אבו קישק

מה אנחנו יודעים אודות מערכת יחסים מורכבת שהייתה למייסדי המושבה עם שכניה. קראו על כך במאמר שכתב רועי מרום  בספר אודות המושבה "רעננה"                                                                          אם המושבות פתח-תקוה ("אומלבס") הוקמה בסביבה שהייתה מיושבת על ידי אוכלוסיות ערביות רבות. חידוש ההתישבות העברית בארץ ישראל, היה כרוך בהכרח ביצירת מגעים עם אוכלוסיות אלה, והסתגלות לחיים בקרבתן.                                                                                                                   סיפורה של פתח תקוה ושכניה הערבים ממחיש את יחסי השכנות האלה על כל מורכבותם, בימי שלום כבימי מלחמה. בשעות היום, היו הערבים מעבדים את שדות המושבה ושומרים עליהם. בלילות, לעומת זאת, חלקם שלחו את ידם ברכוש האיכרים והתירו את רסן מקנם לרעות בשדות המושבה ובפרדסיה. החל מהקמת משטר הפקידות קצר הימים של הברון רוטשילד בפתח תקוה, סיפקו תושבי המושבה שירותים רפואיים לערביי הסביבה. הברון הקים עבור הערבים בתי ספר והעניק סיוע כלכלי להקמת דרכים, לחפירת בארות ולנטיעת מטעים לרווחת כל תושבי האזור. הערבים גמלו למושבה על ידי הזמנת שכניהם היהודיים לביקורים ולשמחות ("פנטאזיות"), ואף סייעו להשיב גניבות מקרוב ומרחוק בתיווכו של זקן השומרים, ר' אברהם שפירא ("אבראהים מיכו") ולגמול טובה על עזרת היהודים ארוכת השנים. הכבוד שרכשו הערבים לאברהם שפירא היה גדול הם התיעצו איתו וקראו לו לפסוק ולעשות סולחה בין צדדים הרבים. פסיקתו התקבלה פה אחד.היחסים בין הצדדים היו במידה רבה סימביוטיים – הערבים דיברו אידיש ויוצאי אשכנז דיברו ערבית כ"אבנאא אל-בלאד".

אברהם שפירא ואבו קישק שנות ה- 20 צלם בן נעם ניסן

לעומת זאת, בימים של מתיחות ביטחונית ורוחות לאומניות לא ישבו שכניה הערבים של המושבה על הגדר. פלאחים מהכפרים אל-יהודיה, ח'יריה וכפר עאנה תקפו תדירות את המושבה ואת אנשיה – וניהלו עימם משפטים יקרים וממושכים על זכויות מרעה ובעלות על מקרקעין. המפורסם בשכני פתח תקוה היה השבט הגדול אבו קישק, שאוהליו היו פזורים בגבעות הבור שמצפון לנהר הירקון. במאורעות תרפ"א (מאי 1921) התקיפו אנשי השבט ובני חסותם, ביחד עם אלפים מתושבי הכפרים שבין טירה המשולש  בצפון לבין טירת יהודה  בדרום את המושבה פתח-תקוה. אנשי המושבה, בסיוע כוחות הצבא הבריטיים, הצליחו להדוף את ההתקפה הערבית בגבורה רבה, אך ארבעה מבני המושבה נפלו בקרבות. לאחר עריכת הסולחה המפורסמת עם השבט בשנת 1923, הפכו אנשי אבו קישק לידידים נאמנים של המושבה ושכניה, ואחדים מהם אף נותרו בארץ לאחר הקמת המדינה והם גרים כיום בלוד.

אבו קישק (תעתיק מדויק: אבּוּ כִּשְכְּ) הוא החשוב והמפורסם שבשבטים שהגיעו לאזור השרון ועמק הירקון בשלהי המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. משפחת השיח' אבו קישק התיישבה על אדמות הווקף בשולי עמק הירקון, בסביבה שבין רעננה, הרצליה, רמת השרון והירקון. לפי גרסה אחת, אבו כשכ הגיע ממצרים כשומר של האמיר יעקב אל-חארת'י מואדי חוארת' (עמק חפר כיום). אבו כשכ נשא לאישה את בת האמיר ועודד את בני שבטו להגר לאדמות באזור נהר אל-עוג'א הוא נחל הירקון. לפי גרסה אחרת, הגיעו בני אבו קישק בזמן הקמפיין של אבראהים פאשה. זקני השבט מעידים מצידם שאבו קישק התנגדו לניסיונות אבראהים פאשה לגייסם לצבאו ולכן איים על חייהם.

יוסף ספיר ראש העיר מבקר אצל אבו קישק, נובמבר 1942, צלם לא ידוע

נדמה שחדירת אבו קישק דחקה ממקומם ערבים אחרים ממוצא עבר-ירדני. לפי מסמכי הש"י (שרות הידיעות של "ההגנה"), כשהגיעו ערב אבו-קשק לסביבה זו במאה ה-19 היא הייתה כבר מיושבת על ידי בדואים מקונפדרציית הג'בראת. אנשי אבו קשק ידעו לספר שמנהיגם הביס את הג'באראת ובעלי בריתם התורכמנים בראשות מֻטְלָק אל-מג'נון, והם נעקרו לדרום הארץ, לאזור צומת פלוגות של ימינו. אחדות ממשפחות הג'בראת נותרו באל-חרם והתיישבו במקום בחסותם של ערב אבו קנדיל. לפי עדות בעל-פה, יתכן שהג'בראת היגרו במקור מעבר הירדן בעקבות סכסוכי דמים בראשית התקופה העוסמאנית. גם בגרסה זאת נזכרת עזיבת מרבית בני השבט במאה ה-19.

במאה ה-19 ואילך הנהיגה אבו קישק קונפדרציה של שבטי אגן הירקון בשם "ערב אל-עוג'א" שנמנו עליה שבטי הקֻרְעאן, הג'מאסין, הג'ראמנה והסואלמה. אורח החיים הנוודי-למחצה של אבו קישק בתקופה זו משתקף גם בהיסטוריה בעל-פה של השבט לפיה "פעמים רבות ניסו התורכים לפתח את הכפר הבדואי ולהפוך אותה לכפר או לעיירה אבל הם נכשלו אל מול התעקשותם של בני השבט לשמור על אופיים הבדואי". בתקופה זו, היתה לבני השבט השפעה רבה במרחב שבין הירקון לנחל פולג.

בשנות המנדט עמד בראשות השבט השיח' שאכר אבו-קישק, בנו של שיח' מחמד "אל-פארס" אבו-קישק. המוכתר מטעם השלטונות היה אחד מחמשת אחיו, תַוְפִיק, שהיה גם מיודד עם היהודים ואף סייע להם ברכישת קרקעות ובמודיעין. משפחת אבו קישק מנתה בין 1000 ל-1500 ערבים שחיו בין הירקון להרצליה, רעננה והוד השרון על 16,000 דונם. בני השבט החלו להקים בתים ועסקו בחקלאות ופרדסנות.

במאורעות תרפ"א, ב-5 במאי 1921, השתתפו בני השבט בהתקפה על פתח תקווה, והשיח' שאכר נאסר בעקבותיה, ואף נידון למאסר שהומתק בעקבות עריכת הסולחה בין השבט לתושבי פתח תקווה בראשות "זקן השומרים" אברהם שפירא ביוני 1923.

בשנות העשרים קלטו ערביי אבו-קישק פליטים ערבים רבים שנמלטו מכפריהם ושבטיהם מחשש לנקמת דם. כאן הם מצאו פרנסה וחסות. בתקופת המנדט השבט בלט בהרכב המגוון של חבריו – בדואים, פלאחים ועירוניים כאחד. במרוצת שנות ה-30 השתפרו היחסים בין הנהגת השבט לשכניו היהודיים. בלהט הלאומיות הערבית רשמו ערביי אבו קישק את כל אדמתם בתור וקף ב-1921 ובכך נמנעה מכירתה ליהודים. יחד עם זאת, הם שיתפו עימם פעולה וגם סייעו בידי השלטונות הבריטיים בתור ה"משענת של המשטרה בסביבה".

פוסט זה מתבסס על מאמר בנושא ההתיישבות הערבית באזור רעננה מאת רועי מרום, שהתפרסם בליווי מקורות בספר "רעננה" בהוצאת יד בן-צבי בהמשך השנה.