הצופה אל האופק המזרחי של פתח תקווה, רואה את "מגדל צדק". שרידי ישוב או מצודה עתיקה המתנשאת מעל קו רכס ההרים, התוחם את בקעת אפק המקראית.
שם, ב"מגדל צדק" בתוך מבנה משטרתי מבוצר נולדה אילה קאופמן בשנת 1938. נוח דגוני שהיה אחד השומרים במקום במסגרת שרותו כגפיר עברי , הוציא עיתון מקומי הנקרא "באופק- מגדל צדק". בעיתון נכתב: " ב15 בינואר 1938 הובלנו בתופים ובמצילתיים, שני זוגות לחופה. את ליפא ובלה אברהמי ואת משה וסוניה גרטמן. " השלטון הבריטי התנה את העבודה במקום בהצבת כוח מגן יהודי של 50 גפירים שהתבצרו במבנה משטרה בריטי. הממונה מטעם ההגנה על השמירה במקום היה יצחק שדה. המטרה הייתה חידוש הרעיון להקמת ישוב קבע. בלה גוז- אברהמי התקבלה כמבשלת במטבח הפועלים. שם הכירה את הגפיר ליפא אברהמי ונישאו.
יצחק שדה עצמו הובילם לחופה.
אילה בתם של ליפא ובלה מספרת כי ארבע שנות חייה הראשונות עברו במצודת השמירה במגדל צדק. בודדים ישבו קבוצת גפירים חלקם עם נשותיהם ושמרו יום ולילה על מתקני כרית האבן וכורי הסיד. אמה בלה, סיפרה אילה ,בהיותה בהריון נלקחה עם משאית חצץ לפ"ת לבדיקות שגרתיות אצל רופאה מקומית . בדרך עלתה המשאית על מוקש בנס רק נפצעו קל והמשיכו בדרכם. שנת 1938 הייתה שנת שיא בפיגועים של מה שמכונה בהיסטוריה המרד הערבי או מאורעות תרצ"ו- תרצ"ח. משפחת אברהמי עוזבת את המקום בשנת 1942 עם התרחבות המשפחה , כשנולדה אביבה אחותה השנייה ועוברת לגור בפ"ת.
סיפור ההתיישבות היהודית במגדל צדק ומפעל הכרייה והחציבה במקום מתחיל כאשר ב1924 מחליטה חברת "סולל בונה" לפתוח מחצבה במקום בו כרו וחצבו 3000 שנה קודם לכן. המקום היה מוכר מהמקורות ההיסטוריים, וידוע היה כי במשך כל התקופות רומאים, ביזנטים, צלבנים וערבים הכירו ביחודו של המקום מבחינה מקצועית. מסופר כי בעת העתיקה הוקמו בורות ליצור סיד.רמת הסיד הייתה כל כך טובה והכינו ממנו מגוון מוצרים מיוחד, אפילו לשימוש בקוסמטיקה.
לשם עבודה במפעל של "סולל בונה", נבחרה קבוצת חלוצים בני העליה השלישית שרצו להקים שם ישוב שנקרא "כפר חוצבים". קבוצה אחר קבוצה ניסתה את כוחה לנטוע שורשים במקום אך לא עמדו בתנאי החיים הקשים ובהטרדות השכנים הערבים ונטשו את מגדל לטובת עמק יזרעאל.
ב1931 חודשה העבודה, הפעם בשותפות יהודית- ערבית. לחידוש העבודה נדרשו בעלי מקצוע מנוסים בעבודה במחצבה. הפעם הגיעו לשם אנשי הכשרת קלוסובה שבאוקראינה.
חלוצים אלה כבר הכשירו עצמם במחצבות אבן בקלוסובה בה עבדו ביחד עם עובדי כפיה רוסים, במטרה להכין עצמם לעבודה בבנית ארץ ישראל. אנשי קלוסובה חברי קיבוץ גבעת השלושה ובראשם הפוליטרוק של הפלמ"ח בני מרשק, היו יוצאים ב4 בבוקר לעבודה עם קבוצות של פועלים ערבים. " העבודה הקשה ביותר הייתה בכבשני הסיד בהם צריך היה למלא בשקים את הסיד הרותח ולהעבירו לעבודה בבנין." המשקיעים היהודים שהפעילו את היצור במקום ,הכניסו את המכונות הכי משוכללות אולם כל זה לא עמד כנגד המוני הפורעים הערבים שהגיעו מישובי הסביבה בלילה29.5.36 , והרסו מכל הבא ביד. לילה שלם נמשך ההרס הטוטלי של המקום. כשאש הפורעים אחזה בכל איזור המפעל.
כפי שסיפרנו בתחילה, העבודה חודשה רק לאחר שנה וחצי. כך תוך חיכוכים בלתי פוסקים עם תושבי הסביבה ונמשכה במקום עד תחילת מלחמת השחרור ב1948 ב15 במאי 48 פולשים לארץ ישראל 7 מדינות ערב. לאזור מגדל צדק וראש העין פולש הצבא העירקי .
עם חדירת הצבא העירקי ועזיבת הבריטים את המחנה הצבאי הגדול בראש העין, מחליטים לפנות את כל העובדים מהמקום.
קרבות כבדים התנהלו באזור בין הצבא העירקי והירדני בעזרת ערביי הסביבה. הסכנה הגדולה הייתה התקרבות המלחמה לפ"ת עצמה. ביולי 1948 חטיבת אלכסנדרוני וכוחות נוספים כובשים את האזור. הצבא העירקי נסוג ואיתו נמלטו ערביי הכפרים בסביבה.
36 לוחמי צהל נפלו על שחרור מגדל צדק וראש העין.
עם הקמת מדינת ישראל וסיום המלחמה מתחדשת העבודה והמחצבות פועלות בקצב מהיר ובהקף נרחב עד שנת 1953 . המקום נעזב לאחר הקמת מחצבות משוכללות יותר העובדות עד היום לא הרחק משם, ליד קיבוץ נחשונים.
אתר "מגדל צדק" הנושא היסטוריה רבת שנים הוכרז כאתר לאומי ונמצא באחריות רשות הטבע והגנים.
כתבה יעל שהם
הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני 