94 שנים למאורעות כ"ז בניסן תרפ"א (1921)

יום חמישי, כ"ז בניסן תרפ"א, היום לפני 94 שנים
שאותו איש בפתח תקווה אינו זוכר ואינו מציין
פרק מספרו של אהוד בן עזר "ג'דע", סיפורו של שומר המושבה אברהם שפירא, עם עובד ויד יצחק בן צבי, 1993. הפרק פורסם בעיתון "חדשות בן עזר". למי שלא מנוי על העיתון נתן לקרוא את הגליונות המתפרסמים בקישור

מן הבוקר מצרצרות ציקדות בפרדסים ועולות תמרות עשן מכפר-סבא ומעין חי, שתושביהן נמצאים כבר בפתח-תקוה, והן מתמזגות באובך אפור שמבשר ראשיתו של יום חמסין כבד, יום חמישי, ה-5 במאי, כ"ז בניסן תרפ"א.

שפירא ישן רק שעות מעטות הלילה. השכם בבוקר הוא שולח סיור רוכבים לנקודות-מצפה השולטות על צפון המושבה. קצת אחרי שש דוהר אל בית-הוועד רוכב מן הסיור הקדמי, ומודיע:
"עין-חי עולה באש! המון רב של בידואים הולך ומתקרב מצד צפון אל המושבה, במטרה להתנפל עליה. זה ברור מהתנועה המסודרת והמאורגנת שלהם, כמעט צבאית. בראש רוכבים פרשים ומניפים דגלים, ואחר הסוסים הולכים בלי סדר הרגלים, וכבר נשמעות יריות."
מגיע רוכב שני: "הערבים נכנסו לפרדס בחריה! מזרחית-צפונית למושבה, מעבר לירקון. הבייקות, בתי-האריזה בבחריה עולות באש!"
ועוד אחד: "הערבים כבר על הירקון, בגשר טחנות שיח' אבו-רבח!"

אותה שעה לערך, כאשר שפירא עומד לרדת למרכז המושבה, בא שליח מהכפר פג'ה, הגובל עם מושב הפועלים הקטן עין-גנים, במזרח המושבה. הוא מוסר בשם המוכתר, שיח' איברהים אבו-ימן, דרישת שלום ובקשה לבוא אליו מיד בעניין דחוף.
שפירא מרגיע את ליבה-רוחל: "לא כדאי לדחות את ההזמנה. צריך לברר מה קורה אצלם ולצד מי הם." ולשליח עונה: "לכפר לא נלך. אם השיח' רוצה, אני מוכן להיפגש איתו על גבול עין-גנים."
שפירא ועימו מלווה יוצאים ברכיבה, חמושים, והשליח דוהר לפניהם. לאחר זמן לא רב מופיע שיח' איברהים אבו-ימן בליוויית שני ערבים למקום הפגישה. הוא פותח בסידרת ברכות הנהוגה בפגישת ידידים. שואל באריכות לשלום שפירא, סוסתו, צאנו, בקרו וכל אשר לו, ולא שוכח לברך את כולם. כאשר דורש ממנו שפירא שיגש לעניין הדחוף אשר למענו ביקש להיפגש, מתחיל השיח' להתאונן:
"השומרים של מלאבס עושים רעש גדול… טוך, טוך, טוך… כשהם עוברים בלילה ליד הכפר שלנו. מפריעים לפלאחים שקטים, שלא עשו שום רע, לישון היטב אחרי יום העבודה…" ומבטיו של השיח' מתרוצצים לצדדים.
דברי השיח' מעוררים בשפירא חשש שהלה מחפש תירוץ למשוך אותו לכאן כדי להרחיקו מהגנת המושבה, ואולי מנסה, מתוך ידידות, להוציאו מאיזור הסכנה. עודם מדברים, בא רץ מוועד-ההגנה ומודיע לשפירא, בעקבות מה שמסרו הרוכבים מהסיור: "עין-חי והבניינים בפרדס בחריה עולים באש! חזור מהר למושבה!"

שפירא מגיע מיד לבית ועד-המושבה, שם כבר מתווכחים. אומר אחד מחברי ועד-ההגנה: "אסור להבליג! צריך לצאת מיד לבחריה!"
"לא!" משיב אבשלום גיסין, סגנו של שפירא. "עלינו לפעול בקור-רוח. הערבים מכינים ודאי מארב בפרדסים, אסור להיכנס למלכודת!"
ירקוני מחזק את דבריו: "מוכרחים לוותר על הרכוש והבניינים מעבר לקו-ההגנה הראשי של סוללת-המסילה. נתרכז רק בתחומי המושבה ולא נאפשר לאוייב לחדור אליה!"
בעודם מתווכחים מגיעות ידיעות נוספות: "מחנה גדול של אלפי ערבים עבר את הירקון ומתקדם בדרך למושבה!"
"הם מתחילים כבר לירות באש חזקה!"
ההצעה לצאת מיד נדחית וניתן האות לאזעקה. השעה כמעט שמונה בבוקר. ממקום גבוה, מבית צוער ברחוב הרצל, ליד בית שפירא, מצלצל הפעמון קצובות, והדיו מתפזרים במושבה. מצפון נשמעים כבר הדי יריות רחוקות.

המחנה התוקף צועד בחלקו הגדול לפי סדר צבאי, רוכבים ואחריהם רגלים. אפילו חומרי עזרה ראשונה קשורים לבגדיהם. הרגלים מתקדמים ומתפרסים מאחורי מחסה: גדרות, קירות, חורשות ופרדסים. אך יש ביניהם גם ערב-רב שעתיד להפריע לתוכנית ההתקפה. נשים מלוות את הלוחמים בקריאות עידוד קולניות, נושאות שקים וסלים, שבזזו בדרך מבתי-אריזה בפרדסים, לאסוף בהם שלל. נשים נושאות על ראשיהן כדים מלאים כדורים, תחמושת לתוקפים. בראש צועדים אנשי אבו-קישק, פרשים נושאי דגל ירוק, המסמל את הג'יהאד, מלחמת הקודש.
הערבים ריכזו כוחות רבים גם מדרום למושבה. תוכניתם היא שכאשר תסיט המושבה את כל כוחותיה להדיפת ההתקפה מצפון – תותקף בתנועת-מלקחיים גם מדרום על-ידי ערביי יהודיה, כפר-ענא, רנטיה, קולה, אומזרע וכפרים אחרים, קרובים ורחוקים.

ההכנות להדיפת ההתקפה מתרכזות בחצר בית-הוועד ובקומה העליונה, שם מקיים ועד-ההגנה התייעצות אחרונה. החצר מתמלאת מגינים, רוכבים ורגלים, וכן קהל נשים, ילדים ונוער, הבאים אחוזי-דאגה ללוות את בני-משפחתם היוצאים לקרב. פה ושם מנקים רובים. פרשים עורכים אימון אחרון לסוסיהם, שמתייצבים על רגליהם האחוריות וצוהלים. הקהל המתוח מוחא כף לעודד את הפרשים, שנועדו להיות כוח החלוץ להדיפת ההתקפה.

שפירא לא מתייאש עדיין מידידיו הערבים. לדעתו, כאשר יופיע בראש הרוכבים, לא יעיזו אנשי אבו-קישק לירות. כך קורה לא פעם בין שבטים יריבים – שני הצדדים ייפגשו, תהיה הפגנת-כוח, וברגע האחרון הוא ימצא לשון משותפת עם שיח' שאקר אבו-קישק ידידו, וכך תימנע שפיכות-הדמים. לנוכח ההתנגדות לדעתו מצטמצמות עיני הפלדה התקיפות שלו בהבעת ביטחון עצמי ואמונה שיוכל להשפיע בכוח יוקרתו בלבד: אני, שיח'-אל-משייח', ואתה, שיח' שאקר – נתייצב שיח' מול שיח'! – כנהוג במזרח!
אבשלום וירקוני ממשיכים למתוח ביקורת על המהלך הבלתי-צבאי של יציאה לקרב ברכיבה על סוסים; ובעוד הוויכוח בוועד-ההגנה מחריף, עוזב ירקוני בכעס ורץ עם קבוצת מגינים רגלים לעמדותיהם בחזית הצפונית, המסוכנת ביותר. כשישה-עשר בעלי רובים מתרכזים, לפי תוכנית-ההגנה שהוכנה מראש, בשלוש נקודות: פרדס פלטניק בצפון-מזרח, פרדס קרול בצפון-מערב, וכרם השקדים של בכר, ביניהם.

