"קורות הארץ הזאת חקוקות באנדרטאות העץ, האבן והברזל.
אנשי הארץ המיוסרת הזאת עוצרים לידן – ושואלים.
הרבה כח טמון בשאלות הללו, בסקרנות לדעת, ללמוד ולזכור.”
( יצחק רבין, 1989)
מאמר ראשון בסדרה הדנה בהיבטים שונים ובאופן התנהלות פרנסי העיר והמשפחות השכולות בהנצחת בניה הנופלים במלחמות ישראל.
הזיכרון הוא מושג בסיסי בחשיבה היהודית. הוא כורח קיומנו שנובע משנים רבות של חיים בגולה. עם קטן שלא יכול להרשות לעצמו לשכוח. לפי האמירה של חז"ל "אין עושים נפשות לצדיקים; דבריהם הם זיכרונם" (ירושלמי, שקלים מז א) מבטא את דעתם של חכמי מחשבת ישראל. חכמים שיצרו בחייהם ודבריהם מדברים בעד עצמם. מחד, אנדרטאות הן מצבות אבסטרקטיות המייצגות את המופת והגבורה והן נותנות משמעות וזיכרון ומאידך אינן מעודדות את הפולחן. בדרך כלל רוב האנדרטאות ממוקמות לזכרם של צעירים שלא הספיקו בחייהם ליצור מורשת רוחנית ואת פועלם אנו מנציחים ומכבדים. לכן שלא כאמור במשפט חז"ל "דבריהם" יעמדו לזכרם אלא מעשיהם. האנדרטה היא האמצעי לביטוי רעיון מופשט ככל האפשר.
העם היהודי מצווה על הזיכרון. המסורת היהודית מעמידה את הצו "זכור!" כמצווה דתית.
עם התיישבות יהודים בארץ-ישראל התפתחה תופעה של קיום טכסים ובניית אנדרטאות לזיכרון יחידים ומעשיהם, בצד הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי המסורתי. תופעה זו היא חלק מתרבות הזיכרון האזרחית, חילונית שמעניקה פירוש מורחב לצו "זכור!"
בסדרת מאמרים שיפורסמו בהמשך חוקר זלמן חיימוב וקורא בין השורות בדפי הפרוטוקולים המצהיבים שבארכיון. הוא מעלה על כתב פרטים וקטעים מדיוני מועצת העיר לפיהם נוכל ללמוד על פרנסי העיר ואנשי הדעה לפי עמדתם הפוליטית חברותם במחתרות השונות. נלמד להכיר את אופיים של ראשי העיר ואיך קבעו וגבשו את אופיה של פתח תקוה.
במושבה פתח-תקוה מקובל היה להנציח את חללי פעולות האיבה על ידי הקמת מצבה במקום קבורתם, בקריאת פרקי תהילים בבית הכנסת, ובעזרה למשפחת החלל אם היה מפרנס המשפחה והותיר צאצאים. בסיום מלחמת העולם הראשונה הקצתה חברה-קדישא שורה מיוחדת לחללים אלה שנקראה "שורת הקדושים", כמקובל בקהילות היהודיות בגולה. לאחר שהשורה התמלאה הקצתה חברה-קדישא בשנת 1946 שורת קדושים חדשה בבית-העלמין ושורה זאת והשורות הקרובות לה הפכו בימי מלחמת הקוממיות לחלקה עבור חללי המלחמה, מעין בית עלמין צבאי מקומי.
בשנת 1921 הצטרפה פתח-תקוה לקהילת הזיכרון הישראלי בפעולות הזיכרון לחללי מאורעות תרפ"א. ארבעת חללי הקרב נקברו בבית-העלמין. על מצבות שלושה מתוכם נרשם "נפל קרבן בהגנת פתח-תקוה" ואילו על מצבת אבשלום גיסין נכתב: "לאבשלום בני שמסר דמו לעמו, מתנה אחרונה מאת משה אביך". בבית הכנסת קראו לזכרם פרקי "הלל" ומזמורי תהילים ואף שרו שירים לאומיים. נערכה לזכרם עצרת גדולה, (לא ידוע לי אם הכניסו ספר תורה על שמם ז.ח.) שמותיהם נרשמו בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל. צעירי פתח-תקוה החילונים לא הסתפקו בכך ובעצת והדרכת אלכסנדר אהרונסון, מייסד ארגון "בני-בנימין", הוקמה במושבה אנדרטה לזכרם. אהרונסון ביקש באמצעות האנדרטה ליצור אתר זיכרון "ממלכתי" לציבור האזרחי ולבני האיכרים, כמו זה שהוקם במקום נפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי. האנדרטה הוצבה ליד בית הועד ברחוב מונטיפיורי. היא נוצקה במפעל בטון פתח-תקוואי של המהנדס דניאל ליכטנשטיין, שכונה בפי הערבים "אבו-צמנטה". העיצוב נעשה ע"י הלל דניאלי. באותם ימים נחשב הבטון בפתח-תקוה לחומר חזק ועמיד מהשיש. חנוכת האנדרטה נדחתה ל- 19.7.1923 לימי הועידה החקלאית וועידת הסתדרות בני בנימין שנערכו בפתח-תקוה, בהשתתפות האורחים השופט ג'וליאן מק נשיא ההסתדרות הציונית באמריקה ומרים פלז' התורמת הגדולה לבני-בנימין שהשתתפה במימון האנדרטה.
האנדרטות היוו אמצעי שסייע להשלים עם המוות ולקבלו בכוח ההכרה שנפילה בקרב למען המולדת מעניקה משמעות לחיים והנופלים מילאו בנפילתם ובמלחמתם שליחות. באמצעות האנדרטה הפכו הנופלים לסמל שאפשר לראותו, למששו ולהזדהות עמו. מטרת האנדרטה הייתה להוות מוקד של פולחן הקשור במיתוס של גבורה והקרבה, ולהכשיר את הדור הצעיר ללכת בדרכם של הגיבורים. האנדרטה שימשה גם אמצעי לציין במילים או בסמל את שייכותם הארגונית של הנופלים, ו/או את מעשיהם בטרם נפילתם.
ואכן האנדרטה לארבעת חללי תרפ"א בפתח-תקוה, שנחנכה בשנת 1923 והוצבה בקרבת בית הוועד, כמו גם גל האבנים שנאסף במקום נפילתו של אבשלום גיסין בכ"ז ניסן תרפ"א, שימשו במשך כ-25 שנה, מקום התכנסות לציבור ובעיקר לילדי בתי הספר. יום הזיכרון הפך במרוצת השנים מיום אבל ליום חגה של פתח-תקוה. הנוער הפתח-תקוואי שחונך ברוח גבורתם של נרצחי 1921 לא איכזב. רבים מבני המושבה היתגייסו לבריגדה. רבים מבני המושבה היו חברים במחתרות השונות. במלחמת הקוממיות התנדב בהמוניו להגנה על המדינה ושילם על כך בדמים. ראו את ההספד של עקיבא ליברכט שפורסם בעיתון "דאר-היום" 23.4.1928 ביום הזיכרון לנרצחי המאורעות תרפ"א: "ישפיעו נא הגיבורים עלינו ועל החינוך של הדורות הבאים שיהיו בריאים ונכונים תמיד ללכת בדרכיהם".
משנת 1951 בוטל תאריך יום הזיכרון הפתח-תקוואי מאחר שנקבע יום הזיכרון ממלכתי לשואה ולגבורה.
בשנת 1936 הוקמה בבית-העלמין בשורת הקדושים מצבה-אנדרטה לבית"רי אברהם דונגי שנפל בתחילת מאורעות תרצ"ו. המצבה תוכננה בידי האמן הבית"רי צ'סלר ונוצקה מבטון ע"י משה בן-חורין מטרתה הייתה הנצחה אישית וקהילתית לתנועת בית"ר בה היה חבר ולוחם.
מצבה-אנדרטה שניה בבית-העלמין הוקמה בתחילת שנות הארבעים במקום קבורתו של השומר הפתח-תקוואי הגיבור סנדר חדד, אותה מימנו משפחות מייסדי פתח-תקוה ובעיקר צעירי המושבה שחונכו לאור גבורתו פורסם בעיתון "הבוקר" 5.12.1947.
באמצעות מצבה-אנדרטה אותה הקימו בני הנוער החילוניים נוצר קשר בין הטכס הדתי-מסורתי שהתקיים בחלקת הקבורה והיה המעוגן במסורת היהודית, לבין מקום בעל אופי של קדושה חברתית ציבורית חילונית.
לאורך מרבית שנות קיום הטכסים להנצחת חללי מאורעות תרפ"א ביקשו אנשי ה"מכבי" המקומי, ששמו של אבשלום גיסין מונצח בשם קבוצתם, לבנות "יד-זיכרון" במקום נפילתו תחת טכסי הזיכרון שנערכו ליד "גל-האבנים". הדבר צלח רק בשנת 1946 במלאות 25 שנה לקרב. במקום הוקם גן בשם "יד-לגיבורים" והוקמה בו אנדרטה בה נכתב: "יד לגיבורים הצבי ישראל על במותיך חלל." כמו כן מצוינים שמות ארבעת הנופלים: אבשלום גיסין, חיים צבי גרינשטיין, נתן רפפורט, וזאב אורלוב. בצד תבליט ובו סמל של חרב עליה כרוך ענף עץ זית.
שנים רבות הנהגות תנועות הפועלים הארצית והמקומית לא הצטרפו לטכסי האזכרה לארבעת חללי פתח-תקוה (אליהו גולומב נכח בכל האזכרות כאדם פרטי), בעיקר בגלל שילובם של "בני-בנימין" והנוער הבית"רי בטכסים אלה. אולם לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הצטרפו גם מנהיגי המדינה שבדרך לטכס, והאתר נחנך בטקס "ממלכתי" בהשתתפות דוד רמז (בן-גוריון הוזמן לשאת דברים אך לא יכול היה להגיע).
מאוחר יותר בסוף שנות החמישים התברר שמקום הגן מרוחק מדי, והאנדרטה הועברה לתחום גן "יד-לבנים".
במאמר מקיף בשם "איך נפלו גיבורים: הנצחת ארבעת חללי מאורעות תרפ"א בפתח תקוה" תאר ד"ר יוסי לנג ז"ל בפרוט רב את סיפור הנצחתם של הרוגי המאורעות. סיפורן של האנדרטאות משקף את סיפורה של המושבה פתח תקוה. המאמר פורסם בספר "לפתח תקוה"בהוצאת הארכיון.
הנצחת חללי מלחמת השחרור בפתח-תקוה, בימי כהונת יוסף ספיר בראשות העיר
פעילות ההנצחה בפתח-תקוה העסיקה את פרנסי העיר. עסקו בה שני ראשי העיר יוסף ספיר ואחריו פנחס רשיש. ישיבות מועצה רבות דנו חברי מועצת העיר בדרכים לשימור זיכרון של חללי פתח תקוה. אך מסיבות אלו ואחרות עברו כמעט ארבע וחצי שנים עד שהוקם בית יד-לבנים. גודלו של הבניין, עצמתו, ייחודו, הגינה הגדולה המקיפה אותו וניהולו המופתי, השכיחו את הימים הארוכים עד להקמתו. נשכחו דרישות ההורים השכולים להקמת אתר הנצחה, נשכחו הכעסים על שמרבית היישובים הקטנים כבר הקימו אתרי זיכרון ביישוביהם ונשכחה התנגדות האופוזיציה להקמת הבית.
עם סיום מלחמת הקוממיות, החלו קהילות זיכרון המייצגות ארגונים ובני משפחות בהנצחת חבריהם הנופלים בדרך עצמאית. חלק ממשפחות הנופלים הקימו מצבות-אנדרטאות על קברי יקיריהם בחלקת הקדושים. מכבי פתח-תקוה ייעדה את בית-המכבי שנבנה באותם ימים, לזיכרון חללי מכבי. משפחת סימבול והפועל פתח-תקוה (פלמ"ח), השתתפו בהקמת אולם ספורט על שמו של יוסף סימבול שנפל בקרבות בדרך לירושלים.10.04.1949 כתבה שפורסמה בעיתון דבר ביום השנה לנפול יוסף סימבול בשער הגיא. אודות חנוכת אולם התעמלות חדש של "הפועל" בבית ההסתדרות ע"ש יוסף סימבול. חברי מושב עין-גנים הקימו "יד" לזכר עשרת בני עין-גנים שנפלו במלחמה. משפחות רבות ביקשו להנציח את יקיריהם בשמות רחובות.
יוסף ספיר נבחר לראשות העיר בשנת 1940. למעשה קיבל ספיר לניהולו עיר על סף פשיטת רגל כספית. ספיר הצליח בחסכנות ובעקשנות לייצב את מצבה הכספי של העירייה, אך תמיד ליווה אותו הצל של המחסור בכספים איתו נאלץ להתמודד. בשנים 1946-47 הוקמו בעיר שני אתרי זיכרון (יד-לגיבורים והאנדרטה לזכר הברון רוטשילד) שעלות הקמתם חרגה מהמתוכנן ומימונם נלקח מתקציב המחלקה לשיפור פני העיר (שפ"ע) של השנים הבאות הדבר שהעיק על ספיר. בנוסף לאתגרים הכספיים של העירייה נוספו: ההכרח לבניית שיכונים גדולים עבור גלי העלייה שהגיעו בסיום מלחמת העולם ספיר להסתפק בהנצחה פשוטה וזולה הכוללת מצבה וגינה או שדרה לחללי מלחמת השחרור.
במקביל להתנהלותה של עיריית פתח-תקווה עם הקמת מדינת ישראל, לקחה על עצמה המדינה את נושא ההנצחה והקבורה. בספטמבר 1948 הוקמה ועדה במשרד הביטחון שעסקה בהקמה ובתחזוקה של בתי קברות צבאיים. בינואר 1949 עמד בראש מדור "היחידה להנצחת החייל" יוסף דקל והוא קבע את מטרות המדור: הקמת בתי קברות צבאיים, ניהולם ואחזקתם, טיפול בהנצחה הספרותית של הנופלים ואיתור גופות הנעדרים.
ב- 13.4.1949 הקים משרד הביטחון "מועצה ציבורית ע"י המדור להנצחת החייל" שחבריה היו באי-כוח כל אזורי המדינה. תפקידם של חברי מועצה זו, הורים שכולים (כמובן שנבחרו "אנשינו": שאול אביגור, יצחק בן-צבי, ראובן מס, רבקה גובר, אבינועם גרוסמן, ראובן בדולח) היה לייעץ ולהציע אמצעים ודרכים להנצחת זכרם של לוחמים שנפלו במלחמת הקוממיות, להקמת מצבות זיכרון, ולהתקנת בתי קברות צבאיים.
גם בן-גוריון, כראש ממשלה ומנהיג האומה נדרש לנושא ההנצחה: "לא במצבות אבנים ועצים נחקוק ונשמור זכר הגיבורים, אלא ברחשי הערצה וגאון שיהיו בלב כל האומה". בן גוריון מכריז על המנהג לעמוד לזכרם של הנופלים.[1]
בן-גוריון חשב שהוא עדיין מנהיג כל-יכול וכל הצעותיו תיושמנה. הפגישה עם הורים שכולים רבים ולחציהם, שינתה את דעתו.
בפתח-תקוה ובישובים הקרובים אליה התארגנו הורים שכולים להנצחה משותפת, שתכלול את חללי גוש דן: רמת-גן, בני-ברק ופתח-תקווה. הרעיון לא צלח משום שמועצת בני-ברק סירבה להצטרף למפעל המשותף.
ראו כתבות בעיתונים שעסקו בניסיון להקים אנדרטה משותפת לנופלי גוש גן "יד לגיבורי גוש דן"
עיתון דבר מתאריך 13.04.1949 "כל בני משפחות גיבורי גוש-דן שנפלו בשנת מלחמת העצמאות של ישראל מוזמנים לאסיפה ב- 18.04 באולם מכבי-אש ברמת-גן. האסיפה מוקדשת למפעל הקמת "יד-זיכרון" לגיבורינו".
דבר 22.04.1949 יד לגיבורי "גוש דן " מאות הורים נתכנסו באולם "מכבי-אש ברמת-גן כדי לדון בהקמת "יד-לבנים" הגיבורים שנפלו במלחמה על עצמאות ישראל. ישראל גלילי מסר בשם הוועדה היוזמת דו"ח על הצעדים הראשונים לביצוע המפעל. א. קליר ואחרים השיחו ממרי ליבם. וקבלו על האדישות השוררת במשרדים מסוימים כלפי המפעל לזכר החללים. א. צורף הביא הצעת תכנית למפעל: בית לתרבות, לחינוך ולמוזיאון, שבו ירוכזו העיזבונות והמזכרות על הגיבורים. הספרייה שתיפתח בו תכיל: מחלקה צבאית בה תרוכז הספרות על מלחמת ישראל לענפיה, מחלקה למדעי היהדות, ידיעת הארץ, תולדות ישראל וטבע המולדת, ומחלקה לעיון ולהדרכה במקורות לנוער. מערכת מיוחדת תתמנה לריכוז החומר הביוגראפי של הגיבורים ותוציאה לאור בהידור.
שתי אסיפות הורים בשנה תיערכנה בבית. בי' בטבת לזכר קורבנות הגולה והגאולה. בה' באייר – יום העצמאות. הוועד יכריז על תחרות לתכנית אדריכלית בשביל הבית. תוקדש תשומת לב מיוחדת לטיפול במשפחות הזקוקות לעידוד ולסעד. כל ההצעות התקבלו פה אחד ונבחר וועד בן 11 חברים להגשמתן."
דבר 30.06.1949 רמת-גן. "יד-לבנים" ברמת-גן . מועצת רמת-גן החליטה להקים בשטח שיפוטה מפעל זיכרון לבני רמת-גן שנפלו במלחמה על עצמאות ישראל. יוכרז על תחרות בין האדריכלים של תכנית המצבה שתוקם ב-"גן אברהם" מול האמפיתיאטרון. מאמצי הורי ובני המשפחות הגיבורים בגוש-דן להקים מפעל אחד גדול תרבותי בסביבה לזכר הבנים נכשלו בשל סירובו של נשיא מועצת בני-ברק להשתתף במפעל המשותף."
[1] דבר 04.05.1949 ראש הממשלה בשידור לאומה ביום העצמאות. "נעמוד דום לזכר הנופלים" [..] ובפרוס החג נעמוד דום לזכר הבנים והבנות היקרים והנאמנים, שנתנו נפשם על שחרור המולדת ובטחון המדינה. וגבורת חייהם הרוותה קוממיות ישראל כהרוות מים חיים אדמה חרבה. לא במצבות אבנים ועצים נחקוק ונשמור זכר הגיבורים, אלא ברחשי הערצה וגאון שיהיו בלב כל האומה, לעולם ועד. הם העזו ויכלו ונפלו, ותפארת מעשיהם תעמוד לעולם, ושמותיהם הברוכים יאירו לבאים אחרינו באור הגבורה והנאמנות העזה כמוות.
ונתייחד בשעה זו עם ההורים השכולים, שנתנו לעמם "יקר-עלומים" מופלא זה. אין תנחומים בפינו לחיי ההוד והעוז שנספו בעודם באיבם. אבל האימהות והאבות השכולים אינם בודדים ביגונם. עם גאול מרכין ראשו בפני אבלם. החרישי והגאה."
כתב וחקר זלמן חיימוב (חלק מסדרה של 4 מאמרים)
קראה והעירה גברת יהודית שמר
ערכה והביאה לידי פרסום נוני ירון
הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני 