה תעמוד התזמורת לרשות הוועד המקומי.

מועצה כללית ח' אלול תרפ"ד 7.9.1924  התזמורת מבקשת תקציב של 50 לי"מ וההכנסה תגיע  מהכרטיסים של הראינוע. ימיני: מה מקבלים מהחנויות ?. היו"ר: מבאר שמקבלים שכר מחנויות של העץ (צריפים), וגם מהחנות שיושב בה רוטשטיין. ההכנסה שייכת להם,  אחרי מו"מ הוחלט: להשאיר להם את הכנסות החנויות בתוספת תקציב של 25 לי"מ כמו בשנה העברה וכסף מהכנסות הראינוע.

 בישיבת הועד ב- 2.3.1925  דנים אודות בבניין הקיוסק בתוך גן-המושבה לטובת התזמורת ולהוציא את התזמורת מבניין בית הרפואות (השכנים מתאוננים על רעש).

 בדיון בוועד המושבה ב-2.4.1925 בנושא הכנות לביקור בלפור במושבה. מתווכחים על מסלול הביקור. ודנים ומזכירים שוב (כרגיל)  את הרבצת המים בכל רחובות המושבה, ניקיון הרחובות וליווי מוגבל של הרוכבים שלא יעשו אבק ללורד המכובד…. התזמורת תנגן את שני ההמנונים. מחליטים להקציב לתזמורת כסף לטובת קניית ז'קטים לחבריה.

1.5.1925 דיון בועד המושבה על קיוסק עבור התזמורת. מבקשים להסב את דירת בנק קומ"ח לקיוסק עבור התזמורת. גד מכנס, כחבר בולט בוועד המושבה וכנציג הצעירים ובני-בנימין, לוחץ להיענות לדרישות התזמורת.

ב- 17.12.1925  נכנס צבי דינוביץ לאסיפת הוועד ומודיע כי הוצאות התזמורת הם 10 לי"מ, ואילו ההכנסה היא רק  3 לי"מ לכן הוא מעביר אותה לרשות המועצה.  צבי דינוביץ חש אחריות לגורל התזמורת ומנסה להשפיע על ארגונים שונים שיקבלו את התזמורת תחת חסותם למען הבטחת אמצעי קיומה. כידוע מפעם לפעם גדלו הוצאותיה הכספיות. הוא פנה אף לישובים סמוכים, ועזרה אין. הארגון היחידי שנענה, אם כי מתוך היסוסים בשל הנטל הכספי, היה "מכבי אבשלום".

בשנת 1931 סופחה התזמורת אל הארגון הספורטיבי "מבכבי אבשלום", כאחד מענפיו של הארגון. המקור הכספי לפעילות התזמורת  בהנהלת המכבי הגיע מהפעלת מספר חנויות שקיבלו לרשותם מועד המושבה.  ב-6.7.1933  מבקשת התזמורת למסור לרשותה את התפעול וההכנסות מ-4 הקיוסקים שנבנים באותם ימים בפינות גן-המושבה, וכן את הזיכיון להפעלתם למשך 20 שנה דרך אגודת מכבי-אבשלום לטובת התזמורת ופעילויות תרבותיות נוספות. הועד מקבל את הדרישה אך מתנה אותה באישור המושל הבריטי.

 התזמורת הופיעה בגן המושבה באופן סדיר על גבי במה שנבנתה בצמוד לאחד הקיוסקים. מנצח התזמורת בימים אלו היה בן למשפחת פריימן (בן-דרור), שמשון דרורי (מעין-גנים).   

 הכנסה מהפעלת הקיוסקים כיסתה חלק מההוצאות והתזמורת המשיכה להזדקק לתרומות מחוג מעריציה שהודות להם היא הצליחה להתקיים. המכבי בנתה ביתן חדש ונאה בגן העיר המחודש (גן המייסדים) ובמה להופעותיה הפומביות של התזמורת.

רבים מבני הנוער המקומי עברו טבילת אש בתזמורת. חלקם התגלו כמוכשרים, וחלק קטן אף המשיך את לימודי המוסיקה, שהפכה למקצועם. בין מנצחי התזמורת מימיה הראשונים יתן למנות את: לייב גיסין, אוזרסקי, פלדמן, בן אליהו, קובלסקי, א. ינובסקי, ברנדמן ושמשון דרורי שהמשיך לנצח עליה גם לחר קום המדינה.  

ב -12.5.1937  בטכס הכתרת המלך ג'ורג' השישי (שנחוג בכל האימפריה), צעדה בפ"ת תהלוכה גדולה ובראשה תזמורת "מכבי אבשלום"*3. בהגיעה לפני בית הכנסת הגדול נכנסה התזמורת לתוכה ולקול ההמנון האנגלי והעברי התחיל הטכס הרשמי בנוכחות ב"כ הממשלה וראשי העיר.

"הארץ" 7.11.1938 פתח-תקוה. גן-המייסדים. לפי הסכם, תנגן תזמורת "כינור ציון של "המכבי" פעם בשבועיים בקוב[כנראה מבנה בצורת קוביה] שבמרכז הגן. הקונצרטים יערכו במוצאי שבת".

מהלכים שעושים פרנסי העיר בעניין מבנה הקיוסק בגן העיר מבלי לידע את אנשי מכבי אבשלום הכעיסו מאוד את צבי דינוביץ.

קראו דיון בהנהלה 4.3.1942  מר צבי דינוביץ ב"כ תזמורת "כינור ציון" מבקש ביאורים על הריסת הקיוסק בגן-המייסדים מבלי להודיעם על זה. היות והם בנו את הקיוסק וזה עלה להם בערך כ- 200 לא"י. היו"ר מוסר שהקיוסק עמד ריק זה כמה שנים ואין סיכויים שישתמשו בו עד לאחר המלחמה (בגלל האפלה). המבנה גם אינו מתאים בצורתו הנוכחית לגן. אנו עומדים לבנות במקומו בריכת-מים לייפוי הגן. אין התחייבות מצד העיריה להחזיק את הקיוסק. לאחר המלחמה ניתן לבנות קיוסק חדש עבור התזמורת. מר דינוביץ דורש התחייבות מהעיריה בכתב שיבנו את הקיוסק לאחר המלחמה. מר שטמפפר מציע שה' דינוביץ יגיש בכתב את דרישתו שהעירייה תתחייב לבנות קיוסק לתזמורת "כינור-ציון" לאחר המלחמה, ואז  תדון המועצה בדרישתו. הוסכם לפי הצעת שטמפפר.

 בשנת 1948 מנתה התזמורת 30 איש. בראשה עמד מר דינוביץ ששימש בתפקיד כבר שלושים שנה. התזמורת השתתפה באירועים מרכזיים רבים בחיי המושבה, כמו בחגיגות יובל השבעים לפתח-תקוה. בימי האזכרה לחללי הקרב על פ"ת במאורעות תרפ"א הופיעה בנגינת מרש האבל של שופן ובנגינת "התקווה". כמו כן, נגני התזמורת רכובים על סוסים הם האלו שפתחו את אירועי העדלידע בתל אביב ושבראש רוכבים ראש עיריית תל אביב דיזנגוף ולידו השומר האגדי מפתח תקוה אברהם שפירא.

 עימות חריף התרחש במסע העדלידע אחרון בין אברהם שפירא והתזמורת עם  רוזה כהן (אימו של רבין) וחנה רובינא. מעשה שהיה כך היה:

מסע ה"עדלידע" האחרון (לפני קום המדינה) נערך בתל-אביב בשנת 1935. הנושא המרכזי ב"עדלידע" זו היה: "מעבדות לחרות ועבדות בתוך חרות" והעיקר הדיון "עבדות זו בארצנו מהי ?" הנושא הכאוב של המאבק לעבודה עברית והפועלים מול עבודה ערבית במושבות היה סלע מחלוקת וגורם לוויכוחים רבים בין הפועלים לאיכרים.

אישיות מרכזית בארגון ה"עדלידע" הייתה רוזה כהן (אימו של יצחק רבין) שפעלה באותם ימים כנציגת מפלגות הפועלים במועצת עיריית תל-אביב (1927 -1937) והייתה שותפה בקואליציה העירונית.

ראש העיר מאיר דיזנגוף היה חולה מאוד באותם ימים ומיעט להשתתף בישיבות הנהלת העיר. רוזה כהן הרשתה לעצמה להחליט על אופיו של מסע ה"עדלידע" כרצונה. את נושא ה"עדלידע" היא עיצבה בדרכן של מפלגות הפועלים. עבורה העבדות התפרשה כעבודה אצל איכרי פתח-תקוה או חוסר העבודה לפועלים יהודים בפתח-תקוה.

 במסעי העדלידע באותן שנים היה נהוג שראש העיר דיזנגוף רוכב על סוס בראשות המסע ולידו רוכב השומר האגדי אברהם שפירא. ומאחוריהם רוכבים כעשרים פרשים מבני פתח-תקוה שמרביתם הם נגני תזמורת "מכבי אבשלום פ"ת" המנגנים נגינות מארשים. כנהוג מדי שנה קיבל אברהם שפירא הזמנה אישית מאת מאיר דיזנגוף (חתום ע"י המזכיר חורגל) לבוא ולהשתתף בתהלוכה יחד עם קבוצת רוכבים ותזמורת "מכבי-אבשלום". הפעם בניגוד לשנים קודמות עקב מחלתו ומצב בריאותו אילצו הרופאים את דיזנגוף לא לרכוב על סוס בראש התהלוכה אלא להסתפק בנסיעה במכונית. ביום ב' אדר ב' קיבל שפירא מכתב שני בו מתבקש להגיע למשרדי הנהלת העדלידע לדון בנושא עם מר קמיני. כאן נמסר לשפירא שעקב מחלת דיזנגוף הוא מתבקש להופיע רק בליווי שני רוכבים נוספים. שפירא לא הסכים והחליט שבשנה זו לא יופיעו רוכבי פ"ת ב"עדלידע". לאחר מכן קיבל שפירא הצעה חדשה לפיה הוא ישב ליד דיזנגוף במכונית שתסיע את שניהם וגם את זאת שלל אברהם שפירא.

דיזנגוף כנראה לא היה מתואם עם הנהלת ה"עדלידע" שלח ע"י שליח מיוחד מכתב ובקש משפירא שיופיע עם רוכביו בתהלוכת ה"עדלידע" כבימיים ימימה. שפירא בירר עם הפקידות הותיקה של עיריית ת"א, חורגל וקמיני, והם אישרו לו שיש למלא אחר בקשתו של דיזנגוף.

 רוכבי פ"ת יצאו ל "עדלידע" התייצבו באזור תחילת המסע ושאלו למקומם בתהלוכה. כאן ציפתה להם הפתעה! מופיעה החברה רוזה כהן ואומרת לשפירא כי: "הוא אדון שפירא אתה מורשה להשתתף אך שאר הקבוצה אינה מורשה והם צריכים לחזור לביתם". שפירא לא הסכים. אז בתגובה אומרת לו רוזה: "מחרימי העבודה העברית לא ישתתפו בחגיגה העממית" כשדבריה לוו בצעקות "בוז" מקהל הפועלים שהתאסף במקום והקניט את הרוכבים. שפירא וחבריו התלבטו מה עושים ואז באה להם ההברקה. מיכון שאת את המסלול הם מכירים משנים רבות בשל השתתפות קודמת, הם הקדימו את התהלוכה ב- 20 דקות ויצאו במסלול המוכר בלווי התזמורת לנקודה בציר התהלוכה. הצופים והסדרנים לאורך המסלול היו בטוחים שזאת היא פתיחת ה"עדלידע" והם קיבלו במחיאות כפים את הרוכבים.

 הפרשה לא הסתיימה והעיתונות מיהרה לראיין את הנוגעים בדבר, ולכתוב ולספר את סיפור האירוע.

 בעיתון "דואר היום" 1.4.1935 תחת הכותרת "האינצידנט בתהלוכת העדלידע" מתפרסם מכתבו של אברהם שפירא ובו נכתב: "חיכיתי במכתבי הרצוף כאן עד אחרי החלטת עירית תל-אביב. חשבתי שלא אצטרך לפרסמו אולם כעת אני מבקשכם לפרסם אותו ככתבו וכלשונו.  

[..]   "כשנגשנו אל  מקום ההכנה , משם יצאה התהלוכה, נגשה אלי אשה אחת, לא מוכרת לי, ואמרה לי "אדון שפירא בבקשה להשתתף, והרוכבים יחזרו למקומם".  עניתי לה : "אני והרוכבים שלי זה  דבר אחד שלם, קבלתי מכתב ממר דיזנגוף להשתתף עם הרוכבים ובאנו". קבלתי תשובה מהאשה :"מחרימי העבודה העברית לא ישתתפו בחגיגה העממית". ומיד התחילו לצעוק ,"בוז". תיכף הבינותי את הסכנה הגדולה הנשקפת לביטחון הציבור. בקשתי את הרוכבים וציוויתי עליהם לא להתרגז ולעמוד במנוחה. אמרתי להם: לא פעם אחת קרו לי מקרים שנמצאתי בסכנה ואף לא יכולתי להכין למפרע תכניות לרגעים כאלה. ותכנית ההצלה נולדה לי דווקא  ברגעי הסכנה. וכעת בחגיגה שמשתתפים בה מאות אלפי איש, וכל צעד בלתי  אחראי שלנו עלול היה לעלות  בחיי אדם.. וכששמעתי מהאישה שוב פקודה גסה לסגת אחורנית, אמרתי לה : אברהם שפירא לא נסוג אף פעם אחורנית וגם כעת לא ייסוג אחורנית : ציוויתי לרוכבים : קדימה, קדימה, קדימה !.  

 ברגע זה נגשתי למר דיזנגוף ושאלתיו: מה קרה כאן ? הוא ענה לי: "עשה כרצונך !" אמרתי לו : "רצוני למנוע מהומות וכך אעשה". יצאתי רכוב על סוסי הראשון, אחרי התזמורת "מכבי אבשלום", ואחריה הרוכבים שלנו. התכנית הייתה ידועה לי ועברנו עפ"י התכנית הקבועה עד הסוף.

עלי להוסיף כאן מלים אחדות: בשעת האינצידנט הזה שמעתי מפי הגברת רובינא (שופטת ב"עדלידע") את המילים "לכו לעזאזל"!  לגברת הזאת שיש לה תפקיד כל כך חשוב במוסד תרבותי ממדרגה הראשונה ושכל בני המפלגות  באים לשמוע ולראותה בתפקידיה החשובים וללמוד ממנה דבר מה, אני אומר : "במשך שנות חיי שאני זוכה לחיות בארצנו הייתי כבר הרבה פעמים בידי עזאזל, וב"ה יצאתי בשלום ואני מאושר שגם מידי עזאזל של הגברת רובינא יצאתי, ויצאנו כולנו בשלום". על החתום אברהם שפירא.         

רובינא אינה שוקטת וכותבת את תשובתה במכתב למערכות מספר עיתונים.

דבר  3.5.1935מכתבים למערכת "לא אמרה" :

 "רבים מידידי ומאנשי ציבור. פונים אלי לשאול, אם נכונים הדברים שפרסם מר אברהם שפירא במכתבו בעיתונים "דואר היום" ו"הירדן" מיום כ"ז אדר ב' כי בתהלוכת ה"עדלידע" הפורים בתל-אביב, עלבתי בו ובחבריו הרוכבים. לאחר פרסום המכתב היתה לי שיחה פרטית עם מר שפירא שבה הדגשתי לפניו, כי לא אמרתי את הדברים שהוא מיחס לי ואני מוצאת לנחוץ לפרסם זאת גם ברבים. בשעת האינצידנט עם רוכבי פתח-תקוה לא אמרתי שום דבר מאלה הדברים שהוא מביא בשמי. ויכולים להעיד על כך  גם חברי השופטים בתהלוכת "עדלידע" שישבו אתי יחד באותה מכונית, ד"ר ה. הררי.  י. קרני.  ופ. שיפמן.  בברכה, חנה רובינא.

 כאן לא מסתיימת הפרשה. רובינא מרבה להיפגש עם אברהם שפירא מסבירה לו את טעותו. היחסים ביניהם התהדקו וביום האזכרה לחללי המושבה בקרב תרפ"א בשנת 1937 העניקה רובינא כבוד לנופלים ולמושבה, והופיעה בטכס האזכרה שנערך במגרש מכבי אבשלום פ"ת לקול צלילי תזמורת "מכבי-אבשלום".

התזמורת ירדה מגדולתה לאחר קום המדינה. במיוחד לאחר שהשלטון עבר לידי מפלגות הפועלים שהעדיף להשתמש כליווי מוסיקאלי במקהלות הפועלים. *4

הערות:

*1 גדלותו של הגר"א (הגאון מוילנה) וחכמת המוסיקה

כה אמר: כל החוכמות נצרכים לתורתינו הקדושה וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם. והזכירם: חכמת האלגברה, המשולשים וההנדסה, וחוכמת מוסיקה, ושיבחה הרבה. הוא היה אומר אז, כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלעדה – בלי חכמת המוזיקה אי אפשר ללמוד סודות התורה – ועל ידה יכולים בנ"א[בני אדם] למות, בכלות נפשם בנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה. הוא אמר כמה ניגונים וכמה מידות הביא משרע"ה[משה רבנו עליו השלום] מהר סיני – המקור של הניגונים הוא גם כן מהר סיני – והשאר מורכבים 

*2 27.9.1918   חדשות מהארץ כתבות מפתח-תקוה.

כתבה בעיתונות בדבר פטירתו של אברהם שפושניק המעידה על תפקידו כמנצח התזזמורת

"נפטר ביפו מר אברהם שפושניק מנהל המקהלה "הזמיר" שבפ"ת. בשביל פ"ת זוהי אבדה בלתי חוזרת. מי שיודע מה שהייתה המקהלה בשביל פ"ת במשך ארבע שנות המשבר, לא יתמה על דברי. אפשר להגיד "הזמיר" היה עוגן ההצלה היחידי בפני שממון הימים הנוראים ההם. לכל הצעירים מכל הסוגים שבמושבתנו, וה' שפושניק לא בלבד שהיה מייסדה של המקהלה ומנהלה. אלא הוא השקיע בה כל חייו וזמנו שלא על מנת לקבל פרס. והוא גם ראה ברכה בעמלו, המקהלה…יצאו לה מוניטין בכל הארץ… וגם ציונותו לא נתפכחה בפ"ת שלנו : הנחלה שלו לא נעבדה בידי זרים… זכרו לא נשכח."

*3 שמה הרשמי של התזמורת היה: תזמורת "כנור-ציון" של מכבי אבשלום.

תלבושת תזמורת כינור ציון, הייתה שייכת לדורון גולדפרב. מארכיון של רוחמה ואלי גולדפרב
תלבושת תזמורת כינור ציון, הייתה שייכת לדורון גולדפרב. מארכיון של רוחמה ואלי גולדפרב

*4 בבית המכבי הצמוד למגרש הכדורגל המשיכו צעירים לנגן  בתזמורת מכבי עד שנות השבעים. מנצח התזמורת היה עזרה בכר והתזמורת בבגדי ייצוג של "מכבי-אבשלום" השתתפה בתהלוכות שנערכו ברח' חובבי-ציון. (המידע נמסר ע"י נגן התזמורת דורון גולפרב.)

הערת הארכיון

דורון גולפרד הפקיד בארכיון את התלבושת ששימשה אותו כנגן בתזמורת ועל כך תודה גדולה למודעות וחשיבות באיסוף ושמירת פריטים וחפצים הקשורים למורשת התרבותית של פתח תקוה. תודה לפנחס כרמלי על ההגהה והקריאה המוקדמת של הכתבה.

פורסם בקטגוריה כיכר המייסדים, רפורטג'ות מתוך הארכיון, שימור אתרים, תזמורת כינור ציון | עם התגים , , , | 2 תגובות