*
כעבור שעה קלה יוצא שפירא בראש חברי ועד-ההגנה אל המרפסת הרחבה, בקומה השנייה של בניין ועד-המושבה. הוא ניצב בקצה המרפסת, לצד גרם-המדרגות, כאשר למטה מרוכזים רבים מזקני המושבה, נשיה וילדיה. הוא מחזיק במעקה הברזל ונואם, יותר נכון צועק, בחיתוך דיבורו המיוחד:
"אנחנו נלמד אותם היום מה זאת פתח-תקוה! לא לשכוח את ההוראות! לא להסתובב ברחוב! הגברים – אל המשמרות. נשים וילדים – לבית ועד-המושבה, לבית-ספר פיק"א. לא להישאר בבתים של קומה אחת! ללכת לקומות העליונות בבתים של שתי קומות. הזקנים, לבית-הכנסת הגדול, לקרוא תהילים ולהתפלל לשלום הרוכבים אל החזית…" נשים רבות העומדות בחצר מתחילות לבכות, והוא ממשיך באידיש: "שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד! – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!"
הוא יורד במדרגות, רובה על כתפו. לצידי המדרגות למטה עומדים איכרים מבוגרים, קלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם. משולהב מן הוויכוח שזה עתה נקטע בוועד-ההגנה, ובוטח בעצמו, ניגש שפירא אל סוסתו השחורה קביסה, ונותן את הפקודה:
"לעלות על הסוסים! אחריי!"
הכל חשים את משמעות המצב. רעד עובר בציבור. נשים וילדים משמיעים ברכות עידוד ליוצאים. פרץ פסקל תובע בתקיפות מהקהל שאינו-לוחם לעזוב מיד את החצר ולהתבצר בבתים. ברחובות נראים גברים צעירים ומבוגרים רצים, רובה או אקדח מאוזר גדול בידם. האחרים חמושים בכל הבא ליד – רומח, פגיון, אלה, מגל או גרזן.
אברהם שפירא בן החמישים, בראש פלוגת הפרשים, על קביסה, סוסת "המשי השחור", רוכב ברחוב חובבי-ציון לעבר בית-הכנסת הגדול. בדרך הוא שולח להביא את חרבו. בהגיעו לכיכר המייסדים כבר חגורה חרבו הארוכה על ירכו. תהלוכת הפרשים ערוכה כמו במסדר חגיגי. בכל שורה רק זוג רוכבים אחד. המהלך איטי. ליד אברהם שפירא, סגנו אבשלום גיסין. ביניהם לבין השאר רוכב חיים-צבי גרינשטיין, שמשמש מעין שליש של המפקדים. השרב כבד, כבר בבוקר קרוב לארבעים-וארבע מעלות. האוויר מעונן כמו ערפל, ומחנק רב מורגש בו. מהבתים יוצאים נשים ונערים ומציעים מים לפרשים ולסוסיהם. אבשלום מתעכב תכופות לשתות מים. הוא מתוח מאוד. שפתיו הדקות קפוצות בחוזקה. עיניו אדומות מחוסר-שינה. ההליכה לשדה הקרב כמו למפגן אינה נראית לו, אך הוא מקבל את מרותו של שפירא.
פלוגת הפרשים והנלווים אליהם יוצאת מחובבי-ציון, ובכיכר המייסדים פונה שמאלה לרחוב פינסקר. כארבעים רוכבים, אך רק לעשרים-וחמישה מהם רובים ואקדחים. השאר מצויידים בנשק קר. אחריהם צועדים לוחמים רגלים, שרק לבודדים מהם יש רובים, ובמאסף רצים אחריהם נערים וילדים. לפי שעה המראה הוא כעין תהלוכה שקטה, אולם בהתרחקם ממרכז המושבה, נישא כבר באוויר ריח עשן ואבק-שריפה. הפרשים מחישים את הקצב, וכאשר הם מגיעים לבית האחרון ברחוב פינסקר, נשלחים חזרה כל הבלתי-לוחמים. מזדנבים אחריהם עתה רק נערים אחדים, שבמהלך הקרב עתידים לגלות אומץ רב.

חנוכת אנדרטה "יד לגיבורים", צומת הרחובות פינסקר-גיסין, 1946, צלם, בן נעם ניסן

הפרשים עוברים על פני העמדה שבקו-ההגנה הראשי, "הקו השני", בקצה רחוב פינסקר, מול פרדס פלטניק. כאן נמצאים כבר המורה אליהו ירקוני, מפקד הקו, ועימו אליהו איתן, שבא אתמול מעין-חי. שניהם חיילים-לשעבר ב"גדוד העברי". איתן עתיד לימים להתיישב בתל-עדשים.
שפירא ואבשלום עוצרים להתייעצות. שפירא שב ומשכנע את אבשלום לא להישאר כאן, בעמדות הרגלים שנקבעו לפי תוכניתו של ירקוני, אלא להתקדם ולתפוס עמדה רחוקה יותר.
"אם נחכה כאן עד שהערבים יקיפו אותנו משלושה צדדים, תפגענה היריות ברחובות ובבתים. אם נתקדם במהירות צפונה ונפגוש אותם בשטח הפרדסים – נוכל למנוע בדרך זו שיתקרבו למושבה."
הם ממשיכים בדרך העוברת בין פרדסים. שומעים כבר שריקות כדורים של המתקיפים. אנשי ההגנה הרגליים, ורוכבים שאיחרו לבוא, מתבצרים לאורך קו-הגנה מפותל, מול סוללת-המסילה, הפרדסים, ובית-אריזה של חברת "פרדס". מקצה רחוב פינסקר ועד קצה רחוב רוטשילד, זה קו-ההגנה השני והלפני-אחרון של המושבה.

בהיכנסו לתחום הפרדסים חוצה אבשלום את תוואי הסוללה שעל הכנתו עבד לא מכבר, כמודד. על הסוללה אמורים להניח את מסילת-הברזל מתחנת ראס-אל-עין למושבה, ובכך יתאפשר לשלוח בקלות ברכבת את יבול ההדרים של פתח-תקוה, שהיא בעלת שטח הפרדסים הגדול ביותר בארץ. משמאלו גבעה, שלרגליה עתידה להיבנות תחנת-הרכבת. על הגבעה בית דודו שלמה-זלמן גיסין, העומד בראש ועד-המושבה. הבית ריק. נטוש. כבר אתמול עקרה המשפחה לחדר במלון של אבי אבשלום, משה גיסין.

אחד מטקסי הזיכרון שהתקיימו בקביעות עד 1948 ליד האנדרטה. צלם, בן נעם ניסן

בהגיעם ליקב עורכים שפירא ואבשלום התייעצות קצרה. לאחריה מעביר גרינשטיין ליתר הפרשים פקודה:
"אנגלישע ביקסען – פאראויס!" כלומר, הרובים האנגליים – בראש!
מהיקב פונה הכוח, כעשרים-וחמישה פרשים, צפונה-מזרחה; עובר כמאה וחמישים מטר ומגיע להסתעפות דרכים: האחת מוליכה באותו כיוון לפרדס בחריה; האחרת, סימטה בין פרדסי גיסין וסימקין, ממנה נמשכת דרך צפונה-מערבה לביצה ולמחנה אבו-קישק. כדורים כבר שורקים מעל לראש. שפירא יושב זקוף על סוסתו השחורה, שקט ורגוע, מתעלם מהקליעים המזמזמים סביבו. הוא מתייעץ שוב עם אבשלום, ומחלק פקודות אחרונות, שבעקבותיהן מתפצל הכוח לשלוש קבוצות.

חמישה פרשים: יוסף סווטיצקי, לייב ודב פילברג, אלעזר ראב ועוד אחד, נכנסים למשעול הצר שבין הפרדסים, מתקדמים צפונה-מערבה כמאה מטר תחת מטר עז של יריות, מוצאים מחסה מאחורי עצי שיטה המשמשים משוכה לפרדס, מתפרסים ומשיבים אש. ממרום סוסיהם מבחינים כבר הפרשים בתוקפים הבידואים המתקדמים ברגל או ברכיבה. סווטיצקי נפצע בכתפו. הוא דוהר על סוסתו לקבל עזרה ראשונה במושבה. השאר יורדים מהסוסים וממשיכים ביריות כלפי המסתערים עליהם ממערב ומצפון.

פלוגת הפרשים העיקרית, בראשות שפירא, נשארת על מקומה ומתפרסת בקו ניצב לקבוצת סווטיצקי, מאחורי הגדר המובילה ליקב. מכאן הם מנהלים קרב השהיה. יריות נשמעות כל הזמן. שפירא אומר לאבשלום:
"קח כמה חבר'ה, עלה לגבעה. תוכלו לראות ממנה את כל הביצה, משם באים התוקפים! רק אל תרדו מהסוסים, כך שתוכלו לעבור ממקום למקום לפי הצורך בלי לאבד אף רגע."
אבשלום בוחר חמישה בחורים: אלעזר גולומב, מוטל מאירי, משה נוביק, ליב סדובסקי ויצחק-הירש, הוא יצחק-צבי בנו-בכורו של שפירא. הם מתקדמים ברכיבה, מעט מזרחה ויותר צפונה לחבורת סווטיצקי, בדרך המוליכה לפרדס בחריה. לאחר מאתיים מטר הם יורדים מסוסיהם, קושרים אותם לגדר של פרדס שדרוביצקי, ועולים ברגל עוד כמאתיים מטר לראש הגבעה. מעתה הם העמדה הקיצונית, הצפונית ביותר, בקו הראשון של הגנת המושבה.
ממרום הגבעה, המתנשאת מעל ים פרדסים, מתגלה בפני השישה כל המישור שלמטה פרוש כעל כף יד. אך המראה – מחריד. השטח גדוש ערבים חמושים בנשק חם וקר, נשים הולכות אחר הלוחמים להלהיב אותם, ואחרות נוהגות גמלים לשאת את הביזה. הערבים מתקדמים, ומעבר הירקון נראה עדר המושבה, שבע מאות ראש בקר, נהוג בידי השודדים, שמעבירים אותו מערבה, לאדמות אבו-קישק.
אבשלום וחבריו פועלים בדם קר. אבשלום פוקד עליהם להתמקם מאחורי גדר של שיחי צבר. בגדר שתי פרצות צרות, בצידן הם מתבצרים. אחד עומד קדימה – ומאחור חברו מחזיק את הרובה על כתפו, ויורה.
"אני חושב שאצא מדעתי מהיריות שחולפות ליד אוזני," אומר משה נוביק.

אותה שעה עולה שפירא ברכיבה אל הגבעה. "מדוע ירדתם מהסוסים וקשרתם אותם למטה?" הוא צועק בכעס לעבר השישה בהתקרבו אליהם מאחור. "מדוע לא שמעתם בקולי?"
אך למראה מישור הביצה הגדוש מתנפלים, הנפרש לפניו ממרום הגבעה, הוא מבין שאין השעה מתאימה לוויכוח. הבחורים מתרגזים למראה העדר השדוד, ואחד מהם אומר לשפירא:
"נרד לקחת את הסוסים ונצא, כל הפלוגה, לרדוף אחרי השודדים ונחזיר את העדר!"
"לא!" אומר שפירא. "אתם נשארים כאן לירות אל האוייב המתקדם."
והוא חוזר לכוח העיקרי, המתפרש מאחורי הגדר המובילה ליקב.

אבשלום פוקד: "לפתוח עוד פירצה!"
הלוחמים המעטים מתפרסים בדילוגים על-פני שטח של כמה עשרות מטרים.
"לירות כל פעם מפירצה אחרת!"
הלוחמים רואים מולם ערבים, המוצאים גם הם מחסה לעצמם מאחורי משוכות צבר ועצי אקליפטוס בודדים. הערבים מתפרסים בסדר צבאי, יש ביניהם קלעים טובים, אך רובם יורה באופן פרוע וללא מטרה.
מאירי אומר לנוביק: "משה, אני פצוע. חם לי בראש!"
נוביק מסב פניו ורואה דם על חולצתו מפגיעת כדור בידו. "אני הפצוע," הוא אומר למאירי, "זה הדם שלי שניתז עליך."
"תן לי את הכדורים שלך," עונה לו מאירי, "ורוץ למושבה!"

בינתיים נפצעים כל לוחמי הקבוצה של סווטיצקי, במשעול שבין הפרדסים. הכוח נסוג. אבשלום וחבריו נשארים לבדם בקטע הצפוני-מזרחי של החזית. שישה לוחמים, המנסים לעצור הסתערות של מאות ערבים ובידואים. אותה שעה מתקדם מחנה גדול של ערבים גם מצפון-מערב, מול הקצה הצפוני של רחוב רוטשילד, לימים תחנת-הרכבת.

כאשר משה נוביק מבקש לעזוב, קורא אחריו אבשלום בקול רם: "משה, אל תעזוב! בוא אלי, הם מתפרצים!" אולם בראותו את נוביק מכוסה בדם, הוא צועק אחריו: "תשאיר את הכדורים שלך, וחזור למושבה!"
החמישה שנותרו ממשיכים להילחם על הגבעה, מהם רק שלושה יורים מול המחנה המסתער, כי גולומב וסדובסקי מכוונים את האש נגד עשרות ערבים, שהחלו לאגוף את הגבעה מצד מזרח, במרחק כמאה מטר ממנה. השניים פועלים כהלכה. בזה אחר זה נופלים ערבים מיריותיהם אך בעודם הודפים את ההתקפה נפצע סדובסקי ברגלו ועוזב את המערכה. אחריו מגיע תורו של אלעזר גולומב. פגיעת כדור ישירה מבקעת את הרובה שלו והכלי יוצא מכלל שימוש, אמנם מבלי שבעליו ייפצע כלל.

הקרב על הגבעה נמשך כשעה וחצי. רוב הזמן מסתובב שפירא על סוסתו בין שלוש הקבוצות של פלוגת הרוכבים, שהתפרסה בגיזרה של חצי קילומטר לערך. כאשר הם במשעולים שבין הפרדסים, הערבים כבר מתקדמים בעקשות, אפילו בזחילה, עם נשקם, בתוך הפרדסים – כשתי לשונות מצידי הדרכים, והרוכבים על סוסיהם משמשים להם מטרה גלויה ונוחה מאוד. יריות נשמעות כל הזמן.
עתה מתברר לשפירא שהוא ואנשיו חשופים לגמרי לכדורי האוייב, ועלולים להיות מנותקים מהעורף, וחסרי תחמושת, והוא מחליט לסגת לעבר המושבה. נסיגת הפתח-תקוואים מעלה את התלהבות הערבים.
"ענדכום איברהים-מיכו! עליהום! ראס איברהים-מיכו! עליהום!" גוברות הקריאות שתרגומן בעברית: תיפסו את איברהים-מיכו! עלו עליהם! את ראש איברהים-מיכו!
הערבים משתדלים לכוון את יריותיהם לעבר שפירא, ביודעם שהוא המפקד. הנסיגה נעשית בחופזה, גם בהתרחקם ניתך אחריהם מטר-כדורים מהפרדסים.

*
עובר זמן ושפירא אינו חוזר לכוח אבשלום. בנו יצחק-הירש יורד מהגבעה והולך לראות היכן אביו, המפקד. לאחר שהוא נוטש את הגבעה נשארים עליה רק אבשלום גיסין ומוטל מאירי. שני אלה עומדים עתה לבדם בקו הראשון מול כל אגף המחנה הערבי הגדול, שמתקדם לעבר המושבה מצפון-מזרח. הם אינם יודעים כי הם מנותקים למעשה מן העורף, והדרך בין הפרדסים, עד בית-האריזה של חברת "פרדס", ניטשה כבר על-ידי המגינים. במהומת הקרב נשכחו או שלא היה כבר זמן להודיע להם על הנסיגה. כל שהם יודעים הוא שעל הגבעה עליה הם עומדים נלחמים עתה רק שניהם.
אחד הקליעים פוצע את סוסתו של אבשלום, הקשורה לגדר, לרגלי הגבעה. הסוסה מתחילה להשתולל, מנתקת את עצמה מקישוריה, ופותחת בדהרה יתומה לעבר המושבה. אבשלום, למעלה בגבעה, אינו יודע על כך דבר.

קו נסיגה בטוח אחד פתוח עדיין בפני אבשלום ומאירי – לחזור למושבה דרך הפרדסים. אך הם ממשיכים להילחם.
"אבשלום, צריך לסגת, מקיפים אותנו!" אומר מאירי לאבשלום.
אך אבשלום משיב: "כל עוד יש כדורים – לא ניסוג."

כאשר מתחיל לאזול מלאי הכדורים, וגוברת האש של המקיפים את הגבעה גם מצידה המזרחי, שומע אבשלום בקול מאירי, והם נסוגים. הם עוברים בשלום מרחק של כמאה מטר מראש הגבעה עד לדרך אשר למרגלותיה. לזמן-מה משתרר שקט על הגבעה, אולם כאשר הם באים לגדר, שאליה היו קשורים סוסיהם – אבשלום כבר לא מוצא את סוסתו. עתה יש לו רק דרך-הצלה אחת: להיכנס לפרדס שדרוביצקי, לידו הוא עומד, ובחסות העצים לפלס דרכו למושבה.
מדוע אינו עושה כך? אולי מהומת הקרב הסיחה את דעתו מהאפשרות הזו, וייתכן שאינו חושב כלל איך להציל את עצמו אלא מעדיף לרוץ בדרך הקצרה, הגלויה, ולהצטרף למגינים, שלדעתו מצויים עדיין ליד גדר היקב. הוא אינו יודע שכבר נסוגו כקילומטר דרומה ונמצאים עתה מאחורי קו ההגנה השני של עמדות המושבה.
גם לחברו מאירי יש קושי, שרשרת סוסו הסתבכה בגדר; עד שהוא מתיר אותה מתקדם אבשלום, שהוא ספורטאי מעולה, בריצה. בינתיים עולה מאירי על סוסו ודוהר. לאחר כמאה מטר הוא משיג את אבשלום הרץ, אך אינו עוצר אלא ממשיך לדהור בדרך למושבה. על דעת השניים לא עולה להימלט יחד על גבי הסוס.

אבשלום ממשיך לרוץ, שומע צירצור ציקדות צורמני מן הפרדסים, רואה מרחוק כיצד חברו-לנשק מאירי מתרחק דרומה, מספיק ודאי להרהר בכך שכל השטח שבו התמקמה לפני שעתיים פלוגת הרוכבים – ניטש ממגיניו מבלי שמסרו לו על כך, והוא נותר בודד; מגיע לפינת היקב ומשם פונה לדרך המובילה למושבה, שבהיותה חשופה לתוקפים הערבים היא מהווה מעין צוואר-בקבוק של שדה המערכה.
ליד התל של חירבת מלאבס, הנקרא – הג'דר, מקום הכפר הערבי העתיק, מלפני יסוד המושבה, יורה בו מהחורשה הסמוכה עגלון ערבי שעבד במשק של אביו. הכדור פוגע בגבו של אבשלום. הוא ממשיך לרוץ צעדים אחדים, נופל, מתרומם שוב – ונופל לבלי קום עוד.
הערבים, הזועמים על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שועטים בפראות אל גופתו של אבשלום; עטים עליה, מבתקים את בטנו, חולצים אחת מנעליו ודוחפים אותה לתוך מעיו – סימן לבוז. כך, במצב של התעללות וניוול, עתידים חבריו למצוא את גופת אבשלום העדין, הקצין התורכי לשעבר, האלגנטי והשקט.

*
עם נטישת הגבעה על-ידי אחרוני לוחמיה מסתיימת המערכה שהתנהלה מחוץ למושבה. עשרים-וחמישה פרשים לחמו במנותק מן המושבה ועצרו במשך שעתיים חלק ממחנה גדול שמנה יותר מאלפיים איש, בהם ארבע מאות לוחמים רגלים, פרשים חמושים, קלעים מצויינים, וקבוצה של קצינים בעלי נסיון צבאי אותו קנו אצל התורכים. תחת לחץ האש החזקה של הערבים נסוגים הפרשים בבהלה לאורך קילומטר ויוצאים מתחום הפרדסים.
בעמדה הראשית, בפרדס פלטניק, שומעים צעקות ורואים מולם סוסים בלי רוכבים ורוכבים בלי סוסים; אחדים מהנסוגים רצים לקראתם וצועקים:
"אבדנו! הערבים אחרינו! אבדנו!" – וגם הסוסים צוהלים מתוך פחד ובלבול.
מהפרדסים בוקעת נהמה מפחידה: "עליהום! עליהום! אווינכ יא איברהים-מיכו?!" – איפה אתה איברהים-מיכו? – "ענדכום איברהים-מיכו!"
והצריחות המקוממות והמרגיזות נשמעות עד לגבול המושבה.

הנסוגים מביאים איתם בהלה ומבוכה אך למרבה המזל אלה אינן פוגעות בלוחמים הרגלים שבעמדות. אחדים מהנסוגים שירדו מסוסיהם, בהם יוסף ספיר ואלעזר ראב, מצטרפים למגינים בחפירות, בקו-ההגנה הראשי של המושבה; חלק אחר ממשיך להסתובב על סוסיו, מבולבל וגלוי לכדורי האוייב. חיים-צבי גרינשטיין, שזה עתה יצא ללא פגע מהקרב הקשה שהשתתף בו עם פלוגת הפרשים באיזור הפרדסים – נפצע פצעי מוות בעוברו ברחוב פינסקר, בדרכו למטה ההגנה הקדמי בבית רוזוב. חלק מהנסוגים מוציא ברגעים האחרונים, אולי מתוך התרגשות, את כל כדוריו לריק, ונשאר בלי תחמושת. שפירא ובנו, יצחק-הירש, מגיעים לחפירות, ליד פרדס פלטניק, שהמגינים הרגלים שוכבים בהן ויורים לעבר הערבים. שפירא צועק:
"אפשר כבר לירות קדימה ולצדדים בלי הפסקה אל האוייב המתקדם! איש מהמושבה כבר לא נמצא ביניכם ובין האוייב! אין סכנה שתפגעו ביהודי!"

הנסיגה המבוהלת עלולה להמיט בכל רגע אסון כבד על המושבה. המון המתנפלים המנצח עומד לפרוץ אל תוכה. מעתה נפתחת מערכה על הקו המפריד בין חיים למוות, בין ניצחון למפלה, קו שנסיגה ממנו פירושה פתיחת המושבה לאלפי רוצחים ופורעים. הכוח הערבי הבא מצפון השתחרר מהאש שירתה פלוגת הפרשים על אגפו המזרחי, והוא מתלכד עם אגפו המערבי לגוש אחד השם פניו לעבר המושבה. הם עולים עתה על התל של הכפר החרב מלאבס, שלרגליו נהרג אבשלום. הגבעה משתרעת דרומית ליקב. מכאן הם עומדים ומשקיפים דרומה, לעבר בתיה הצפוניים של המושבה, בקצה הרחובות פינסקר ורוטשילד. מכאן הם נערכים לקרב האחרון, והניצחון נראה להם עתה בטוח.

על אם הדרך, בזווית פרדס פלטניק, תחת גדר של שיטה צפופה, עוצרים עתה חמישה מגינים, ולהם רק ארבעה רובים ומאוזר – מחנה של מאות ערבים. היריות תכופות – אך גם לערבים יש מחסה. מול זווית הפרדס מצוי בית האריזה "פרדס" העשוי פחי-אבץ, ואורכו כעשרים וחמישה מטר. ערבים אחדים כבר מנסים לטפס על גגו.
"אנחנו מורידים אותם כמו ציפורים!" צועק אחד המגינים.
יש גם חילופי דברים בין המחנות. הפתח-תקוואים מגלגלים על לשונם קללות ערביות ורוסיות קולעות בחריפותן, ומשגרים אותן לעבר האוייב. אחד מהם מספר, לאחר הקרב: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי, בגלל יום החמסין, והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נדמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."
אלעזר גולומב אומר לירקוני: "אבשלום איננו!" – הוא רוצה לצאת מהעמדה ולחפש את גופתו. ירקוני עוצר בעדו.

במהלך הקרב נע מפקד ערבי אחד ממקום למקום, נותן הוראות ומעודד, רוכב על סוס ובידו דגל ירוק שמסמל למוסלמי את הג'יהאד, מלחמת הקודש.
שפירא ובנו יצחק-הירש עולים אל הגבעה שעליה ביתו של זלמן גיסין, לצפות על הסביבה. עינו החדה של שפירא מבחינה מולם, על גבעת חירבת מלאבס, ליד ערימת חציר, בין שיחי צבר, חבורה ובמרכזה המפקד נושא הדגל הירוק. הערבים מבחינים בשפירא ומתחילים לירות לעברו.
"זעהסט דעם גוי מיט דעם פאן? דערלעאנג גלייך!" אומר שפירא לבנו. אתה רואה את הגוי עם הדגל? תרביץ ישר!
יצחק-הירש לא מצליח לפגוע בצלף הערבי, שפירא מתרגז: "אם אתה לא משכיב אותו מיד, ואללה שאני משכיב אותך!" והוא עצמו יורה פעמים אחדות. הפרש מתמוטט, ואיתו דגלו. ועוד שניים מחבורתו נופלים.

תוך סיכון רב מנהלים המגינים קרב-השהייה על סוללת-הרכבת הגבוהה ועל הדרך שבה נמצא בית זלמן גיסין, הקרויה היום רחוב אבשלום גיסין. הפרשים שנסוגו, והמגינים שבעמדות, אינם מונים יחדיו יותר ממאה איש. רק חמישים מצויידים ברובים חדשים וישנים, ובאקדחים. כל השאר, בהם פועלים וחברי פלוגה של גדוד העבודה שחונה ליד המושבה, מצויידים בכל הבא ליד, אלות, חניתות, קלשונים, גרזינים, אך לא בנשק חם, שרק הוא יכול להכריע במערכה. הערבים, שכבשו את בית-האריזה "פרדס", מתבצרים מאחורי משוכות הצבר שלצידו; יריות המגינים מפילות אחדים מהם, והסתערותם נעצרת לזמן-מה. הם אינם נסוגים, אבל נראה שכבר מכירים בכך שהמושבה לא תיפול בידיהם בהסתערות אחת. הם עושים הפוגה ומתייעצים כיצד להמשיך את הקרב.

כל איזור הפרדסים, שמצפון למושבה, רוחש ערבים. ערב אבו-קישק, ההולכים בראש, הם בני השבט שחלוצי פתח-תקוה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמתם. משפחת שיח'ים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט, ומתערובת זו יצאו טיפוסי בידואים עזי-נפש, שאינם מואסים בשוד. אלה מפשילים עתה את כתונתם ומחזיקים אותה בפיהם, מחלפות ראשם מתבדרות, שוקיהם ערומות, ובקולות פרא הם רצים קדימה וצורחים:
"עליהום! עליהום!"
התלהבותם גדולה ומאיימת, וסוללת-הרכבת אינה מקום טוב להגנה. בני-המושבה מוכרחים לסגת מעט, כדי לתפוס עמדות נוחות יותר. הם עוזבים את הפרדסים האחרונים, סוללת-הרכבת והבתים האחדים, גם בית גיסין, ונערכים בקו שאורכו כשני קילומטר: ממזרח, מפרדסי ראב וברוידא, עד פרדס פלטניק בקצה רחוב פינסקר; משם, כמאה מטר אחורה, פונה הקו מערבה ונמשך מאחורי גדר כרם השקדים של בכר, כיום רחוב רפופורט, עד לרחוב רוטשילד, ודרומה לאורך הרחוב, עד סמוך להצטלבות עם רחוב אורלוב היום, ומשם כרמי שקדים עד פרדס קרול במערב.
השטח מעבר לקו המפותל הזה הוא ברובו קרקע בור, ריק ופתוח. חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים, הרוסה ומלאה חול במחציתה, משמשת מחסה למגינים אחדים המשיבים אש; כעשרה מטר מאחוריהם, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל כשלושים רובים על כל החזית הצפונית.
הערבים יורים בזעף ופוצעים מגינים שמדלגים מכרם לכרם, או רוכבים על סוסים. אך העובדה שלאחר הנסיגה התקצרו הקווים הפנימיים, מקילה על המערכה, כי העורף והחזית מתמזגים לגוש אחד. עם פרוץ הקרבות עבר מטה ההגנה מבית ועד-המושבה לבית רוזוב בן הקומותיים, באמצע רחוב פינסקר, בית המשמש גם עמדת תצפית והגנה. בקו האש נוכחות נשים אחדות שמגישות עזרה לפצועים. הן, והנערים, מספקים גם מים למגינים, דבר שיש בו הכרח רב, כי משעות הבוקר מתגבר השרב הכבד והמחניק, החום קשה מאוד, ומציק ללוחמים.
בעמדה המרכזית, בקצה רחוב פינסקר, ליד פרדס פלטניק, מתרכז כוח גדול של כעשרה מגינים. מכאן האש יעילה יותר. כל פעם שהתוקפים הערבים מנסים לצאת מבית-האריזה "פרדס" הכבוש בידיהם, וממחסה גדרות הצבר שלידו – הם נחשפים לכדורי המגינים, ונעצרים. ואולם הערבים שהתבצרו בבית-האריזה צולפים מעל גגו אל בתי המושבה.

שפירא חוזר עם בנו לעמדה זו ומוצא שנוספו לה לוחמים קשישים כמשה-שמואל ראב, מנחם-יהודה שטמפפר ויונה דוברי. האחרון עומד ובידו קלשון, מוכן לדקור כל אוייב שיעיז לחדור למושבה. כאן נמצא גם ברוך, בנו של יהודה ראב, ונשקו אקדח מאוזר גדול. לוחמים מתאוננים: "הכדורים הולכים ופוחתים. עוד מעט לא יישאר לנו מה לירות."
שפירא מזהיר: "אל תבזבזו את התחמושת. כל כדור שיורים ברגע הנכון – שווה מיליון יריות-שווא!"
צלף ערבי שתפס עמדה על גג בית-האריזה "פרדס", יורה משם ומטריד את המגינים.
"יצחק-הירש!" קורא שפירא אל בכורו, "השכב את ההוא מיד, לפני שאני אתפנה לכך!"
יצחק-הירש יוצא מהעמדה, חושף עצמו לכדורי האוייב, ובקליעה מאומנת מוריד את הצלף, שמתגלגל במדרון הגג ונופל ארצה בהשאירו על גג הפח כיפוף בולט, שאפשר היה לראותו במשך שנים רבות.

פצועים נישאים על אלונקות. קולות ירי, מהומה ורעש. שמיים אפורים. ענני אבק שמשאירים מאחוריהם הפרשים. חום. מחנק. צהלת סוסים שנעזבו על-ידי בעליהם והעומדים עתה על רגליהם האחוריות. אוויר לוהט סביב.
הערבים משתלטים על הגבעה מעל לסוללת-המסילה ומתבצרים שם. כובשים את הבתים של זלמן גיסין ופלטניק, מתנפלים על חביות המים, ולאחר שהירוו את צמאונם, מתחילים מיד בשוד. ערבי אחד נכנס לחדר, פותח ארון ומוציא חליפה של גיסין. הוא פושט את מכנסי השרוואל הרחבים שלו, זורקם על הרצפה, ולובש את החליפה. חבריו לוקחים כל מה שאפשר לשאת, מנפצים ראי במזנון, ושוברים את שאר הרהיטים. אין הרבה מה לשדוד בבית ובחצר, שיושביהם טרם הספיקו לשקמם מתלאות מלחמת העולם, שבסופה היה עליהם לעזוב את המושבה.
יללות שמחה פראיות של נשים, נהמת לוקחי שלל, קול כלים נשברים, רעש הרס והשתוללות בחדרים, בוקעים מכל עבר ופולשים למושבה ומצמררים את תושביה גם בעיצומו של החום הכבד, כגל מאיים העומד לשטוף עוד מעט את הכל. המגינים מבחינים במפקד ערבי, לבוש בגדי חאקי, העומד על מרפסת בית גיסין, משקיף במשקפת אל שדה-הקרב וכבר נותן הוראות.
קבוצות אחדות של ערבים חודרות לפרדס שטמפפר במערב, הנמצא חלקו בעורף המגינים. צפויה עתה סכנה שדרכו, ואולי גם דרך פרדסי פלטניק וראב ממזרח, יעקוף ההמון הערבי את שלוש העמדות העיקריות של המגינים – בקצה פינסקר, בכרם בכר, ובקצה רוטשילד, ויחדור ללב המושבה.

*
ובינתיים פקודת הגנרל דידס לשלוח שתי פלוגות של חיל הפרשים ההודי מגיעה אמנם למפקדיהן, אך בעוברה את שרשרת הפיקוד הבריטי היא מסתרסת, אולי במכוון. ייתכן שמישהו החליט להיכנס למושבה רק אם וכאשר יתחיל לעלות העשן מבתיה – כדי להציל את הנשארים בה ולהוכיח לעולם כולו מה עמוקה ההתנגדת הערבית להתיישבות העברית, כי ללא התערבות הצבא הבריטי תשקע הארץ בלהבות של שנאה וחורבן, וכי ליהודים לא נשקף בה כל עתיד.
הפרשים וסוסיהם מגיעים בשעת בוקר ברכבת מטול-כרם לראס-אל-עין, בהתאם לפקודה, אך כאן הם יושבים לנוח ליד חורבות מצודת אנטיפטרוס; יושבים כבר יותר משעה באפס מעשה, כאשר בקרבתם סוערת המלחמה ואפשר לראות ממקומם ענני עשן של בייקות העולות באש בפרדסים, ולשמוע קול יריות.
ברכבת זו באים לפתח-תקוה שני נוסעים מחיפה, סגולה סלומון ויהושע שפושניק. כאשר הם יורדים בתחנת ראס-אל-עין הם נוכחים לדעת שגם הצבא יורד. על כך אינם מתפלאים. עוד בדרך שמעו על התכונה הרבה להחרבת פתח-תקוה, ומדרום לטול-כרם ראו מבעד לחלונות הקרון חבורות של ערבים ממהרים דרומה. אך הם מתפלאים מדוע הצבא נשאר כאן ואינו חש לעזרת המושבה.
שני הנוסעים רצים למושבה בדרכי-עקיפין, ומודיעים לוועד-ההגנה כי הצבא נמצא ליד תחנת הרכבת. ועד-ההגנה דן בדבר. אומר אחד:
"צריך לפנות אל הצבא שימהר לעזרתנו, אך ספק אם המפקד הישיר בראס-אל-עין ייענה לדרישה של אחד מהמושבה."
"מוכרחים להגיע אל המפקד המוסמך," אומר אחר. "לא בראס-אל-עין. יש להודיע מיד למושל הצבאי ביפו."
כאמור אין במושבה טלפון או טלגרף, והדרך ליפו מסוכנת. וגם אם יגיע מישהו בדרך פלא ליפו, מי יודע עם יניחו לו להיפגש מיד עם המושל? אולי יעכבו אותו בכל מיני תירוצים, ובינתיים המצב כאן יחמיר עד כדי אסון? וכיצד להגיע? על גבי סוס או באחת המכוניות המסורבלות?

*
מהעמדה ליד פרדס פלטניק רוכב שפירא דרומה ברחוב פינסקר, בעיצומו של הקרב. לפתע פולח כדור תועה, שאולי נורה דווקא מבית רוזוב, את כתף הסוסה, שקורסת תחתיה ושפירא עימה. זה שובר אותו. קילוח דם אדום פורץ על חלקת המשי השחור של כתפה. היא משמיעה צהלת כאב ופרסותיה מפרכסות בעפר ומעלות אבק. שפירא מושך באפסרה ומאמץ אותה לקום. היא מתרוממת לקריאתו, רגלה האחת תלויה באוויר. הוא שומט מעליה את האוכף המפואר, ואת האפסר, כדי להקל עליה, טופח על ירכה ומשלח אותה לעשות בעצמה את כל הדרך חזרה אל האורווה שבחצר ברחוב הרצל. (עוד עשר שנים היא עתידה להישאר בחיים ולהעמיד ולדות בעלי אילן-יוחסין, אך תמשיך לצלוע על רגל קדמית אחת). שפירא נכנס לבית רוזוב ברחוב פינסקר ומוצא כאן חלק מהרוכבים שהיו איתו בבוקר בפלוגת החלוץ, סוסיהם קשורים למטה והם עומדים בקומה השנייה ויורים ללא הבחנה כלפי חוץ. הוא צועק עליהם ומזהיר אותם שלא ישכחו כי בינם לבין האוייב יש גם מגינים מהמושבה, ואין לכוון את היריות קרוב מדי.

מבית רוזוב חוצה שפירא ברגל את הסימטאות שמעל השוק הגדול, ומגיע לרחוב חובבי-ציון. הוא ממהר. בידו האוכף והרובה. ליד עצי האיזדרכת, באמצע הרחוב, בא לקראתו בכרכרה דוד נוביק, שחוזר מבית-הוועד, לשם הביא את בנו הפצוע משה.
"מה אתה עושה פה? על מי עזבת את הצאן?" שואל נוביק.
"הסוסה קיבלה כדור. בלי סוסה אני לא יכול," עונה שפירא.
"קח לך סוס אחר, או לך ברגל!"
"אני מוכרח קודם לשתות קפה."
"רק עכשיו באו לוועד, לספר שהצבא מחכה בראס-אל-עין…"
"אז צריך להזעיק את הצבא! אני הולך לבית-הוועד. אודיע שתצא פקודה לכל העמדות לחסוך בכדורים, והכי חשוב שישתדלו להביא מיד עוד כדורים לעמדה של פרדס פלטניק."

כבר אחרי עשר בבוקר. למשמע דברי שפירא מתעורר גם דוד נוביק בן השישים, בעל עבר מפואר של מעשי גבורה במושבה, שמאז הבוקר מתבלט באומץ ליבו בפינוי הפצועים – ומבין מה גדולה עתה הסכנה. הוא ממשיך עם הכרכרה לעבר כיכר המייסדים, ושם פונה למתקהלים:
"הכול בסכנה! הכדורים אוזלים! הערבים מתחילים להקיף אותנו! מי מצטרף אלי לפרוץ דרך לראס-אל-עין ולהזמין את הצבא?"
נילווה אליו דוד לבנברג, מכפר סבא. שניהם פורצים להם דרך מזרחה, בסביבה שגם בה משוטטים ערבים המבקשים להתנפל על המושבה.

בנימין שטמפפר, נער בן חמש-עשרה, תופס סוס ללא-בעלים, דוהר לבית ועד-המושבה ומשם לעמדות. הלוך-וחזור הוא מתרוצץ תחת אש האוייב ללא פחד, ועימו חברו נתנאל צוער, ומכריז: "מי צריך כדורים אנגליים? מי צריך כדורים אוסטריים? גרמניים? תורכיים? יווניים?" – והם מחלקים לכל לוחם לפי הנשק אשר ברשותו. משה פילברג, נער בגילם, מסתובב בשלווה בין הלוחמים עם כד מים להשקות כל צמא. בחמסין הכבד המים חשובים לא פחות מתחמושת.

*
עתה היא השעה המכריעה והקשה ביותר – בין עשר לאחת עשרה בבוקר, שעה שלישית לתחילת הקרבות. הערבים נהנים מעליונות אסטראטגית ומעמדות יותר בטוחות, בהיותם על הגבעה. הם נכנסים להתלהבות עצומה, מגבירים את האש ואת הקריאות ההיסטריות "עליהום! עליהום!" ואלה מהדהדות במושבה.
כדורים שנורים מעל גג בית-האריזה ומראש הגבעה חודרים למרכז המושבה. קליע אחד מגיע לבית יטקובסקי, ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון. ירקוני לוקח עימו מגינים אחדים והם מתחפרים מאחורי הגדר בכרם השקדים של בכר, הגדושה עצי שיטה קוצניים. לפניהם בחפירה שוכב פצוע נתן רפופורט מכפר-סבא. הם נזהרים שלא לפגוע בו, אך אינם יכולים לחלצו. לפתע מתרומם מולם ראש, ויד מניפה לעברם רימון-יד גרמני, בעל ידית. הם יורים בתוקף והורגים אותו. אפריים גיסין, אחיו הצעיר של אבשלום, נמצא בעמדה ליד שוחתו של רפופורט. כאשר זה נפצע, שומע אפריים את אנחותיו אך אינו מסב את ראשו, כי כולו שקוע בקרב. כשלוש מאות כדורים הוא יורה מרובהו בשעה אחת. רק מאוחר יותר, עם נסיגת הערבים, עתידים המגינים למצוא את רפופורט, פצוע קשה, בשוחתו.
זאב אורלוב נמצא בעמדה שברחוב פינסקר. כאשר מתגברות היריות מכיוון בית-האריזה "פרדס", הוא מחליט להסתכן ולצאת מעמדתו החסויה, חושף עצמו, ומאמצע הרחוב עומד ויורה לעבר בית-האריזה. חבריו לעמדה צועקים אליו: "ופקה! – חזור לעמדה!" אך הוא כבר נפגע ורק שואל: "האם אחיה?" חבריו לוקחים ומסיעים אותו לאחור.

לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים, משמש קומץ המגינים, שחלקם שירת לפני כשנתיים כחיילים ב"גדוד העברי" – בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם משגיחים על חבריהם. אינם מניחים להם להסתער לחינם ולבזבז כדורים. מלמדים אותם להתחפר ומעודדים ככל האפשר. במהלך הקרב מתחממים הרובים, ואחדים מהמגינים מפסיקים לירות. הערבים מסתערים. לעמדה בקצה רחוב פינסקר מגיעה תגבורת, אנשי מושב הפועלים הקרוב עין-גנים, חמושים היטב ברובים אנגליים, ובאמתחות ההדוקות לגופם יש כדורים רבים. הצטרפותם מחזקת את הידיים, אך המגינים יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, ואינם מצליחים לעצור את ההסתערות.
ברגע המסוכן ביותר מתעשת אליהו איתן. "להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון! אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!" הוא פוקד על בעלי הרובים בעמדה. כלומר, כולם יחד, לירות חיילים, אש!
טראחחח…
"אלע צוזאמן, שיס סולדאטן! פאייר!"
טראחחח…
"פאייר!"
טראחחח…
"פאייר!"
טראחחח…
כך מכוון אותם איתן לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שמהדהד כקול תותח באוזני הערבים המנסים להתקדם, ונוטע ביטחון במושבה שאולי התגבורת הצבאית הגיעה.

היריות בולמות את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית, אך המצב הכללי חמור בגלל מחסור בתחמושת. מימי מלחמת העולם נשאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, אך התחמושת נמצאת במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה יושבים ילדים בני עשר ויותר ועוסקים במרץ בניקוי כדורים שהובאו מחצרות, ממחסנים וממרתפים, ונעשו עתה מוצר יקר ערך.
פרץ פסקל עובר ברחובות המושבה וממריץ כל מי שהוא פוגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם נהרגים, ואתה עומד כאן?!"
בעוד הוויכוח בוועד-ההגנה בעיצומו, הוא מתפרץ פנימה, שומע את הדברים, ואחר-כך אומר לאחד העומדים לידו:
"תביא לי את הסוס שלי! אותי – האנגלים לא יוכלו לסרב לראות."
פסקל, אחד מוותיקי האיכרים, היה עוזרו של אהרון אהרונסון במצרים, בימי הריגול של חבורת ניל"י, למען הבריטים. יש להניח כי לאדם כמוהו תיפתח מיד דלתו של המושל הבריטי.
"אני לא ארכב בדרך הישירה לתל-אביב, שם בוודאי הניחו הערבים מארבים. אני ארכב בדרך עקיפין בשדות סאקייה וסלמה, כדי שלא להיתקל במתנפלים. ואם כעבור יום לא אשוב למושבה, חפשו את גופתי בשדות האלה!" אומר פסקל ועולה על סוסו, שכבר עייף ממרוצה בלתי-פוסקת בשירות ההגנה על המושבה.
פסקל מריץ בדהרה מאומצת את סוסו. בחצי שעה הוא מגיע לתל-אביב, ובפתח הרחוב הראשי נופל תחתיו הסוס ולא קם. פסקל ממשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר המרכזית, מול מגדל השעון. עולה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מושל העיר, קולונל סטירלינג, שם נמצא גם קולונל בירון, שנשלח לפקד על הצבא ביפו לאחר פרוץ המהומות, ועימם המיור גולס.
פסקל מספר על המצב בפתח-תקוה, ועל פלוגות הצבא ההודי החונות באפס מעשה בראס-אל-עין; הוא דורש להורות להן למהר מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים, וגם לשלוח את המכונית המשוריינת, שהובטח אתמול כי תגיע למושבה. בעודו מוסר פרטים אלה הוא נופל פתאום ומתעלף, אך לנציגי השלטון כבר נודע על הנעשה, ומעתה מוטלת האחריות עליהם. הם פועלים עתה ללא דיחוי. מיור גולס מטלפן לרמלה, מבקש שישלחו אווירון לשמי המושבה, ופוקד על לויטננט ברדשווי לצאת מיד לדרך במכונית משוריינת.

כאשר מתקרבים דוד נוביק ומלווהו למבצר אנטיפטרוס הם פוגשים בפלוגה מגדוד הפרשים ההודי, שבאה מג'נין לראס-אל-עין, ובראשה קפיטן הודסון. לקצין אין הוראות ברורות. עוד לפני הפגישה עם נוביק, שידל אותו מנהל תחנת-הרכבת בראס-אל-עין, שמעון בנדל, לצאת לעזרת פתח-תקוה. בנדל קישר אותו מהתחנה עם מפקד הצבא הבריטי בארץ, והגנרל נתן את הסכמתו לבוא לעזרת פתח-תקוה; אולם בינתיים הגיעה לקפיטן הודסון פקודה לצאת לרמלה, כי שם פוצצה מסילת-הברזל, ולכן אינו ממהר לפתח-תקוה.
"אנגליש אופיצר?" פונה נוביק לקפיטן.
"יס?"
הוא אוסף את מעט ידיעותיו באנגלית וצועק בקול היסטרי ובשפה מרוסקת:
"עראב בומבארד פתח-תקוה קולוני, קום הלפ… אופיצר, קום אין, פלנטי עראברס געקומן אין קולוני, זאגט עליהום! עליהום! – בומבארד בומבומבומ… טויט אלע מענטשן… פיפל… קום הלפ!" כלומר, ערבים יורים על המושבה. בוא עזור. הרבה ערבים באים למושבה. אומרים: עליהם, עליהם. יורים. מתים כל האנשים. בוא עזור!
מהבעת פניו הנרגשת ומתנועות ידיו של הזקן, שבגדיו וכרכרתו מוכתמים בדם שנספג מהעברת הפצועים, משתכנע הודסון מחומרת המאורעות ופוקד לצאת למושבה. רק אז נרגע מעט נוביק, אך חושש שהמגינים יפתחו בטעות באש לעבר הפלוגה המתקרבת, ומורה ללבנברג לרוץ למושבה ולהודיע כי הצבא עומד לבוא.

*
בשעה השלישית לקרבות מצטיירת תמונה עגומה מאוד. ברחוב חובבי-ציון זוחלת ומקימה רעש רב מכונית, שנקנתה מאת הצבא האנגלי אחרי שעזב את פתח-תקוה במלחמה העולמית, והיא נושאת פצועים לחצר של ועד-המושבה. הולכים וגוברים הדי יריות, המתערבבים ברעש המפחיד של מנוע המכונית, והם נשמעים בכל המושבה. יש פצועים גם בחוצותיה. בבית-הכנסת הגדול מתנפלות נשים על ספרי-התורה שבארון הקודש, גועות בבכי מר ומנהלות שיחה נוקבת עם ריבונו-של-עולם, והזקנים מזילים דמעות בשקט, אומרים תהילים בקול רם, מתפללים בלב שבור, ומבקשים נס משמיים, שפתח-תקוה לא תיחרב. נשים צעירות לובשות בגדי גברים כדי לטשטש את זהותן. בחדרי הכיתות בקומה השנייה של בית-הספר פיק"א, ברחוב רוטשילד, מוכנות ערימות אבנים ליד החלונות. על גבי פרימוסים מרתיחים סירים עם מים ועם שמן. אם הערבים ינסו להתקרב, יש לזרוק עליהם אבנים ולשפוך את המים והשמן הרותחים. זקנים יושבים במרכז החדר, על הרצפה, ואומרים תהילים. אלה הנשארים מאחור, זקנים, נשים וילדים, מתכוננים להגן על פנים המושבה, "קודש הקדשים" – בכל הבא ליד, ולהילחם על כל בית, אפילו בציפורניים.

במרכז המושבה שומעים היטב את היריות המתקרבות. המתח גובר. הבנות על משמרתן בבית-המרקחת, חיוורות אך מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר: "הרגו את אבשלום, יש פצועים!" – ומגיעה אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת. שנייה מטפלת בה ורצה להקיא. אחת-אחת הן נושרות, כעלים ברוח סערה. נשארות רק שתיים. משכיבים את הפצוע הראשון – חיים-צבי גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידי הנערה רועדות בהגישה כלים לרופא, אבל האיש גוסס. והנה מביאים עוד אלונקה: נתן רפופורט, אלמן צעיר, שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו מאחת הנערות שתיגש אליו. הוא חיוור ומאבד דם. חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק ביד הנערה כמו בצבת. היא צריכה להמשיך לעזור לרופא, אך הגוסס אינו מרפה ממנה שעה ארוכה, ופתאום כבות עיניו. הנערה רצה אל פצוע אחר – ופקה, זאב אורלוב. הוא פצוע קשה בבטנו, אסור לגעת בו. הרופא אומר שמחר יובילו אותו לבית-החולים ביפו. מדוע לא תיכף? כי המושבה מוקפת. הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-מוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים. מעיו נקובים מכדור.
מרחוב פינסקר למרכז המושבה מובילים במכונית פצועים נוספים, ומטפלים בהם ד"ר א. כהן וד"ר י.ל. רוקח. אחד נפגע בצלע. סווטיצקי פצוע בכתף, והקליע יצא. פילברג פצוע בינוני. ועוד פצועים, שלושה-עשר במספר. גברת הופמן מובאת צולעת בידי שני בחורים. היא נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מתמלאות בזו אחר זו, והיריות עדיין מתגברות.

הידיעה שערבים כבר כבשו בתים אחדים מטילה באוכלוסייה הבלתי-לוחמת אווירת חרדה. כרגיל במקרים אלה נפוצות גם שמועות מסמרות-שיער, שאינן נכונות, ומגבירות את הבהלה. פה ושם יש גם מחזות היסטריים. הרוב המכריע, במיוחד אלה שעסוקים בתפקידי חירום, נותרים איתנים. הלוחמים ודאי שאינם מתפנים למחשבות על הערכת המצב. הם שקועים כל-כולם בקרב.
אולם המצב בחזית באמת חמור מאוד. אש האוייב חזקה וצפופה. גלוי לעין שעל הגבעה יש ריכוז גדול של תוקפים, ועימם נשק ותחמושת. החדירה לפרדס שטמפפר מאיימת לפתוח חזית שנייה ולסכן את המגינים על-ידי פריצה ואיגוף ממערב. שלא כמו בהתנגשויות קודמות עם הערבים, שבהן היו חמושים בעיקר באלות ובנשק ברזל קר – הפעם הם מתקיפים בנשק חם; ואילו הרוב המכריע של מגיני המושבה חמוש בנשק קר, מוכן להתייצב פנים-אל-פנים מול התוקפים, אך בינתיים לא הגיע מהלך הקרב לידי כך. כל עול הלחימה מוטל על אותם ארבעים עד חמישים איש, החמושים מלכתחילה ברובים, או שהצטיידו במהלך הקרב בנשקם של ההרוגים והפצועים.
מחצית הרובים מיושנים ולא-יעילים. מול כל מגן עומדים כעשרה ערבים ובידואים חמושים בנשק חם, זאת לבד מאלפים ההולכים במאסף כדי להילחם או לפחות להשתתף בביזה; פלאחים מקלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא הערבית וטול-כרם. מחנה כבד, גם נשים. גם עגלות וגמלים להעמיס את השלל. הם נושאים איתם פחי-נפט, כנראה בכוונה לשרוף אחר-כך את המושבה, על-כל-פנים בכל הפרדסים בהם הם עוברים הם מציתים ביללות-שמחה את בתי-המנוע.

כאשר רואים התוקפים שהקרב אינו דומה לטיול-ניצחון, כפי שהובטח להם, הם עושים בעורמה ומתחילים לסגת פה ושם, כדי למשוך את המגינים לצאת מעמדותיהם. אותה שעה אחדים מבני-המושבה, ששיקול-דעתם טושטש בגלל החום הכבד ומהומת היריות סביב, והם מאלה החמושים רק במוטות ברזל מחודדים, בגרזינים, בקלשונים ובחרמשים, רצים מתוך המושבה כאחוזי-טירוף ומבקשים להתפרץ קדימה. אחדים מהלוחמים בעמדות מעודדים אותם:
"הערבים בורחים! בואו נרדוף אחריהם!"
ואולם מפקדי הקו הראשי עוצרים בעדם: "עצרו! חזרו מיד! חפשו מחסה! אסור לזוז! הם רוצים למשוך אותנו אחריהם! נשארו לנו מעט כדורים. אם נצא, יעקפו הערבים את שלושת העמדות שלנו ויכנסו למושבה מצד מערב!"
וכך המגינים בעמדות, שאינם מתפתים לתחבולה, מוסיפים להחזיק בקו החזית; והערבים חוזרים לתפוס בעמדות מולם, מקווים להתמיד בלחץ עד שיכריע יתרון-כוחם את מגיני המושבה המעטים.

המחסור בנשק ודלדול השורות מעיק מאוד על שורות המגינים. כל הרוג ופצוע יוצרים חלל ריק. אולם המגינים אינם יודעים כי גם אצל הערבים בא רגע המשבר; בשעה שהגיעו לשיא הישגיהם – מתחילה התמוטטותם. ההתמודדות בשלב האחרון קרבה לאותו רגע בקרב שבו שני הצדדים מגיעים לשיא ההתשה ואך כפסע בינם לבין התבוסה – אך שום צד אינו יודע מה קורה אצל האוייב ממול; ומנצח מי שמגלה נשימה ארוכה יותר ומחזיק מעמד, ולו גם שעה קצרה אחת יותר. על פני השטח מוטלים כבר עשרות ערבים הרוגים, וגם פצועים רבים, שותתי-דם, צמאים בחום הכבד, שזועקים:
"מוייה! מוייה! בידי באס בּישרבּ מוייה! ויין חילמכּ, יא אחי?" מים! אני רוצה רק לשתות מים! היכן רחמיך, אחי?
ואין מים, ואין עזרה ראשונה לפצועים ואין להם מושיע, והם מעוררים מהומה נוראה וקולותיהם נשמעים למרחוק. רוב הנופלים הם אנשי אבו-קישק, שהלכו בראש ולכן סבלו אבידות רבות. למראה ההרוגים מאבדים שאר לוחמי השבט את החשק להתקדם. בעוכרי התוקפים גם כיבוש הבתים של גיסין ופלטניק – כי לאחר שהחלו לעסוק בשוד ולהסתער על הביזה המעטה, ואף לריב עליה, נבלמה במידה רבה תנופת ההתנפלות.
וכל אותה שעה ממשיכה קבוצת המגינים לירות אש חזקה, מרוכזת ומכוונת, אשר מצליחה לחסל צלפים שפועלים מעליית הגג של בית-האריזה "פרדס". כל נסיון מצד הערבים להתקדם – נידון לכשלון. מי שמוציא את הראש – נפגע. אך לכמה זמן יספיקו הכדורים?
עוד רגע, עוד שנייה, ניצחון או תבוסה – הכל על חוט השערה. לפתע נשמע ממזרח קול מכונת-ירייה קורע שמיים אפורים, מלאי אבק, של יום חמסין כבד. הקול חזק, שונה, וברור לשני הצדדים שאינו בא מנשקו של איש מהם.

ברגעי-המשבר המסוכנים והנואשים מתקרבת ממזרח פלוגת ההודים, המונה תשעים פרשים; בראש רוכב קפיטן הודסון, מקטרת קרה בפיו, ולצידו הכרכרה המגואלת בדם שנוהג בה דוד נוביק הזקן. במרחק קילומטר מאיזור הקרבות הם פוגשים בערבים, ואלה פותחים עליהם באש. הקפיטן פוקד על חייליו:
"!One for eight"
מיד יורדים כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נשאר אחד מאחור עם הסוסים, לשמור אותם מפגיעה, והיתר הופכים לחיל-רגלים. את היריות המתקרבות שומעים גם הערבים המחזיקים בבית-האריזה "פרדס", והאש שלהם נחלשת. המגינים יוצאים מעמדותיהם והופכים מנתקפים לתוקפים. בשורות הערבים גוברת המהומה ומשתררת אנדרלמוסיה. חלוצי התקפת-הנגד של המושבה שומעים כיצד הערבים מנסים לעצור את הבורחים בקריאות:
"ביקאפי! אירג'עו!" מספיק כבר, חזרו!
בהגיע ההודים לשדה הקרב העיקרי, בקצה רחוב פינסקר, מול בית-האריזה, מתברר להם שאנשי פתח-תקוה תוקפים, והערבים נסים מן המערכה. החיילים ההודים מורידים מעל הפרדות שתי מכונות-ירייה כבדות, עולים איתן על גבעת בית-האריזה שנעזבה, קובעים אותן על חצובות, ופותחים באש על הבורחים. טורבני החאקי הצבאיים שהם חובשים מתנועעים במהירות כצריחים קטנים באוויר החם, האפור, שהראות בו שטה גלים-גלים. הם יורים כמאתיים עד שלוש מאות כדורים, בהפסקות, פעם בזו פעם בזו, כי הקנים מתלהטים, ומחליפים מחסניות בקצב מוגבר. הערבים בורחים, ואחדים מהם נופלים.

באותו זמן מחליט שפירא לחזור לחזית מביקורו בעורף, שנעשה בעיצומה של שעת המשבר במלחמה, כשהיה עליו לדאוג שתישלח תחמושת נוספת לעמדות. ליד בית-הכנסת הגדול הוא פוגש בנוביק הזקן, שאומר לו:
"איפה אתה? חיפשתי אותך! אתה המפקד? הבאתי לך צבא מראס-אל-עין!"
והוא מוליך את שפירא אליהם. קפיטן הודסון מבקש ממנו לשמש מורה-דרך לפלוגת הצבא, שעלתה שוב על סוסיה כדי לרדוף אחר הנסוגים. שפירא, על סוס החילופין שקיבל, יוצא עימם כדי להוליכם למקום גבוה, בין הפרדסים, שממנו אפשר לצפות על כל השטח, עד לירקון.
פתאום נשמעת ירייה ואחד מסוסי הצבא קורס מת. החיילים מבחינים בערבי בורח צפונה, המוריד את רובהו משכמו, ושוכב בשקע שחפרו מי הגשמים בחורף. לפקודת הקצין יורים לעברו כשלושים חיילים, עד עשר פעמים כל אחד, וכאשר הם מסיימים את מלאכתם, קם הערבי והולך לו לאיטו, כמטייל בעקבות הצאן. ערבים אחדים נראים נמלטים מבין הפרדסים לעבר הירקון. שלושה נותרים מאחור. קפיטן הודסון פוקד עליהם באנגלית וברמיזת-יד לגשת אליו. הם קרובים מדי לרובי החיילים, ולכן באים עם נשקם, חרב,פגיון ונבוט, ומתמסרים כשבויים.
קפיטן הודסון משאיר את החייל, שסוסו נהרג, לשמור על השבויים. שפירא מוליך לבקשתו את הפלוגה למקום שממנו יש מראה פתוח יותר לצד האוייב. הם רוכבים אל הגבעה שעליה נלחם אבשלום שעות אחדות קודם לכן, וממנה רואים את כל אדמת הביצה. ליד שדרת אקליפטוסים פוקד הקפיטן על החיילים לקשור את סוסיהם לעצים, ובעלותם – האופק הנגלה לעיניהם שחור מרוב אדם. מאות ערבים נסוגים ברגל ועל סוסים. הקפיטן פוקד על חייליו לשכב ולירות לעבר הנסוגים.
שפירא מבחין מאחור בערבי השוכב בדרך, בין הפרדסים. הוא מצביע עליו לקצין, וזה מבקש ממנו להביאו. שפירא מכיר את האיש ללא קושי. זהו הגנב חמד אבן-אחמד אבן-חמד אל-מצרי, נכדו של בעל קרקעות מלאבס, ששוחרר כנראה מהכלא. בראותו את שפירא, הוא מתנפל לרגליו ארצה בתחנונים ובכי:
"דחילכ, דחילכ, אל תהרוג אותי! ואללהי שיח' איברהים-מיכו, הלא אני כמו בן שלך, ולא הייתי נותן שתיפול שערה משערות ראשך ארצה. ויין חילמכ, יא אבויי?" איפה רחמיך, הוי אבי?
שפירא קורא לקפיטן הודסון, וזה שולח אליו חייל. כאשר רואה חמד את החייל מקרוב, ומבחין לפי הטורבן הגבוה שלו שהוא הודי, מיד הוא משנה את טעמו וקורא אליו:
"עראב מוסלם – הינד מוסלם! נחנא אחוואן!" הערבים מוסלמים, ההודים מוסלמים! אחים אנחנו!
אלא שהחייל ההודי אינו מוסלמי אלא מבני הסיקים, שאיבת עולם קיימת בינם לבין המוסלמים בארצם. הוא נועץ שלוש פעמים את חניתו בחמד המסכן, השוכב על האדמה שהיתה פעם נחלת אבותיו, וחוזר כל פעם בצריחת-נקם: "עראב מוסלם, הינד מוסלם!" ולבסוף משחרר את חמד מיסוריו בירייה אחת.

אחרית הקרב כבדה אך קצרה. קול היריות הולך ונפסק. בקושי עולה בידי הערבים לסגת אחור ולברוח אל מעבר לירקון, לאוהלי אבו-קישק, בהשאירם עשרות חללים בדרך. כאשר רואה הקפיטן את אחרוני הערבים נסוגים מעבר לירקון צפונה, הוא פוקד לחדול מירי. משתרר שקט מוזר שבו נשמע עדיין רק הצירצור הרפה של הציקדות בפרדסים. הקפיטן חוזר עם פרשיו למקום שעמדו בו קודם לכן. שפירא מבחין כי משלושת השבויים נותרו רק שניים בחיים. אחד מוטל הרוג וראשו על ראש הסוס המת. החיילים לוקחים עימם את השבויים הנותרים, ושפירא לוקח לעצמו מזכרת – חרב ופגיון של הצבא התורכי, נשקם של התוקפים, שלל מלחמה.
החיילים ההודים, שערכו בלילה הקודם פעולת סיור אלים ליד טול-כרם, עייפים מאוד. קפיטן הודסון מעמיד משמרות אחדים, והשאר פונים להיכנס למושבה, לשם מנוחה.

אותה שעה נשמעת שעטת סוסים כבדה. פלוגת הצבא ההודי השנייה, בפיקוד קצין בריטי, לויטננט ויקרס, על סוסיה, רמחיה וכיסויי-הראש הציוריים של פרשיה – נכנסת לרחוב חובבי-ציון. בבואם מקבלים את פניהם באותות שמחה ובתרועות תודה וידידות כל בני-המושבה, וביחוד הנשים, על שבאו סוף-סוף לעזרה. ההודים משוחחים ביניהם בקול רם. שיניהם הלבנות נוצצות בזקנים שחורים, המסודרים בקפידה – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, וניראים בעיני הפתח-תקוואים כפוחלצים אקסוטיים על סוסים שחורים.

ואולם המערכה עדיין לא תמה.