המושבה פתח-תקווה לא זכתה בחסות הברון עם הקמתה. היא קיבלה סיוע רק מ"חובבי-ציון" תנועה שלא הייתה עשירה דיה לתמוך במושבה, לכן מצבה היה קשה.
בשנת 1887 לאור מצבה העגום החליט הברון רוטשילד לתמוך במושבה פ"ת. הברון שילם את כל חובות המושבה לשלטון התורכי וגם החליט לתמוך בחינוך, בריאות, סעד ובמוסדות הדת של המושבה.
החלטה משמעותית נוספת של הברון הייתה לקחת תחת חסותו המלאה 28 משפחות ממתיישבי המושבה. כל השאר זכו רק לעבוד כשכירים אצל הברון.
החלטה זאת של הברון סייעה לפתח-תקוה לגדול וליישב בתוכה משפחות שלא יכלו להתקבל למושבות הברון האחרות. בנוסף המשפחות שלא זכו לחסות הברון אימצו את ראשם כיצד להבטיח את פרנסת משפחותיהם ומכאן עלה רעיון נטיעת הפרדס במושבה באופן עצמאי.
יהושע שטמפפר לא זכה להיות בין 28 במשפחות המיוחסות וחשב כיצד להבטיח את פרנסת משפחתו. יהושע היה מודע להצלחת פרדסני יפו הערבים והחליט לטעת פרדס תפוזים מהזן שמוטי.
סטרטאפ ששמו פרדסנות
תהליך גידול פרדס חייב היה להתחיל בכריית באר מים, אחר להמתין כ-5 שנים עד שהעצים גדלו והפכו למניבים מספיק פרי. זו הייתה עלות גדולה שהצריכה סכום כסף גדול שלא היה מצוי ברשות יהושע שטמפפר.
לכן, הוא צירף לבעלות הפרדס את השותפים סמואל הבריטי ואת הבנקאי הירושלמי פיינשטיין, ויחד נטעו בשנת 1897 פרדס בן 35 דונם שבהמשך התרחב ל- 55 דונם. (כיום יש אנדרטה ברחוב אבשלום גיסין המתעדת את מיקום הפרדס נ.י.)
למזלם הרב של בעלי הפרדס הקרקע עליה נטעו התאימה לגידול פרי-הדר. מי התאום היו בגובה שלא הצריך חפירה עמוקה. שיפוע הקרקע במקום מנע הצטברות מים כל התנאים התאימו להצלחת הפרדס.
מיד אחרי שטמפפר נטעו פרדסים גם לייב סלומון ואחיו, גם יוספזון ורוקח.
בשנים 1903-1904 החלו היהודים להחליף (פרדס שטמפפר) את הפועלים הערבים בעבודת האריזה. אחד האורזים היהודים היה יצחק ברלוביץ ואחריו משה שילביץ. האורזים היהודים התארגנו כקבוצה וארזו את פרי פרדס שטמפפר ומכאן התרחבו קבוצות האורזים היהודים לכל רחבי הארץ (1908). גם אשה ראשונה (ברכה גרשמן) התקבלה לקבוצה ב- 1907 ובשנים מאוחרות יותר מרבית עבודת האריזה נעשתה בידי נשים.
בשנת 1900 בפ"ת 450 דונם פרדס
בשנת 1901 בפ"ת 1000 דונם פרדס.
בשנת 1912 בפ"ת 4000 דונם פרדס.
בשנת 1914 בפ"ת 5800 דונם פרדס.
בשנת 1916 בפ"ת 6100 דונם פרדס.
בשנת 1928 בפ"ת 9000 דונם פרדס.
בשנת 1934 בפ"ת 17.000 דונם פרדס.
בשנת 1938 בפ"ת 18.000 דונם פרדס.
בשנת 1939 בפ"ת כ-20.000 דונם פרדס.
בשנים 1946-47 בפ"ת 11.000 דונם פרדס.
בשנת 1948 בפ"ת 9000 דונם פרדס.
"פתח-תקוה" היא "אם הפרדסנות העברית" היו בה שטחי הפרדס הגדולים ביותר בארץ. בשנת 1914 גדלו בפ"ת שני-שליש מפרדסי היהודים בארץ. הצלחת גידול הפרדס תרמה רבות להתפתחות החקלאות במושבות יהודה. הפרדס היה מקור חיים עיקרי לחקלאי המושבות, לפועלים ולפועלות היהודיות. גידול פרי ההדר משך הון יהודי מכל קצוות העולם והביא להתפתחות היישוב היהודי בארץ. חלק ניכר בשיפור העבודה ואיכות הפרי נעשה בשיתוף המדע הישראלי וכן בלימוד הפרדסנות בקליפורניה.
בחודש דצמבר 1900 ייסדו פרדסני פ"ת אגודת קואופרטיבית בשם "פרדס". מטרת האגודה הייתה לאפשר קבלת הלוואות כספיות מגופים יהודים בעולם. את הכספים שקבלו חלקו לחברי האגודה כמפרעות על חשבון הפרי העתידי. כמו כן, בעזרת האגודה, הנחילו לחבריה ידע טכני ובוטני. האגודה ביצעה הזמנות מרוכזות של חומרי אריזה, דשנים, חומרי הדברה וציוד עבודה. סייעה לחבריה בשיווק הפרי ובהסעתו לשווקים בחו"ל.
האגודה הוסיפה שווקים חדשים, כמו גרמניה, רומניה, צ'כוסלובקיה, הולנד, תורכיה, מצרים ורוסיה.
אפילו לאוסטרליה ניסו למכור פרי. האגודה גיוונה את זני פרי ההדר באשכוליות מזן וואלנסיה.
בפרדס וייס (כיום רמת וורבר) התחיל גידול האשכוליות בארץ בשנת 1913 לערך.
עצי הוואלנסיה הוכנסו לפרדסי הארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה נקראה בשם "אפיל", גם עצי לימון גודלו במרבית הפרדסים.
באמצעות המדע המקומי שיפרה האגודה את נייר האריזה (דיפיניל) במטרה להפחית את הריקבון במשלוחים. האגודה פעלה לבצע את כל עבודות הפרדס והמשלוח באמצעות פועלים ופועלות יהודים.
בין מייסדיה: יהושע שטמפפר, יצחק גולדנהירש, פרץ פסקל, ד"ר אהרון מזי"א, מ. גיסין, חנוך סלאר, ישעיהו סמואל, לייב סמואל, אליהם הצטרפו שמעון רוקח, ה"ה בלום, ולוי והנדיב רוטשילד.
כיצד נולד פרדס?
בשנים הראשונות לנטיעת הפרדסים כהכנה לנטיעה נעשה "בחר", בכלי עבודה ידניים ובעבודת בני-אדם נחפרה כל הקרקע עד לעומק של 70-100 ס"מ והוצאו כל שורשי היבלית מהקרקע. בהמשך פקידות הברון ייבאו מחרשות לחריש עמוק שבאמצעות 10 זוגות סוסים (נקרא מנ'ז) נהפכה הקרקע, השורשים נחשפו לשמש והתייבשו. בהמשך הובא מנוע קיטור ולאחריו העבודה נעשתה באמצעות טרקטורים. (סמל המושבה מחרשה לחריש עמוק).
שיטת הנטיעה השתנתה בתחילה נהגו כמו הערבים לנטוע ייחורים בשטח ולאחר זמן להרכיבם מה שהאריך את הזמן עד לקטיף הראשון בשנתיים נוספות. האגרונומים יהודים החלו להנביט את גרעיני הכנה (לימנטה או חושחש) לגדלם במשתלה ולבצע את ההרכבה במשתלה ורק לאחרי הצלחתה לשתול את השתילים בפרדס. התהליך קיצר את הזמן עד ליבול הראשון. בנוסף החלו הפרדסנים היהודים להשתמש בדשן כימי מלבד הזבל האורגני. היהודים עשו שימוש בקטיף באמצעים מודרניים שהביא מאמריקה פקיד הברון האגרונום אברהם בריל.
הפרדסים הראשונים הושקו על ידי שאיבת מים מבאר שפעלה בשיטת "אנטליה". אל מימי הבאר הוכנס גלגל עץ המונע בכח בהמות עבודה. על הבהמה הורכבו תיבות או דליים בהם נקלטו המים ומהם הם נשפכו לבריכת אגירה ולתעלות לעצי הפרדס.
התעשיין והמהנדס ליאון שטיין פיתח צינור מנוקב ששימש כפילטר שאיפשר להעמיק את בארות המים בעשרות מטרים. בתחילה שאבו במשאבות נפט וסולר ולאחריהם משאבות מים חשמליות. בהמשך באמצעות הפילטרים הועמקו הבארות במאות מטרים. למעשה רק לאחר קום המדינה וחיבור העיר לקו "ירקון-נגב" והקמת ברכות מים גדולות בעיר נפתרה מצוקת המים בת כ- 65 שנה בפתח-תקווה.
ריבוי הפרדסים ומשתלות ההדרים במושבה גרם לחיסרון קבוע במי השקאה. בשנת 1911 מייסד בצלאל יפה את חברת "פלשתינה" לשאיבת מים מנהר הירקון. המשאבות מוקמו בבית הבטון ומחשש שהוואקף לא יאפשר להשתמש במימי הירקון, קדחו מעין בארות ליד הנהר התחברו בתחתית למי הנהר ומשם שאבו את המים.
כבר בשנת 1914 מושקים 1500 דונם פרדסים במימי הירקון. בשנת 1928 משיג רוטנברג את הזיכיון על שאיבת מים מהירקון ומייסד את חברת "ירקון" ומאפשר את הרחבת השטחים המושקים.
בשנת 1906 ביקשו משקיעים קטנים לרכוש להם יחידת פרדס קטנה. לשם כך החלו להתאגד ולייסד חברות לנטיעות פרדסים כמו החברות "סגולה" חברת "מוריה" וחברת "בחריה" (מטרתה הייתה למכור חלקות בנות 5 דונם, אך חוסר בקונים אילץ את המייסדים להמשיך באחזקת הפרדס שנים רבות).
בפ"ת החרדית היו מספר פרדסנים "שומרי שמיטה" הרב ברוורמן, ברוידה , פנחס גלובמן. בשנה שביעית לא עיבדו את הפרדס רק השקו במים. הפרי נקטף ע"י ערבים או תלמידי ישיבה וחולק לנזקקים.
שינויים ושיפורים שנעשו בפרדסי פ"ת
דניאל ליכטנשטיין, שנקרא על ידי הערבים אבו צמנטה. התיישב בפ"ת בעליה השנייה. בעת לימודיו בגרמניה נחשף דניאל לבטון. הוא הביא את הבטון לארץ ישראל והכניס לשימוש בפרדסיו כתחליף לאבני הכורכר ששימשו לבניית תעלות המים ובבריכות אגירה. הבטון מנע נזילות מים והגדיל את שטח הפרדס לנטיעה.
במושבה התגוררו מספר אגרונומים שעסקו בהדרכה ובשיפור גידול עצי ההדר: מאיר אפלבוים, חיים כהן, פרץ פסקל ואגרונום יק"א אברהם בריל.
פרץ פסקל (כונה מלך החושחש) הפיץ את כנת החושחש לשימוש נרחב באדמות הכבדות, בהם כנת הלימנטה לא הצליחה. בנוסף הפיץ את הרכבת תמך החושחש לעצים שניטעו על כנת לימון וכך הבטיח את שרידות העצים.
חלק מהפרי שנקרא בררה פי החקלאים אינו מתאים ליצוא ואף לא לשוק המקומי. כדי להפיק ממנו תוצרת הוקמה תעשיית מוצרי לוואי מפרי ההדר. האגרונום הפתח-תקוואי עקיבה ליברכט שהיה מומחה ליצור יין ועסק בכך ביקב לחמן עשה ניסויים ואף הצליח ליצור יין מפרי הדר. אך הצפת השוק ביין ענבים לא נתנה סיכוי לשיווק יין פרי הדר במחיר סביר.
בתי החרושת "יפאורה" ו"עסיס" החלו ליצור מיצים וריבות מפרי ההדר בשנת 1938.
בשנת 1905 – מקימים מספר שותפים את פרדס "בוכריה" (בחר-יה) הפרדס הגדול בארץ בשטח של 600 דונם מרביתו מצפון הירקון. השותפים חוששים שהוואקף ימנע מהם להשקות את הפרדס במימי הנהר לכן בונים את המשאבות בערוץ ואדי שילה (אבו-לידג'י) כדי לא לשאוב ישירות מהירקון.
בשנת 1915 בחודשים מרץ אפריל נערכת התקפת ארבה על כל השטחים הירוקים בארץ. כדי לשמור על הפרדס הקימו בעליו קירות פחים חלקים מכל גבולות הפרדס. מלבד צד דרום אותו הם חשבו לצד מוגן (הירקון). הארבה לא התחשב בתקוותם ובנה גשר מגופות זחלים מתים והצליח לעבור את הירקון ולטרוף את כל עלי הפרדס.
עם חידוש משלוחי הפרי לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה נוסדה קבוצת "האורז" שהבטיחה את עבודת האורזים היהודים ושמרה על זכויותיהם. בשנת 1929 נבחר למזכיר האגודה מרדכי בן-דרור מעין גנים. האגודה פעלה להבטחת זכויותיהם של חבריה. כמו שכר הוגן וקידום חבריה לתפקיד מפקחים.
הדברה ביולוגית בפרדסי פתח-תקוה – חנוכת בית גידול לחרקים מועילים
ביום 15.11.1935 נחנך "בית הגידול לחרקים מועילים" שהוקם על ידי המחלקה למטעי הדר. כמאתיים אורחים מכל הארץ נתאספו באולם "מכבי אבשלום". על במת הנשיאות ישבו פרופ' בודנהיימר, פסקאל, קראוזה, שלמה שטמפפר ומנהלי תחנת הנסיונות בעכו.
בית הגידול נבנה על מגרש המועצה המקומית ליד שדה הספורט של ה"מכבי". במוסד זה מטפלים בגידול החרקים המועילים וחקירתם. ט.ז.מילר הרצה הרצאה מדעית מקפת על תועלתם של החרקים.
תחנת המחקר פעלה בפתח-תקוה עד לשנת 1940 ועם המשבר בענף הפרדסנות בעקבות המלחמה והפסקת יצוא פרי ההדר. פסקה התמיכה הכספית של חקלאי פ"ת בתחנה והיא נסגרה סופית.
באותם ימים השימוש בשם הפרדס היה נפוץ יותר מהשם הפרטי של בעליו עובדה העידה על חשיבות ומשמעות הפרדסנות אצל אנשי המושבה: פרדס שטמפפר, פרדס קרמניצקי-וויס, פרדס בלום, פרדס לוי, פרדס מזי"א, פרדס סלומון, פרדס מקליף, פרדס רוקח, (מגרש מכבי) פרדס פסקל, פרדס גיסין, פרדס קרול, פרדס פישצנר, פרדס הברון (אתרוגים).
הצלחת הפרדסים הוסיפה לפ"ת אוכלוסייה גדולה בעיקר החל משנת 1933 ואילך שנים בהם העלייה לארץ גדלה. נוספו הרבה רחובות בנינים רבים נבנו, נוספו מפעלי חרושת. אל העיר הצטרפה אוכלוסיית בעלי מקצוע שונים. בנוסף מרבית צעירי פתח תקוה המשיכו להתגורר בעיר ועסקו בחקלאות. יש לציין את קיבוצי הכשרה רבים התווספו לפתח-תקווה עבדו ולמדו את מלאכה החקלאות ועברו למקום הקבע שלהם.
עם השנים אדמת הפרדסים שניטעו בתוך המושבה הפכו למבוקשות לבנייה ומחירי הקרקע לבנייה ולתעשייה האמירו.
החקלאות הפתח-תקוואית נבנתה בעיקר על יצוא מוצרי יוקרה כמו פרי-הדר, שקדים ויין. שהניבו בזמנים רגילים רווחים גבוהים.
אך בימי משבר כמו מלחמה או בימים בהם השווקים מוצפים או בעת פגעי טבע כמו מכת הארבה בשנת 1915 ענפי החקלאות סבלו ונפגעו מאוד. במיוחד סבלו הפרדסים שיבוליהם אינו גבוה או הפרי אינו ברמה מתאימה לשיווק.
בשל פגיעה בתעבורה בים התיכון הענף החל לסבול קשות. בשנת 1935 זמן מלחמת איטליה חבש.
בשנת 1936 סבל הענף ההדרים מהיצף השווקים בפרי-הדר ומחירי הפרי ירדו במחצית.
המאורעות בשנים 1936-1938 פגעו בזמינות העבודה הערבית, בזמן מלחמת העולם השנייה בה היצוא פסק לחלוטין נגרם לענף מכת מוות.
בימי המאורעות 1936-1938 ובימי מלחמת העולם השנייה בהם הצבא הבריטי רכש מוצרי מזון עבור צבאותיו באזור גדל הביקוש לירקות ולמוצרי חלב וביצים. לחקלאי השתלם יותר לגדל ירקות או תלתן ואספסת למאכל הפרות.
פרדסים רבים שנטעו בשנות ההיצף על אדמות כבדות עם כנות לימנטה לא שרדו. היו פרדסנים שלא יכלו לממן את השקית הפרדסים והפרדסים התייבשו.
בשנת 1948 נותרו בפ"ת 9000 דונם פרדסים בלבד.
עם הפגיעה ברווחיות הפרדס פסקה עבודת הניקוז בקרקעות "מוריה" והפרדסים בשטחים הנמוכים החלו להתנוון.
על מנת להימנע מהצפת השוק, השלטון הבריטי הקים "מועצה לפיקוח על פרי ההדר" וחברים בה נציגי היהודים והערבים. בשנים 1939-1940 ייסד השלטון את "מועצה לשיווק פרי ההדר" כדי למנוע הצפת השוק בפרי ולהורדת מחירים התפוזים ולפגיעה בהכנסות הפרדסן.
העסקת הפרדסנים הפועלים הערבים בעיקר בזמן הקטיף הביאה לסכסוך מתמשך בין האכרים לפועלים. בשנת 1927 בה שררה אבטלה גדולה בקרב הפועלים. החליטו הפועלים להיאבק בפרדסנים, והכינו משמרות פועלים בשערי הפרדסים שמנעו כניסת פועלים ערבים לפרדס. המשמרות הסתכסכו עם הפרדסנים ועם הערבים הוזמנה משטרה בריטית ועשרות פועלים נעצרו. המאבקים הללו לא נפסקו וחודשו מדי שנה בשנה.
בשנת 1935 החליט הועד החקלאי על סידור חגיגה עממית מסורתית בפ"ת. בחול המועד פסח לרגלי סיום הקטיף. והכוונה לחגוג מדי שנה את "חג סיום הקטיף".
ב-9.4.1936 חול המועד פסח נחוג יום ברכת האדמה. בהשתתפות מרבית ילדי המושבה ובאי כח השלטון הבריטי נציגי הסוכנות היהודית ואורחים רבים. במעמד החגיגה השתתפו כעשרים אלף נוכחים מכל מושבות יהודה. תזמורת כינור-ציון הנעימה מנגינות. נערכו ריקודי קטיף וכן מרוץ סוסים. (הפועלים החרימו את החגיגה מסיבת העבודה הערבית).
חקר זלמן חיימוב
ערכה והוסיפה נוני ירון
הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני 