מלחמה ברחובות המושבה…..
מות ! מות!.. אש. קרבות אוויר בין הגרמנים והבריטים, יריות כדורים !… והמנוסה הולכת ומתגברת… והילדים בבית הספר, איך יחזרו הביתה… המושבה רועדת כולה…..
בוקר השכם. הקיצותי מתוך רעם-יריות. יריות חדשות. יריות תותחיות חזקות. צלולות. ברורות. קרובות. הן גם הולכות ומתחזקות. סער של יריות. יריות מצפון, יריות מדרום, יריות ממערב, יריות מכל צד. המושבה כולה עטופה ביריות-תותחים.
רעם אחרי רעם מתנפץ. ומתגלגל בשברי- הדים רחוקים בתוך שלשלות-ההרים אשר מסביב.
המושבה רועדת כולה. כאילו היא נתונה על פי לוע של הר-געש. נבהלות עזבו היונים את שובכיהן. וממריאות במרום כנופיות, כנופיות. נבהלים וחיוורים עומדים האנשים למטה.
רואים עין בעין שמערכה כבדה נמשכת מסביב לנו. מערכה שהחלה ביום השבת, ושמאז היא הולכת ונמשכת. הידיעה שהתפשטה פה שהאנגלים נחלו נצחון, וכי, בכלל. המערכה כבר נגמרה ביום השבת לא היתה כנראה נכונה. המערכה לא נגמרה עדין גם עכשו. ולא עוד, אלא שהיא הולכת ומתחזקת ביותר. ובה במידה שהיא הולכת ומתחזקת. הרי היא משמשת לנו סימן מובהק שהאויב גם הוא הולך ומתקרב, ומתבצר שוב מסביב למושבה. היריות הן הדדיות בלי שום ספק.
תמול לעת שקיעת-החמה נראה אוירון במרום-האופק. הוא הסתובב בקרוב למושבה, בצד דרומית-מזרחית. כפי ההשערה – מעל הכפר הערבי חזרזור. זה היה אוירון אנגלי. תיכף נשמעו יריות מלמטה למעלה. נגד האוירון. אלו היו יריות מיוחדות במינן. יריות עמומות. יריות מכתשתיות. ירו אל האוירון מתוך המחנה התורקית להורידו. הפצצות שהושלכו אליו נראו לעין כשהן מתפוצצות באויר, מסביב לאוירון. ומשאירות אחריהן כתמי ערפל. נראה היה שרק מספר אמות מבדיל בינו לבינן. האוירון בכל זאת צף באיזו מנוחה מרגזת בתוך הכתמים הערפלים האלה, עלול בכל רגע ורגע להיפגע וליפול, הסתובב כשעה קלה על פני השטח הקטן ההוא. ואחרי כן הלך לו חזרה אל הדרום.
אז כבר נוכחנו לדעת שהמחנה התורקית קרובה מאוד. האנשים הביטו אל המחזה שבמרום בעיצבון ודאגה.
הלילה פרש אחרי כן את כנפיו על המושבה ועל כל אשר מסביב והתושבים נתכנסו אל תוך
הבתים מתוך דומיה וכובד-לב.
חושך היה בחוץ. הלבנה התכסתה בעבים. חושך היה גם בבתים. נמנעו מלהדליק נרות, ויסוכו גם את החלונות.
בתחילת הלילה נבהלנו שוב לרעם חמש יריות חזקות מאוד. לא יותר. דומיית-קבר נפלה אחריהן לתוך אפלת- הלילה. דומיה מעיקה שבישרה איזו התפרצות קרובה…
בבוקר השכם פרץ הסער.
_________
שבע וחצי. רשרוש עבה נשמע פתאום במרומים. כל העינים מורמות ומופנות למעלה. אוירון! אוירון שחור וגדול עף נמוך מאוד. כמעט ממעל לגגות הבתים… – גרמני הוא! גרמני!… נשמעים עשרות קולות נבהלים בבת-אחת. – גרמני הוא – ועף כל כך נמוך? .. – הוי, הוי! סימן רע!..
הרי זה סימן שאיננו שם לב כלל לאנגלים . ואינו מפחד מהם ! ..
– האנגלי הרי עף תמול לעת-ערב כל כך גבוה !..
והרשרוש מלמעלה הולך ונעשה יותר ויותר מחלחל ומבעית. מנסר הוא באויר במין זמזום ענקי. כאילו איזה ענק קודח שמה במרומים, והוא מחלחל והומה, מחלחל והומה.
ומתוך הרשרוש נשמע גם נצחון- נקמתי של האויב. וגם מהירות טרופה של פחד. מין טרוף קדחתני המכיל בו גם הסתערות אויבית גם רתיעה של פחד סכנה.
הנהו עובר מעל לראשי ממש, ונדמה לי שהוא נועץ בי שתי עיני-זעם. – הוא תר את המושבה!..
– את המושבה. את המושבה! את המושבה הוא מרגל!.. פחד-מות תוקף את הכל…
הנה הוא מרחף מעל לגג בית-הכנסת ממש. כמעט שהוא נוגע בו. כמעט שהוא מכסהו כולו בגודלו.
עוד רגע – וברד-פצצות יתנפץ מתוכו. ויהפוך את המושבה כולה לשממה…
המשך יום ג' י"ב כסלו. 27.11.1917
– מות ! מות!.. אש. יריות כדורי !… והמנוסה הולכת ומתגברת. חנוונים משליכים סחורות החנותה, וממהרים לסגור ולברוח. אחרים אינם סוגרים כלל. מוכרות- לחם עניות עמוסות סלי-לחם רצות בכל כוחן הביתה. ככרות-לחם נופלים דרך-ריצה ארצה, ואינן מתעכבות רגע בכדי להרימם. פלחיות כפריות, עם סליהן על ראשיהן, רצות דרך הרחובות כשהן נבהלות ומיללות. ככרות-לחם אבודים-לדעת מתגוללים בדרכים. הן רצות הלאה ואינן מרימות…
והנה קוקבקה רץ גם הוא מתוך השוק הביתה אלינו. עמוס הוא סלי-לחם. וכף המאזנים על אחד מהם.
נופל הוא הביתה כמעט אין-אונים. טיפות-זיעה גדולות עומדות על מצחו ועל לחייו שהפכו לבן.
– מה בשוק? מה?.. אנו נופלים אליו בבת-אחת. – אש! מורים [יורים] על המושבה! ה' ירחם עלינו !…
– מי, מי מורה אל המושבה? – צועק בהתמרמרות החוטב הצעיר שמיהר גם הוא אלינו – וכי משוגע הוא האנגלי? .. הלא המושבה כולה תהפוך ברגע אחת לגלי-קברות! …
– מי יודע? … מי יודע מה שנעשה פה, ומה שיהיה עמנו.. לעת -עתה מורים עלינו, ואולי התורקים עושים זאת…
קוקבקה מוריד בתוך כך את הסלים ארצה, ואז הוא מרגיש בדבר כי קערה אחת מהמאזנים נפלה ונאבדה בדרך. עומד הוא ומפקפק אם לשוב לחפשה אם לא. הרי זו היתה קערה של נחושת- קלל. חדשה לגמרי. בילתה – כל המאזנים אינן אלא שבר-כלי. כולנו עוצרים בעדו. לעזאזל הקערה והמאזנים יחד! – צועק האופה שהמאזנים שלו. – אל תלך! למען- השם אל תלך! צווחת גם אשת קוקבקה לו בקולה – אין דבר. הקערה לא תלך לאיבוד . הרוחות לא יקחוה. נמצאנה אחר כך.. האחרון בא הוא מן השוק. ושוב הוא רוצה ללכת? וכי אל תוך האש אתה רוצה. על כל שונאי ללכת… נשמתי
פרחה ממני עד שראיתיך בעיני קודם-לכן.. קוקבקה נשאר עומד שותק.
ופתאום – קולות אימים מהרחוב: – הילדים ! .. הילדים נמצאים בבית-הספר ואינם יכולים לשוב הביתה…
וברחוב נראים שוב אנשים רצים כמטורפים. אבות בפנים נואשות הממהרים לבית-הספר להציל את ילדיהם ולהביאם הביתה. כנשוך- נחש ניתר פתאום גם קוקבקה ממקומו.קרע את הדלת, זינק החוצה, ואיננו.. נזכר שגם ילדתו בבית-הספר…
כהלומת-טרוף פרצה גם אשתו מיד אחרי זה בצווחה: – אויה לי! אויה לי! ילדתי! היכן היא ילדתי היקרה!… אנו עמלים לשווא להרגיעה בהבטחות ששום דבר לא יהיה. וכי עוד מעט תבוא גם הילדה מבית-הספר. היא אינה פוסקת מילל. אפשר מאד שאוזניה אינן קולטו כלל מה שאנו מדברים אליה.
הילדה הבכירה הנמצאת בבית רוצה ללכת גם היא אחרי אביה ולחפש את אחותה הקטנה. זה הועיל יותר. האם התעוררה ולא נתנתה לצאת — לא אתן לך ללכת – לא אתנך ללכת! לא אתנך!
– קראה בבכי, ותתייצב בפניה בפתח. ושוב התחילה ליבב :
– ילדתי, ילדתי ! היכן היא ילדתי? רבקה'לה שלי. רבקה'לה שלי!..
אני משתדל בכל יכולתי להרגיעה. יבבותיה מפלחות את ליבי. אין הדבר עולה בידי בשום אופן. הנני מתרגש ונוזף בה מתוך התרגזות :- אשה אל תייבבי! ילדתך בוא תבוא!..
הנזיפה הועילה, היא נשתתקה. אבל לי לא הועלתי ליבי נשבר בקרבי עוד יותר.
לפני נשאר עומד סמל- הפחדים ויגון-השכול. אשה גוצה וכחושה. עינים בולטות.
לסתות חיוורות ושקועות. כל הגוף הקטן והרזה רועד. הרגלים נכפפות. הידים נוקשות ברעד קדחני על שמשית-החלון מבלי יכולת לגוף להשתרר עליהן ולהחזיקן ישר.
ועוד היא נוהמת בלחש מתוך גרון חנוק: – אויה, ילדתי, אויה רבקה'לה, אויה לי!…
בעד החלון הנני רואה מחזה זה עצמו גם בחצרות אחרות. גם שם עומדות אמהות, מתות-למחצה. בפתחים ובחלונות, ורועדות ומיללות: – ילדי, ילדי! למה נתתיך כלל ללכת היום לבית-הספר? ילדי, ילדי!…
– הנה אבא ! הנה אבא עם רבקה'לה! – קוראת פתאום האחות הגדולה קריאת שמחה מבהילה.
ומתחילה קופצת ומרקדת על פני הבית.
מקצה הרחוב נראה קוקבקה כשהוא רץ, ונושא את ילדתו על זרועותיו. – הנה אבא! הנה רבקה'לה!..
הנה אבא! הנה רבקה'לה! – קוראת גם האם בקולות משונים מתוך חדווה שיגעונית. מדביקה היא את פניה לזכוכית החלון. ועיניה מתנוצצות מתוכה. בשיגעון של שמחה..
המשך יום ג' י"ב כסלו. 27.11.1917
..וקשים לה למסכנה גם הרגעים האחדים. אין עוד ביכולתה לחכות. והיא מנקשת פרא בשמשית החלון, וצועקת: -טאטע , טאטע!..גיכער, גי – כע- ער.. (אבא, אבא ! מהר, מהר!) כאילו לאביה היא קוראת ולא לאישה…
קוקבקה בא הביתה. מוריד את הילדה מעל זרועותיו, ומעמידה על הארץ. האם מגיחה אליה כחיה, חוטפתה על ידיה, מלפפתה אל ליבה, מחבקתה באומץ משנה, ומנשקתה בלי הרף בכוח פראי.
הילדה מפרפרת, משתמטת לסוף מבין ידיה, ומתחמקת ארצה. היא נשארת עומדת בין אביה ואמה ומביטה אליהם בעיני-עגל. היא, המוצלה, מביטה משתאה על כל העסק כולו. ואינה יודעת כלל מה כל החרדה…
פתאום נזכר האב שדלת המטבח בביתם נשארה פתוחה. ביתם נמצא ברחוב הגורן. האם מעירה על זה מיד בחלחלה: – אויה לי! מהמטבח הלא יכולים להיכנס גם הביתה!…- צריכים ללכת ולסגור את המטבח! – אומר האב וקם ללכת.
– לא! לא אניחך ללכת; אני, אני אלך!…היא מתיצבת נגדו. שוטחת זרועותיה, וסוגרת בפניו את הדרך. הוא חוזר ויושב על מקומו. אבל גם היא נשארת על מקומה. – אם כן, אני הולך! – אומר האב, וקם עוד הפעם ממקומו על מנת ללכת.
– לא ! לא אניחך ללכת! בשום אופן לא אניחך! אני, אני אלך!.. ושוב היא מתיצבת כנגדו, וחוסמת בפניו את הדרך. מבלי השיב דבר הוא חוזר עוד הפעם למקומו, אבל גם היא אינה זזה ממקומה …
המסכנה. מפחדת היא בעצמה, ומפחידה גם את האחרים. מפחדת היא על שלשה דברים כאחד : על בעלה, על עצמה, וגם על המטבח הפתוח שלא יכנסו חלילה מתוכו אל הבית… – האיש הטוב והסבלן אינו יכול עוד להתאפק, ומתפרץ בצחוק..כולנו צוחקים עימו. האשה הקטנה עומדת באמצע נכלמת. ברגע האחרון התחילה להרגיש גם היא את הגיחוך שבדבר. אבל גם היא אינה יכולה להתאפק מצחוק: – נו.
סימן-טוב, סימן-טוב ! אם כולנו צוחקים הרי זה סימן-טוב שכולנו בעזרת-השם נעבור גם צרה זו בשלום!.. הנה, הקטנה התעטשה, לשם האמת!… ואינני יודע אם הסימנים הטובים של הצחוק והעטוש עודדו את רוחה, או שלא יכלה נשוא את צחוק הנאספים על מצבה. לאחרי רגע כבר לא היתה במאפיה…
היא התחמקה בכל זאת ויצאה, ותלך לסגור את המטבח שלו יוכלו חלילה להכנס מתוכו גם אל הבית..
________
רושם הבדיחות מתמזמז ועובר מהר. ההרגשה הרצינית חוזרת בין רגע, וממלאה שוב את כל הלבבות.
המהומה ברחוב-השוק הקרוב למאפיה הולכת ומתגברת. מהומה עמומה, כעין רעש בבטן-האדמה, הולכת ונשאת לאוזנינו. גם מרחוק. מיתר הרחובות של המושבה הגדולה. היריה – איומה. הכל זע ומפרפר. כל רעם ורעם נדמה כאילו הוא פוגע בבית ממש ומנפצהו. באופן מוכני ואינסטינקטיבי אנו נרתעים בכל רגע אחורנית, כאילו כדורי-הפצצות באים אלינו רק מלפנינו, וכאילו יש ברתיעה זו מעין הצלה.
ואומנם נדמה לי שכל היריות כולן באות כעת רק מצד אחד. מצד צפונית-מערבית. ורק מצד זה הן מסתערות על המושבה להפיצה. מהצד השני אין כמדומה כל תשובה…
הכרה זו מביאתנו לידי עצב. אני בא על ידה לידי החלטה: היריות הללו הן אויביות! הן באות מצד התורקים… כנאקה פחדית מגיעה אלינו פתאום מתוך הקרפפים שלפני הבית.
שו"ב המושבה רץ ומבהל, ונזהר לאחוז דרכו רק דרך חצרות וקרפפים. כאילו ברחוב הישר הסכנה יותר גדולה. כאילו בחצרות וקרפפים לא תפגע כל כך הפצצה.
הוא רץ וצועק מתוך ריצה: – כבר פגעה פצצה !… גיסתו של גולדנהירש[גב' קרויטר] נפגעה בראשה, ותמת… כל הפנים מתחוורות. העינים מביטות מזה לזה. כולנו שותקים דממת בית-הקברות…
רק מחול -הרעמים מתחולל מסביב, ובתוך הדממה המעיקה הוא מוסיף עוד סופת- עוצמה. מרתף !…. עוברת מחשבה אחת דרך כל המוחות כולם.
מרתף ! – אומרת עלמה אחת ראשונה.
– ולואי שהיה לנו פה כעת מרתפנו שהיה לנו בביתנו בביאליסטוק…
– מרתף, מרתף !..חוזרים כולם אחריה במין עריגה נפשית עצומה, כל דבר שאיננו…
חקר וכתב זלמן חיימוב
ערכה הוסיפה נוני ירון
הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני 